יין לבנון על אבות ב:טז

"הוא היה אומר". ר' טרפון שאמר המשל, חזר להוציא הדבר מלבן של בני אדם, ולהודיע שאע"פ שכפי מחשבת האדם המשל דומה לנמשל, כפי האמת אין הדברים דומים. שאע"פ שבארבעה דברים דומה המשל לנמשל, הנה לפי שאינו דומה לו בענין חמישי שהוא עיקר הכל, לא ידמה אליו גם בשאר הדברים. ואולם החלקים הדומים הם, האחד שהיום קצר, שחיי האדם קצרים להגיע אל שלמותו האחרונה, וכן [ב] אמת שהמלאכה מרובה, וכמו שפירשנו למעלה. גם [ג] אמת שהפועלים עצלים, כי יצר הלב ומנהגי העוה"ז ימנעו את האדם מהזדרז לעבודת ה', [ד] וכן אמת שהשכר הרבה. אבל בענין החמישי שבעל הבית דוחק ורוצה שביום הקצר ישלימו פועליו את המלאכה כלה, לא כן הדבר. כי "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל הימנה", כלומר לא שכרך ה' ב"ה לגמור המלאכה כולה, אלא לעשות מה שבכחך לעשות, כי אין כל בני אדם שוין ברוחב לב ובשאר הדברים, וכל אחד צריך לעשות מה שבידו לעשות, (ע"פ מנחות קי.) "אחד המרבה ואחד הממעיט אם מכוין לבו לשמים" שוין הן. וכבר פירשנו ענין זה בבבא "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". מיהו תנא דידן דלא תני "אין לך לעשות אלא מה שבכחך לעשות", אלא "לא עליך" וכו', שמשמעו לא עליך אלא על זולתך. וכן לא שנה "ואין אתה רשאי לבטל ממלאכתך" אלא "ולא אתה בן חורין" וכו', יראה לי שבמליצתו מלמדנו שני דברים עמוקים להבדיל בין העבודה שהאדם עובד בתורה ובמצות, למלאכת הפועלים השכורים לעשות מלאכה לבעל הבית. האחד, שהפועלים צריכין לגמור המלאכה, ואם לאו לא ישלם להם בעל הבית משכורתן. אבל בעבודת ה' אין הדבר כן כי תשלום המלאכה איננה בכח האדם כלל, וכמו שפירשנו בבבא "והוי מחשב" וכו', שעל זה נאמר (משלי טז, ט) "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו". שאע"פ שהאדם עמל וטורח לתקן נפשו, השלמת הדבר הוא ע"י עזר אלהים, כי אי אפשר שיהפך הלב לקבל טבע שני זולתי בחמלת ה' עליו, וכמפורש (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ואמר (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", ועלה תני "לא עליך המלאכה לגמור". אלא ה' יעזרך מקדש, וכיון שגמר המלאכה איננו ביד הפועלים, שוב אין "היום קצר" ולא המלאכה מרובה, כי לאותו חלק המוטל על האדם לעשות, דיו זמנו. שאם מקדש ימיו לתורה ועושה מה שיוכל לעשות, עשה כל מה שבעל הבית מבקש ממנו. וכן "אין המלאכה מרובה", שהרי אין לו ללמוד ולעשות אלא לפי כחו. וההבדל השני, הפועלים העובדים לבעל הבית כשגמרו מלאכתן מקבלים שכרן והולכים להם. והאדם בעבודתו לשמים, אע"פ שגמר מלאכתו, שבצדקתו וחכמתו זכה שבאה החכמה אל לבו ונעשה חכם לב, לא יוכל לומר גמרתי מלאכתי ומעתה אשב בטל. אדרבה אם נגמרה המלאכה, יותר מוטל עליו להדבק בתורה וגמילת חסדים, והיינו דקתני "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר אם נעשית בן חורין, והוא שהתורה כמו מכתב אלהים חרות על לוח לבך, לא לכך נהיית בן חורין שלא תצטרך עוד לעסוק בה ולבטל תלמודך, אלא מעתה חוייבת יותר. ודומה מליצה זו לאותה ששנינו בפרק אחרון "ואומר והמכתב מכתב אלהים חרות על הלחות, אל תקרי חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", וכדאפרש התם בעז"ה. שמי שהתורה חרות על לוח לבו, והיינו שבאה החכמה אל לבו אז הוא בן חורין. ועליו אמר ר' טרפון שכמו כן אין אתה בן חורין להבטל ממנה. אדרבה כשתשלם המלאכה אז תחל חובך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב. ואם כן אין המשל דומה לנמשל כלל, כי אין "היום קצר", ולא המלאכה שיעשה האדם "מרובה", ולא "בעל הבית דוחק". לא נשאר אלא שני דברים, האחד "הפועלים עצלים", כי באמת קשה על האדם לעשות את שלו, והשני ו"השכר הרבה", כי רב טוב צפון לצדיקים. ואלה השתים זה לעומת זה, שאילו לא היו הפועלים עצלים לא היה השכר הרבה. כי אם היה נקל לאדם להטות לבבו לתורה ולעבודה, ולא היה יצרו קשה ונלחם בו, לא היה קבוע שכר הרבה לפעולתו. ואם כן כל עצמו של השכר הרב הוא בשביל עמלו, לא בשביל גמר המלאכה. ועל כן אמר "אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה". כלומר כפי רוב עמלך כן רוב שכרך. ואין הכוונה שלמד הרבה הלכות יותר ממה שלמדו חבריו, שאם יש לו רחב לב יותר מהם וילמוד ביום אחד יותר ממה שילמדו אחרים בחדש, אינו ראוי שיקבל על זה שכר יותר, שעל זה שנינו (מנחות קי.) "נאמר בעולת בהמה ריח ניחח, ונאמר בעולת העוף ריח ניחח, לומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט" וכו'. ומיירי שבעל עולת הבהמה יש בידו יותר ממה שיש ביד בעל עולת העוף, ולכן שניהן שוין, שכל אחד עשה את שלו כפי ערכו, וכן הוא בערך משקל בינת הנפשות. אבל "אם למדת תורה הרבה", היינו זמן רב, שפנית מדרכי יצרך ו[ה]קדשת הזמן לתורה להגות בה יומם ולילה, נותנין לך שכר הרבה, אע"פ שלא הגעת לחכמת לב. כי השכר הוא לעומת העמל מה שעמלת בשביל לעשות רצון קונך, וכדתנן (אבות, ה) "לפום צערא אגרא", ואי אתה בן חורין להבטל ממנה.

עיקר שכר התורה והמצוות הוא לעולם הבא "ונאמן הוא וכו' ודע שמתן שכרן" וכו'. תני תרתי לפום דפרישית שמדבר עם כל אדם, שרבים אינן זוכים לחכמת לב שיעסקו בתורה בשמחה, אלא צריכים תמיד לטרוח לכבוש יצרם ולעסוק בה לשם שמים. ויש אחרים שזוכים לאור תורה, שהיא המתנה הגדולה שאין למעלה הימנה, כדרך (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם", וכאמרו (תהלים קיט, קיא) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה", (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", (תהלים קיט, עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ומקראות כיוצא בהם המורים על רוב שמחת הלב בתורה ע"י נחלת האור. ואתה שלא הגעת למדה זו, דע כי אין משא פנים בדבר, שהכל לפי החשבון. כי "נאמן הוא בעל מלאכתך" לשלם לך שכר פעולתך, כמו (נחמיה יג, יג) "כי נאמנים נחשבו" וכדאפרש ב[אבות] פ"ו, כביכול נאמן הוא לעשות צדק ומשפט לשלם שכר פעולת האדם. ומי שזכה ל"חכמה ודעת ושמחה" (קהלת ב, כו) , פעולתו גרמה לו. ואם אתה תגיע למקומו בפעולותיך הטובות, יאר ה' פניו גם אליך ויחנך, ואז תהיה מלאכתך נגמרת, וכמו שאמרנו למעלה שגמר הדבר מיד ה' הוא. וזהו השכר הטוב בעוה"ז, וכדפרישית בבבא "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב". ואמרנו שגם בעוה"ז זוכה לחיי הנפש, שאמרו עליו (ברכות יז.) "עולמך תראה בחייך". וכן שנה על זה "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". ושמא תאמר "אם אין צדקתי כדאי לקבל השכר הזה, לתהו יגעתי. וכל ימי היו חיי צער, הן לסבול תלאות ומקרי עולם הזה, והן עמל היצר אויבי בנפש שנלחמתי בו יום יום". על זה אמר "ודע כי מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא", כלומר לא בעבור שמנע ה' ממך בעולם הזה עושר וכבוד, ולא נחלת שמחת לב בתורה, אבדה תקותך. שבין כך צדיק גדול אתה, כי כבשת יצרך לעשות רצון קונך, ולמדת תורה הרבה ושמרת מצוותיו, וכל מעשיך הטובים כתובים בספר ליום אחרון ותזכה לעולם הבא, ושם שכרך אתך ופעולתך לפניך, כי מתן שכרן של צדיקים, והוא השכר הקבוע על כל מצוה ומצוה, וכדפירשתי בבבא והוי זהיר וכו' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, איננו בעוה"ז, ד"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט:) אלא לעולם הבא, "והלך לפניך צדקך" ומנחל עדניו ישקך:

סליק פרק ב