יין לבנון על אבות ב:ט

יש לתפוש מדה הכוללת, האוגרת בקרבה את שאר המעלות "אמר להם". כלומר הגידו לי במה כחכם גדול, שזכיתם כל אחד מכם במעלה ידועה ושלא סרתם ממנה, והודיעוני איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. שאע"פ שתורת ה' אתנו והן הן הדברים שידבק בהן האדם, אני חפץ לדעת ולשמוע מכם מדה אחת הכוללת כל התורה כלה. שכן ראוי לכל חכם לבקש מדה עליונה המקשרת כל דברי חפץ, ושאם ידבק בה יוכל לקוות שישיג מה שלבו חפץ. ואע"פ שהמדה הקושרת כל הדרכים הטובים היא יראת ה', כדקאמר רבי (אבות, ב) "והסתכל בשלשה דברים", וכן אמר שלמה (משלי טו, לג) "יראת ה' מוסר חכמה", כלומר היראה מקשרת החכמה בנפש, וכדברירנא בספר גן נעול (חדר ו, חלון ז) , היינו לכל אדם להיות סור מרע, ולכבוש יצרו ותאותו, ולקבל על נפשו חקי התורה. אבל לזכות למעלות נפלאות כמו שזכו התלמידים הללו, כל אחד כפי דרכו, מלבד יראת ה' אין ספק שהתאמצו לטהר נפשותם ולקדש עצמם ולהכין לבבם אל הטוב. וכן צוה לכל אחד שיגיד לו הכנתו מה שפעל נפשו. ולעיל תנן "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" וכו', דהתם מיירי בגמילת חסדים, כשאדם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהיות נוהג במנהג של חסידות, ובורר לעצמו דבר מעשה שיש בידו לעשותו, כגון ללמד התינוקות חנם אין כסף, או לרוץ לצרכן של עניים, או ללמד תורה ברבים וכיוצא. ועלה קאמר שצריך לבור דבר שהיא תפארת וכו', וכדפרישית התם. והכא מיירי באיזו דבר יחפוץ שיכלול הכל, ועלה קאמר "שידבק בה האדם", וזהו על מחשבת הלב, כמו (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו, ועל הדברים האלהיים כתוב (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך", (דברים יא, כב) "ולדבקה בו", כולם על דבקת הלב מרוב אהבתו לדבר ההוא. וזהו ששאל מתלמידיו מה כל אחד מהם אוהב עד מאד, ושמחשבתו משוטטת עליו תמיד להשיגו. והשיב כל אחד כפי מעלתו, וכמו שיתבאר.

עין טובה, הגדרתה "עין טובה". רוב מפרשי המסכתא זצ"ל אמרו שעין טובה היא מדת ההסתפקות, והדבר קשה בעיני מאד, שאע"פ שמדת ההסתפקות יקרה מאד כשהיא בנפש החכם, איננה מספקת לבדה להיות אם כל הדרכים הטובים. וכמה בני אדם אחזו במדה זו, ואעפ"כ עמדו בדרך חטאים. ומשנתנו תלמדנו הדרך הישרה, שאם ידבק בה האדם תנחנו בדרך ישר בכל מחשבותיו ובכל מעשיו. ועתה הט אזנך להבין דברי חכמים, ודע כי מליצת "עין טובה" מצאנוה גם בכתבי הקדש, כמו (משלי כב, ט) "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל". ולהיפך מצינו (משלי כג, ו) "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו". וכתוב (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו". ובתורה כתוב (דברים טו, ט) "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". והיה נראה על דרך כלל שהנחת עין טובה על המביט אל זולתו בעין החמלה, לתת לו די מחסורו וכיוצא. והנחת עין רעה כשישקיף עליו לרעה, ויחדל מתת לו משאלתו. כמו שמעידין עליו הכתובים, שעל טוב העין אמר "כי נתן מלחמו לדל", ועל רע העין אמר בסוף הענין "אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך". וכן אצל "ורעה עינך באחיך האביון" אמר "ולא תתן לו", וכדאפרש בפרק ה' בעז"ה. אך באמת הנחת המדה הזאת כוללת כל מיני השקפות לטובה ולרעה, ועל דרך כלל תונח על כל משפטי השכל השופט בכל דבר הן לטוב הן לרע. על דרך משל מי שיגיד דבר הנשמע לכאן ולכאן טוב ורע, בעל עין טוב ישפוט לטובה, וכאותה ששנינו "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ובעל עין רעה ישפוט לרעה. וכן בכל דבר מה שהוא טוב כפי משפט שכל איש זה, יהיה רע כפי משפט שכל חברו. וראיה שמצאנו המליצה הזאת כתובה במקומות שאין לפרשה על מדת ההסתפקות, גם לא על מי שעינו טובה או רעה במה שיש לו לתתו לזלותו או למנעו ממנו. שהרי בלעם אמר למלאך ה' (במדבר כב, לד) "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". כלומר אם לכתי בדרך זה רע כפי משפט שכלך, אשובה לי. ונאמר (דברים ו, יח) "ועשית הטוב והישר בעיני ה'", כלומר שתעשה מה שהוא טוב וישר כפי משפט ה' וגזרת חכמתו, לא מה שהוא טוב כפי משפט לבך, ורבים כיוצא בהם.

כוחות הנפש הנמשלים לחמשה חושים שבגוף האדם ואחרי ההצעה הזאת אפרש לך הענין על בוריו, והמליצה על מכונה. ונאמר כי בספרנו "מעין גנים" שדברנו בו על לשונות של "שכל ובינה ערמה פקחות ותחבולה" וכיוצא, יסדנו דבר חדש, כי הודענו שיש חמשה כחות פנימיים בנפש, לעומת חמשה חושים הנטועים בגוף. והחקירה רחבה מאד, והוכחנו שכמו שהם זה לעומת זה, וכל כח פנימי מאלה החמשה מקביל עם חוש ידוע, ככה יתארו הנביאים חמש הכחות הפנימיות בשמות אשר נקראו בהם חמשה חושים החיצונים. ואמרנו שם כי כח החכמה מקביל עם חוש הטעם שבחיך, ולכן כל לשונות של טעם כשהם כתובים בספרי הקדש על דרך המשל על הענינים האלהיים, רומזים על כח החכמה שבנפש. וכן אמרנו כי כח השכל מקביל עם חוש הראות שבעין, ולכן כל לשונות של ראיה כשבאו בספרי הקדש על דרך המשל על ענינים מחשביים, רומזים על כח השכל שבנפש, כמו (תהלים לד, ט) "טעמו וראו כי טוב ה'", פירוש בחכמה ובשכל יתבאר כי טוב ה'. (שמו"א כה, לב) "וברוך טעמך", פירוש ברוך מנהגך בחכמה. (איוב יב, כ) "וטעם זקנים יקח", פירוש חכמת זקנים יקח. כדרך (ישעיה מד, כה) "משיב חכמים אחור" וגו'. ובמשנת ר' יהושע בן לוי בפרק ו' שמביא מקרא (משלי יא, כב) "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם", גם זה נוהג כן, ודבר יקר אכתוב עליו בהגיענו לשם בעז"ה.

בינה ושכל, ההבדל ביניהם עוד אמרנו שם כי כח הבינה שבנפש מקביל עם חוש השמע שבאזן, וכדתנן (אבות, ו) "ובשמיעת האזן", שהיא ההבנה, וכדפירשתי בבבא (אבות, ב) "ואזן שומעת". ולא אדבר פה יותר על הענין הנכבד הזה, כי הדברים ארוכים ומאירים עין להבין מקראות רבות סתומות. ודע עוד כי בספרנו "מעין גנים" הנ"ל הבדלנו בין כח הבינה הנטועה בנפש לכח השכל שבה, והודענו מה הן פעולות השכל. וגם אלה הדברים ארוכים וכתובים על ספרנו, ורמז קטן ארמוז פה שהבינה היא המשגת הדברים על אמתתן, ובכלל זה כל חכמות למודיות וכיוצא. ודברים רבים יש שאין בינת האדם שולטת בהן, אבל השכל שליט בכל. ובכל הדברים שאין כח הבינה מושלת יש בכח השכל להשכיל עליו, ובכלל זה כל חקי החכמה ומשפטיה הרבים, שאין בכח בינת האדם להבין בם, וכמפורש בספר איוב (כח, כא-כג) "ונעלמה מעיני כל חי וגו', (שם) אלהים הבין דרכה" וגו', בכולם יוכל האדם להשכיל. ומטעם זה לא תמצא בכל המקרא לשונות של "בינה" סמוכים אצל "חכמה". לא יאמרו "בינו חכמה" או "להבין חכמה" וכיוצא. אבל נסמך לשון "שכל" אל "חכמה", כמו (דניאל א, ד) "ומשכילים בכל חכמה". וככה ההשגות העליונות בסוד ה' הנעלמות מכל יצור, ונשגבות מאורח בינתם, לא נכתב אצלם לשון "בינה" אלא לשון "שכל", כמו (דניאל ט, כג) "ולהשכיל באמתך". לא אמר "להבין באמתך", כי אמתת ה' נשגבת מבינת כל יצור. ולא תבקש ממנו ביאור הדברים בספר זה, כי לפרש משנתנו באנו ע"פ כללים שנודע אמתתם בספרים שכתבנו על הענינים הללו. ומן המעט שדברנו יוצא כי בכל דברי "בינות", והן הדברים שמתבררים לבינת האדם, ישתוו בהם כל בני אדם, כל מבין יבין ככה על דרך אחד. ומי שחולק אינו מבין, ואינו הולך בדרך אלא מדמה שוא וכזב, וכמו שבארנו למעלה בבבא "וגוררת עון". מה שאין כן בכל הדברים שאין בכח בינת האדם, כמו דרכי החכמה ומנהגיה, והידיעות העליונות שלא נתבררו לבינת האדם, אינן אלא "השכלות", ונוכל להשכיל עליהן על דרכים רבים. וכל אחד ישכיל וישפוט עליו כפי מה שהוא אדם. החכם ישכיל וישפוט באורח חכמה ועל פי יסודותיה, והסכל ישפוט כפי סכלותו. ודע כי בנפש האדם נטועים כחות [של] כל מעשה בראשית, ומהם מסתעפים המנהגים כולם. וכבר דברנו על זה ברחבה בבית הראשון מספר "גן נעול". והכחות הם זה לעומת זה, דבר והפוכו, כמו כח הנדיבות וכח הכילות, כח האהבה וכח השנאה, וכח הענוה וכח הגאוה, כח הגבורה וכח הפחד, ורבים כיוצא בהם. והאדם יוכל לעשות כפי כל אחד מהן, וזוהי הבחירה המסורה ביד כל אדם, כמו ששנינו (אבות, ג) "והרשות נתונה". אלא שיצר לב האדם רע, ובטבעו נוטה לצייר החמדות והתאוות ההפוכות מדרכי החכמה. ולפי שאין בידו להבין אלו הדברים בכח בינתו, וכמו שאמרנו שדרכי החכמה נשגבים מבינת האדם, אין לו בהם אלא ההשכלה, וכל אדם ישפוט עליהן כפי שכלו. ואם ישפוט כפי חכמת לבו אשריו ואשרי חלקו. אבל כת הסכלים והאוילים והחוטאים וכיוצא מכתות הללו, הם ישפטו בכל דבר כפי יצרם הזונה, ולכן משפטם מעוקל. כי יצר לבבם ידמה לשכלם שהדבר כן ואיננו כן, ובתורה כתוב על המורדים האומרים (דברים לב, כז) "ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת", (שם לב, כט) "לו חכמה ישכילו זאת". כלומר אילו היו נוהגים בחכמה היו יכולים להשכיל זאת, ולפי שהם "גוי אובד עצות" וסרו מן החכמה לא ישכילו באמת, אלא משפטם מעוקל.

עין רעה של מי שאינו מרחם על העניים וכבר בארנו בספרנו הנ"ל ויתבאר במשנת (אבות, ג) "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" וכו', שתאר "טוב" ו"טובה" לא הונחו אלא על החכמה ודרכיה. ועל זה שנה ר' אליעזר שהדרך הישרה שידבק בה האדם היא "עין טובה", כלומר שיטה לבבו ושכלו לשפוט בכל דבר כפי החכמה שהיא טובה בעצם. כדרך שהחל שלמה ספרו ואמר (משלי א, ג) "לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים", כלומר השכלות הבנויות על צדק ומשפט ומישרים, שהן דרכי החכמה. ואע"פ שכפי יצר לבבך תאהב או תשנא, תקרב או תרחק דבר מן הדברים, יהיו כל מעשיך ומנהגיך ב"עין טובה", כלומר כפי משפט השכל ע"פ החכמה, וזאת היתה מדתו של ר' אליעזר בהפלגה גדולה. ולכן היה כבור סוד שאינו מאבד טפה, כי לא תר אחר מחשבות לבו בענייני תורה, לחפוץ ולקבל מה שהיה נראה לעיניו, אלא שפט עליהן ב"עין טובה", שכל השמועות הן דברי אלהים חיים, נשגבים מדרכי השכל האנושי. והשקיף על דברי רבותיו ב"עין טובה", ולא הרהר עליהם, וכדאפרש עוד (אבות, ב) בבבא "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים", וכן כל כיוצא בזה, וכן בכל דבר ודבר. ואם תתבונן היטב תראה שהמקראות שהבאנו למעלה שנזכרו בהם "עין טובה" או "עין רעה", כולם על יסוד זה יסמוכו. ש"עין טובה" הוא השופט בשכלו ע"פ החכמה, ו"עין רעה" הוא השופט בשכלו כפי דמיונו וסכלותו. שהרי המנהגים כולם ומעשה בני אדם לטוב או לרע נתלים בראיית שכלם, כי הכילי הרע, ירע עינו לתת מלחמו לדל. וכשנוכיחהו על קשיות לבו, ישיב כפי משפט שכלו שהדין עמו, ויאמר למה אתן לאיש אחר מה שקניתי בעמלי ובכח ידי והוא חלקי? ואם ה' חפץ בזה, מדוע יעזבנו ואינו מרחם עליו? וכיוצא באלה המשפטים הרעים והמעוקלים שישפטו רעי העין על ענין זה. ועל כן אמרה תורה (דברים טו, ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". שפירושו אצלי שהתורה אומרת פן תשפוט בשכלך משפט מעוקל בשנה הששית, שכשישאל האביון ממך דבר, תאמר הנה קרבה שנת השבע שנת השמטה, שכל תבואת הארץ הפקר לעניים ולאביונים, ודי לו בזה. ולמה אתן לו גם מכיסי? אלא "נתן תתן לו" וגו'. ויתבאר עוד בפרק ה' בעז"ה. ועל ההיפך אמר (משלי כב, ט) "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל".

נבהל להון וכמו שהוא לענין הממון, כן הוא בכל מיני הרווחה שירוויח בה לזולתו, שכולם תלויין ב"עין טובה". על דרך משל ללמד תורה וחכמה לזולתו [אמר המגיה: עיין תמורה טז.], או לעמול ולטרוח בעבורו, נקל לבעל "עין טובה" לעשות הטוב והישר, אע"פ שהוא נגד יצר לבבו, בהיות חסרון כיס או טורח ועמל, ולא יחוש לזה. וכן אמר (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו". הכוונה על משפט השכל. התבונן שלא אמר "מבקש הון איש רע עין", שאע"פ שאין טוב לאדם לטרוח הרבה להעשיר, וכאמרו (משלי כג, ד) "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל", ובארנוהו במקומו, לא בעבור כן יקרא "איש רע עין". אבל "נבהל להון", והוא כשרואה הון ועושר, נפשו נבהלה במחשבותיה, וחמדת ההון גוברת על כל דעותיו ומחשבותיו. הוא איש "רע עין", ששופט בשכלו משפט מעוקל הבנוי על רעתו הפנימית, כי בעיניו ההון הוא הטוב היותר גדול, וזה משפט עול, והחושב ככה לא ימצא "טוב" לעולם. וכאמרם ז"ל "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" [אמר המגיה: אבל הלשון המדוייקת של חז"ל היא: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו", קוה"ר א, לד. אלא שהמחבר כתב את המאמר ע"פ זכרונו. אבל מה שיש להתפלא כאן הוא, הרי מלים אלו הם בדיוק לשונו של הגר"א באגרתו לבני ביתו, בדרכו לא"י. וכיון שהאגרת ההיא נדפסה לראשונה שנת תק"ס בשם "עלים לתרופה", עיין "אוצרות הגר"א" עמ' מ'. הוא זמן רב אחרי הדפסת "יין לבנון", והמחבר רנה"ו לא העתיק מהגר"א. ובכן אפשר לומר לאידך גיסא כי הגר"א (שנפטר בשנת תקנ"ח) הוא שראה סגנון זה ב"יין לבנון" שנדפס לראשונה בשנת תקה"ל. ואם כנים הדברים, פלאי הדבר שהגר"א אשר "כל רז לא אניס ליה", סמך על סגנון רנה"ו שסגנונו הוא העתקה נכונה ממאמר חז"ל, ולא רק מה שנדפס בקוה"ר. ויש כאן אישור עקיף נוסף לסמכותו של ספרנו ומחברו, מפי הגר"א!]. "אין אדם מת וחצי תאותו בידו", ויותר ישיג תאותו, יותר יחסר לו, כי תאותו מתגברת כפי ערך הונו. על דרך משל שהיה בידו אלף ונבהל להשיג עשרים אלף. כשישיג תאותו יחמוד שמונים אלף. ונמצא חסר יותר ממה שהיה חסר תחלה. וזהו שחתם "ולא ידע כי חסר יבואנו". כלומר ראה כמה מעוקל משפט שכלו ואינו משכיל באמת, כי לא ידע שאם תבוא תאותו "חסר יבואנו", שיחסר יותר ממה שהיה חסר לו. ושלמה הביא ענין זה למשל על כל המשפטים הרעים שישפטו אנשי התאוה הסרים מן החכמה.

ודע שלעולם לא יונחו בכתבי קדש לשונות של "שכל", על המצאת של שקר ותחבולות של מרמה, אלא על עניני חכמה ודעת. ולכן אע"פ שנזכר סתם, ידענו שהוא לטובה. ועל כן לא אמר "נבהל להון איש רע השכל", או "ורעה שכלך" וכיוצא. כי השכל אינו רע אלא טוב, אבל יכונה במלת "עין". ויש לי בזה לכתוב ענינים טובים, אלא שלא אצא מדרכי הפירוש. רק אודיעך כשנזכר בכתבי הקדש מלת "טוב" אצל "שכל", יורה על רוח הקדש, רוח אלהים הנלוה לאנשי חסד להשכיל בדברים עמוקים כפי האמת. וממין זה (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם", (דהי"ב לב, כב) "וידבר וגו' הלוים המשכילים שכל טוב לה'", וכיוצא בזה. ומדברינו תבין כי הדבק במדה זו ומישר שכלו לשפוט בכל דבר על פי החכמה, יכונו דרכיו בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, ועל זה השיב רבי אליעזר "עין טובה".

"חבר טוב". כבר פרישית בפרק קמא ששנה "וקנה לך חבר" שלענין "עבודה" נשנה, שאין יקר מחבר. שכשהוא "חבר" ממש קנין נפש, שאין האחד בוש מן השני, ובטוחים זה על זה בכל לבבם, יזהירהו בעת המכשול, ויזרזהו לעשות הטוב בעת העצלה. אלא שר' יהושע אומר "חבר טוב", ופרישית שתאר "טוב" על הנוהג בכל דרכיו בחכמה, וכאמרו (שמו"ב יח, כז) "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא". ולפי שעל המעט ימצא החכם הולך בדרכי החסד נחת מן הבריות, כי בני עליה מועטים, ובהיותו מוזר לאחיו [מליצה ע"פ תהילים סט, ט], ונבדל במנהגיו ממנהגי ההמון, ישתומם וישב בדד. וכל אדם צריך לחברה ולשעשוע, לכן כשימצא חבר טוב שהולך כמוהו בדרך טובים, ישתעשע בחברתו. הוא ידבר על לבו, הוא יכלכלהו בדבריו, ויחזקהו במנהגיו. ולכן אמר שהדרך הטובה שידבק בה האדם, ושיחפוץ לבו להשיגו הוא "החבר הטוב". וכפי מדתו דיבר שאמרו עליו "אשרי יולדתו", לפי שהיה נוהג בנחת עם הבריות ונהנו ממנו כל טוב, ראה שהיה צריך לחבר טוב ומטעם שבארנו. ויהושע בן פרחיה תני "וקנה לך חבר" סתם, משום דלענין "עבודה" אתמר. אבל ר' יהושע בן חנניה מיירי בעבודה של חסידות, וכדתני "איזוהי דרך ישרה", והיושר הן דרכי החסד, תני "חבר טוב", שהוא האיש המעולה והמופלא בחכמה. והנה עיקר דברי ר' אליעזר בתלמוד תורה ושמירתה בלב, כמו שהיתה מדתו בור סוד שאינו מאבד טפה. והא ב"עין טובה" תליא, שיקבל הכל בשמחה ובעין טובה, וכדפירשתי לעיל. ור' יהושע עיקר דבריו בעבודה ובשמירת המצות, ובהנהגתו עם הבריות, דאיכא בהו סכנת היצר טובא, ולכן צריך לחבר טוב המזרזו בעת העצלה, והמזהירו בעת המכשול, וכדפירשתי.

שכן טוב כמועיל ללימוד תורה "שכן טוב". גם זה בארנו בפרק ראשון, כי השכן הוא שמשתעשע ומתעסק עמו, ויש לו עמו קרבת הדעת כי נהנה מדבריו. ויש שכן בעניני העולם בספורי הקורות ומשא ומתן וכיוצא. ואמר ר' יוסי שידבק האדם בשכן טוב, ודומה לחבר טוב שבארנו למעלה, שהונח על הנוהג בכל דרכיו בחכמה. ולכן בהיותו שכנו שנהנה משכלו ומדבריו, ומשתעשע בהגיונו ובשיחו, ידבר עמו תמיד דברי דעת ויראת ה', ויעורר בו אהבת ה' וקרבת אלהים, כדרך (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" וגו'. וכענין שאמרנו שבהיות האדם דבק בענינים האלהיים, יהיה כמו מוזר מאחיו ומרעיו, כי בהתעסקו עמהם יאבד טובה, לפי שמפרידים מחשבתו מן החכמה והדעת. וכשיפרד מכולם ישתומם [אמר המגיה: לשון זו לקוחה מהרמב"ם, הל' יסודי התורה, סוף פרק ה']. ובהיות לו שכן טוב, הוא יחזקהו ויאמצהו, ויוסיף תמיד ביראת ה', וזוהי מדת החסידות, שעיקר עניינה להעתיק הנפש ממדרגה למדרגה לגמול חסד לנפשו, וכדפירשתי בבבא "ועל גמילת חסדים".

"הרואה את הנולד". כפי מדתו דיבר שהיה ירא חטא, מתירא להתגאל בטומאת החטאים, והוסיף תמיד סייגים וגדרים שלא יבוא לידי חטא. ולכן אמר שהדרך הישרה לאדם היא שידבק במחשבתו לראות מתחלת דבר מה שיהיה נולד ממנו, ושלא יעשה דבר טרם ישקול אותו במאזני שכלו מה יוכל להיות אחריתו. וכשיעשה כן ודאי ישתמר מכל ספק, ואפילו מדבר מותר כשיראה שיהיה נולד ממנו דבר אסור. כי כן מדת הירא, שמפחד תמיד בכל מעשיו פן יהיו לו למחתה ולמכשול, וביותר מן החטא, כי המכשול קרוב, שהרי דרכי החטאים נטועים בכל הנפשות לא יפרדו מהן, וכדפירשתי בבבא וכל המרבה דברים מביא חטא, כלומר מביאו ללבו ממקום שהיה נסתר ומכוסה מעין הלב. והיינו "נולד", שעל ידי דברים רבים של היתר שהוא מדבר, יסיח דעתו וחכמתו ויבוא לידי חטא. וכן יראה שמדבר קטן באחרית יוצא דבר גדול, וכאותה ששנינו "ושכר עבירה עבירה". וכן לענין המצות, וכל זה נקרא "נולד". והמשגיח תמיד על זה, ישתמר מכל נדנוד רע, וילך בכל עניניו בדרך ישרה. ועוד יתבאר בעז"ה בבבא הלוה ואינו משלם.

"לב טוב". אף הוא כפי מדתו דיבר, שהיה כמעין המתגבר לפי שהיה בעל הלב הטוב, כי אין דרך ישרה יותר טובה לאדם שידבק בה כמו הלב הטוב. ואם זכה לו, יקבל רוח בינה ושכל טוב ממרומים, ואז יהיה כמעין המתגבר. וכבר אמרנו שתאר "טוב" הונח על החכמה, והנה לב טוב הוא בהיותו בטבעו נוטה אל החכמה. וזהו טבע שני ללב כי בטבעו נוטה אל הרע, כמו שכתוב (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ורע [הוא] היפך טוב. וידענו כי לב טוב הוא כשיצייר בטבעו הכל כפי החכמה. וכבר אמרנו למעלה שזהו תאר "חכם לב" הנזכר בכתבי הקדש, ומורה שבאה החכמה אל לבו, וזוהי מתת אלהים, וכאמרו (שמות לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", דומה לאמרו (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך", שהוא שכר טוב למי שנותן כל לבו לתורה ולחכמה. וכשתבוא החכמה בלבו, וישמח בטבעו לעשות הכל כפי החכמה, אז תדבק עמו רוח שכל ובינה, ויבין כל עמוק וכל סתום, ויוציא מלבו תבונות רבות, וכמפורש שם בענין שאמר (משלי ב, ג-ט) "אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא וכו', אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". ו"יראת ה' ודעת" שבפסוק הראשון כוללים הסודות העליונות שקראו רבותינו "מעשה בראשית ומעשה מרכבה", וצדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב שבפסוק השני, כוללים התורות והמצות והחקים דרכי האמת ודרכי החסד, וכמו שבארנו בבבא "על התורה". ועל זה שנה בפרק אחרון "ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק והולך". ילמדנו שהוא מתת אלהים לבעל לב טוב העוסק בתורה לשמה. ולכן ר' אלעזר בן ערך שהיה דבק בלב טוב, היה דומה למעין המתגבר.

ודע כי הלב כולל ציורי הכחות כולם, הן ציורי מעשה הגוף, והן ציורי המדות, וכן ציורי המושכלות כולם. ועיקר מלת לב בלשון הקדש על כח הממשלה שבאדם, כי בעבור שנטועים בנפשו כחות רבות, ולכל כח [יש] כח הפוך ממנו, כמו שבארנו למעלה, יש לפניו שתי דרכים בכל דבר, ונוהג בחפץ ובבחירה, וזהו מעשה הלב, כי הוא הגוזר והמושל. והנה על דרך זה ("ספר יצירה", פרק ששי, מ"ב) "הלב בגוף כמלך במדינה", שבהצטייר בלב דרך לכאן ודרך לכאן, יטה לאחד מהן אם טוב אם רע. על זה אמר קהלת (קהלת י, ב) "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", כי הכל תלוי בלב. וכמו שהמלך במדינה שומע ליועצים אנשי הדעת והשכל, ככה צריך הלב לשפוט באורח שכל ובינה במה יבחר, וזהו מדת כל אדם, כל זמן שאין הציורים חזקים מאד. אבל אם כבר גבר אחד מהן בלב, אז יחזק עליו, וגם אם השכל יורה להיפך, יכנע הלב מפני חזקת הציור ויסכים על המעשה. ו"הלב הטוב" הוא שלא יצטייר בו ציור רע כלל, ואין לב כזה צריך להתחזק ולגזור על המעשה הטוב, כי הציורים הטובים חזקים בו כל כך שיטה מאליו אל היושר והנכון כפי החכמה, וכמו שיתבאר עוד.

"רואה אני את דברי וכו' שבכלל דבריו דבריכם". היינו כדפרישית שאין סגולה יותר עליונה מן "הלב הטוב", שאם הוא טוב, שוב לא יוכל השכל לשפוט לרעה בדבר מן הדברים, ולהיות רע עין. שכל עצמו של עין רעה אינו אלא בעבור יצר הלב שבוזה חכמה ומוסר, והיצר משתמש בשכלו לרעה, וכמו שאמרנו למעלה בפירוש (דברים טו, ט) "ורעה עינך באחיך האביון", ובפירוש (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין", שבהיותו כילי או נבהל להון, לפי מדתו הרעה ישפוט משפט מעוקל, לפי שכח השכל משתעבד להשלים תאותו הרעה, והיצר מטהו. וכמו שבארנו על נכון בספר "גן נעול" (חדר ד, חלון ה) . אבל אם אין בלב כי אם ציורים טובים, יוסיף השכל להטיב ויגדיל כשרון המעשה בעיני בעליו, וזהו עין טובה; וכן בהיות הלב טוב יעשה בנפש חפצה עבודת ה', הן דברים שבינו למקום ב"ה, והן דברים שבינו לבין חבירו, ואין צורך לו לחבר טוב לזרזו ולהזהירו אם אין יצר בלב, ו[זה] טוב מחבר טוב. וכן הלב הטוב ישכיל תמיד באמתת ה' ובדרכיו, וכאמרו (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם", ואין לו צורך לחבר, או לשכן טוב שיעירהו בדבריו. וכל שכן שאין צורך לו לראות את הנולד שלא יבוא לידי חטא, אם הלב בעצמו טוב, ולא יצטיירו בו ציורים רעים. ויפה אמר רבן יוחנן שבכלל דברי ר"א בן ערך דבריהם.

מיהו לאו כל אדם זוכה ללב טוב, ויקר הדבר מאד להשיגו, ורבן יוחנן נמי לא אמר אלא שהלב טוב נכבד מכל המעלות שזכרו חבריו. ולשאר בני אדם שלא הגיעו למעלה זו, טובים דברי ארבעה החכמים, להורות לאדם גדול דרך ישרה שידבק בה ויבקש להשיגו, כל אחד כפי מעלתו וכפי דרכו: זה ע"י עין טובה, וזה ע"י חבר או שכן טוב, וזה ע"י ראיית הנולד. ולכן קבע רבינו דברי כולם במשנתו, לפי שכל דבריהם אמונה ומלמדים להועיל. והנה בהיות לב האדם בטבעו נוטה לרעה וכמו שאמרנו, שמצטיירים בו הכחות לפעול לרעה, צריך בכח ממשלתו להתגבר ביראת ה' ולהכריחו לנטות לדרך הימין, וזהו מדת הצדיק המושל על יצר לבו. ולהיפך הרשע כל ציורי לבבו נוטים לרעה והלב נצוד בידם, על כן אמרו רז"ל (עיין שינוי לשון בב"ר פ' ל"ד) "צדיקים לבם מסור בידם, והרשעים מסורים ללבם", כלומר ליצר הלב. והצדיק כשיתאמץ ביראת ה' ובשכלו ובבינתו, יוכל להשפיל ציוריו הרעים ולהעבירם מן הלב, ולעשות לו לב חדש ורוח חדשה. וכמו שבארנו בבבא "והוי מחשב הפסד מצוה" וכו'. על דרך משל אם בטבעו נוטה אל הגאוה, יוכל להכריח נפשו ביראת ה' להשפיל רוחו ולצייר מדת הענוה. ואם יעשה כן זמן רב, תהיה ציור הגאוה כנשכח מן הלב, כי יש לנשמת האדם יכולת למשול על הלב. ומטעם זה אם יטה מעט מיראתו, נקל לחטא הנסתר להצטייר בלב לפי שעה, וכאותה ששנינו "וכל המרבה דברים מביא חטא". מה שאין כן הלב הטוב, החפץ בטבעו לזוהר החכמה והבינה שהתגברו עליו, כבר נהפך ממראיתו ומתבניתו שהיה לו, וקבל תבנית אחר שהוא טבע שני שדברנו עליה פעמים רבות, ואינו צריך עוד למכריח זולתו שיטנו לחכמה, כי הוא עצמו ממשלתו וחפצו בחכמה. זאת היא הסגולה העליונה שאמר עליו (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך", ושאמר עליו רבן יוחנן רואה אני את דברי ר"א בן ערך מדבריכם ,שבכלל דבריו דבריכם. עליו התפללו כל הקדושים אשר בארץ, כאמרו (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". והתורה הבטיחנו שבאחרית הימים נזכה כלנו לאור זה, שנאמר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" וגו'. ובקבלה מפורש הדבר שנאמר (ירמיה לא, לב) "זאת הברית וגו' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וכמו שבארנו ענין הכתיבה הזאת בפירוש בבבא "על התורה". ועוד פסוקים רבים בספרי הקדש המעידים על זה, אלא שלא באתי לחבר דרשות, כי אם לפרש דברי משנתנו בהקדמות קצרות לקוחות מיסודות הלשון ונתיבותיה, ובעניינים צחים כאלו טוב מעט, מ[דיבור] הרבה בעניינים פשוטים.

"איזוהי דרך רעה". רבן יוחנן בן זכאי חכם גדול היה, ומתשובת תלמידיו על שאלתו הראשונה, בנקל יכול להבין דבר מתוך דבר, שהדרך הרעה הפוכה מדרך הטובה, עין רעה תחת עין טובה, וחבר רע תחת חבר טוב, וכמו שענו ארבעתן. ואעפ"כ שאל פעם שניה, משום דאיכא למימר שמקצתן אינן רעות מוחלטות, ואם אין האדם מתרחק מהן, בכל זאת אפשר שילך בדרך ישרה. וכמו שאנו צריכין לומר בדברי ר' שמעון בן נתנאל, שאין הפך רואה את הנולד דרך רעה, וכדבעינן למימר. והיה חפץ לשמוע מפיהם מהו בעיניהם הדרך הרעה שהאדם מחוייב להתרחק ממנה רחוק לב, גם להבין מאחרית דבריהם ראשיתם, ולהוכיח הקצה הראשונה לטובה מן הקצה הרעה שהיא לעומתה, וכדאפרש בשילהי מתניתין.

"עין רע". דע כי "עין טובה" ו"עין רעה" הן שתי קצוות. "עין טובה" היא דרך ישרה המזכה לאדם את ארחו להיות שלם בתורה ועבודה וגמילת חסדים, ו"עין רעה" היא המדיחה אותו משלשתן. כי אם עינו רעה בתורה יהרהר אחר רבו ויחלוק בלבו על דבריו, וכן יהרהר אחר השכינה ודרכי ה', כאותן הסכלים שאמרו לא יתכן דרך ה', וכמפורש בנבואות יחזקאל (יח, כה) . וכל שכן שישפוט את חבירו לרעה. ואולם המדה האמצעית היא מדה בינונית, והיא מדת רוב בני אדם, שבדברים רבים ישפטו לטובה, ובדברים אחרים לרעה. ולכן "עין טובה" היא דרך ישרה ומדת החסידים, ו"עין רעה" היא מדת הרשעים, ועלה תני שראוי לכל אדם להתרחק מדרך הרעה הזאת, שהיא מדת "עין רעה", וישים על לבו רוע עניינה, וירגיל עצמו לשום רסן לשכלו שלא ימהר לשפוט כפי דמיונו פן יצא משפט מעוקל. ושאם יתיר לעצמו לשפוט כפי עינו ועיונו, הוא קרוב לנפול ברשת עין רעה, וישחית עצמו. וכמו שאמרנו שהמדה הרעה הזאת ידה בכל לרעה, בתורה ועבודה ובדברים שבין אדם לחבירו.

"חבר רע". גם אלה שתי קצוות הן, כי "חבר טוב" בארנוהו למעלה, שהוא איש טוב, ובחברתו יתחזק הלב לכל הדברים הטובים. ולהפך "חבר רע" הוא סבה להסיתו לכל הדברים הרעים. ובפרק קמא תנן "ואל תתחבר לרשע", ופירשנו דלא תני "ואל תהיה חבר לרשע", דתנא בצדיק מיירי. ואם הוא חבר לרשע הרי הוא רשע כמוהו, כי החברים הולכים על דעת אחת ובעצה אחת. והכא נמי לא מיירי ר' יהושע בחבר רשע, כי מי יתחבר עמו אלא רשע כמוהו, ולא שייך למיתני איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, כי הרשע אינו שומע לעצה. אלא [שנה] חבר רע, ובארנו בבבא "הרחק משכן רע", שמלת רע הונח ג"כ על המחשבות והדעות. ויש רע ואיננו רשע, ונוהג במדות טובות, אלא שהוא חכם בעיניו וחושב רע על ה' ועל תורתו כדרך (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו". ועל זה שנה חבר רע, שראוי לאדם להתרחק ממנו, אע"ג שמנהגיו נאים וטוב לבריות, שונא גזל וחמס ועשות רע, כיון שהוא רע בלב צריך להתרחק ממנו. וטעם הדבר בארנו שמה. והמדה האמצעית הוא חבר שאינו לא טוב ולא רע, כמו רוב בני אדם. ויהושע בן פרחיה לא תני "וקנה לך חבר טוב", דההיא דהתם לענין עבודה אתמר, ודי בחבר צדיק כשיאהבהו ויבטח בו. והכא בדרך ישרה מיירי שהן דרכי החסד, תני חבר טוב, שהוא איש מופלא מאד וכדפרישית לעיל.

"שכן רע". פירשנוהו בפרק קמא ודמיא לחבר רע, אלא דר' יהושע מיירי לענין המעשה, וכשיהיה לו חבר רע איש כלבבו המתחבר עמו תמיד, ברעתו ידיחהו מן המעשה הטוב. ורבי יוסי לענין חסידות מיירי, לדבר עם יראי ה' דברים המקרבים לב האדם ליוצרו יראת ה' ודעת קדושים, וזהו מדת השכנים המשתעשעים לשוח זה עם זה. ועלה תני שירחק משכן רע, דומיא דנתאי הארבלי ששנה גם הוא הרחק משכן רע, ופירשנו שם דמשום "על התורה" תני לה.

"הלוה ואינו משלם". כלהו נקטי "דרך רעה" ההיפך מדרך הטובה וכדפירשתי, לבר מר' שמעון בן נתנאל דלא קאמר: "מי שאינו רואה את הנולד". לפי שאינן שתי קצוות, שהאחד מהן טובה גמורה, והשני רעה גמורה, כי מי שאינו רואה את הנולד, אפשר שבכל זאת לא יחטא אם הוא ירא את ה' ושומר מצותיו. ואם תמצא לומר שבבלי דעת יבוא לידי חטא, מכל מקום לא יעמיק ברעה, ושב ורפא לו. כי אם יחטא האדם פעם או שתים, לא בשביל כך יקרא רע או דרך רעה. ולפי שגם הוא רצה להודיע הקצה השני הרע לעומת הקצה האחד לטוב כמו ששנו חבריו, על כן אמר "הלוה ואינו משלם", שהוא ממש הרעה לעומת טובת "הרואה את הנולד", אלא שדבריו צריכים פירוש. ומאד נתקשו מפרשי המסכתא זצ"ל בבבא זו להבין מה ענין "לוה ואינו משלם" ל"רואה את הנולד"? ורבים אמרו שמי שאינו משלם אינו רואה את הנולד שלא ילווהו עוד לפי שאינו משלם, ואילו היה רואה זאת בלבו היה משלם. והדבר קשה לאמרו, שאין זה משנת חסידים שהתנאים עוסקים בה במשנתנו, אלא מנהגו של עולם. ויותר קשה שהוצרך ללמדו מן המקרא לוה רשע ולא ישלם, והוא למד מן השכל והנסיון. גם צריך טעם למאמר "אחד לוה מן האדם כלוה מן המקום" וכו', שאין לו ענין לפירוש זה. ויראה לי דהכי פירושו, לפי שאמר שדרך ישרה היא לראות את הנולד, ופירשנו שישתמר אפילו מדבר המותר כשיראה את הנולד ממנו. שלפעמים מן המותר יבוא לידי אסור. והנה הקצה השני הוא שיעשה רעה אחת, וכשיעשנה ידע בברור שמן הרעה שעושה תלדנה רעות יותר גדולות. ואעפ"כ לא יעמוד בעצמו להשתמר מעשות הרעה הראשונה. זהו בלי ספק דרך רעה מאד, וההולך בה רשע הוא. והביא למשל "הלוה ואינו משלם", כלומר שכשהוא לוה מחברו מסכים בלבו שלא ישלם חובו, זוהי הרעה הראשונה. וכשיראה את הנולד יודע כי המלוה יתבע חובו בבית דין, ולפי שמסכים שלא ישלם כשיבוא לב"ד יכחש בעמיתו ויאמר "לא היו דברים מעולם", וזוהי הרעה השניה. ואפשר שיתחייב שבועה בבית דין, וכיון שאינו רוצה לשלם ישבע על שקר ויחלל שם שמים, וכמו שכתוב בתורה (ויקרא יט, יא-יב) "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר".

וכמו שהענין הזה נוהג בין אדם לחברו, כן הוא בינו למקום ב"ה. שהרי כל טובות העוה"ז לא ניתנו אלא על תנאי, וכמו שכתוב (ויקרא כו, ג-ד) "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו" וגו', וכמפורש בהרבה מקומות שאין האדם זוכה לשום דבר אלא בעבור ישמור חקי ה' ותורותיו. והעובר עליהן נהנה מטוב העולם בהלוואה, וכדתנן בפרק ג': "החנות פתוחה וכו' וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה". וא"כ הרשע אוכל ונהנה בהלוואה, וכשאינו חפץ לעזוב דרכו, הרי אינו רוצה לשלם. וכשיעלו גלוליו על לבו, להקל מעל עצמו מכחש ומשקר ונופל באפיקורסות, ואומר עולם של הפקר הוא, וכיוצא ברעות כאלה. ועל זה אמר המלך דוד (תהלים לז, כא) "לוה רשע ולא ישלם". קרי ליה "רשע" לפי שלוה בהסכמה שלא ישלם, אפילו כשיבוא לב"ד, כי יכחש וישבע על שקר. וכן לוה מן ה' ב"ה הטובות שהוא נהנה בעוה"ז ואין בדעתו לשלם, כי יכחש ויחלל שמו הגדול יתברך. והיינו דקאמר רבי שמעון שהלוה ואינו משלם הוא דרך רע בהחלט, לעומת הדרך הטוב של רואה את הנולד. והיינו דיליף לה מקרא דבכי האי רשע מיקרי שנאמר לוה רשע ולא ישלם. וכיון דמקרי רשע למדנו שהיא דרך רעה, ולאורויי לן דכהאי גוונא יש ג"כ אצל המקום ב"ה, שהרשע לוה ואינו משלם ולבסוף מכחש בה', שנה אחד לוה מן האדם כלוה מן המקום ב"ה, כלומר לא תימא דקרא מיירי לחוד בלוה מן המקום ב"ה, ולא ישלם היינו שאינו חפץ להיטיב מעשיו, ומשום הכי קרי ליה "רשע", אלא אפילו לוה מן האדם ומסכים שלא לשלם נמי "רשע" הוא, לפי שבשביל הנאת ממון מסכים לכחש בעמיתו ולהשבע על שקר לחלל שם ה'. ולפי ששתיהן שוין תני סתמא "הלוה ואינו משלם". והוא הדין לכל עובר עבירה שבידוע שיגיע עי"כ לעבירות יותר חמורות, ואעפ"כ אינו נזהר מן הראשונה, הרי זה הדרך הרעה לעומת "רואה את הנולד" לטובה. וממליצתו של רבי שמעון שאמר "אחד לוה מן האדם" וכו' למדנו דפשוטו של מקרא על הלוה מן המקום ב"ה, ומדבר על הרשע שיום יום לוה מטובותיו של מקום ב"ה, ומוסיף פשע על פשע, כי אין בלבו לשלם ע"י המעשה הטוב.

ולהכי מסיים "וצדיק חונן ונותן", כי ההולך בדרכי הצדק ראוי לכל הטובה שנהנה, ומעשה צדקותיו הן תשלומי הנאתו, ואינו אוכל בהלואה. ויש לך אחר הגדול ממנו, שמלבד ששומר חקי ה' ותורותיו, מזכה ג"כ את הרבים, ומקרב את הבריות לתורה, גם עושה חסד בממונו לפנים משורת הדין, וזהו שאמר וצדיק חונן ונותן. כלומר מלבד שהוא צדיק, אלא גם כן חונן לאחרים ללמדם דעת ויראת ה' ומוציא יקר מזולל, וכן נותן מטובו לפנים משורת הדין, והנה דברי הכתוב מן הקצה אל הקצה. ודע כי מלת "חנינה" על הדעת, וכמו שתקנו אבותינו ז"ל בתפלה "אתה חונן לאדם דעת", ואין זה המקום לדבר ברחבה, וזהו "וצדיק חונן", שחונן לזולתו ומלמדו דעת ויראת ה'. ומלת "דל" בלשון הקדש על הממון כמו (ויקרא יד, כא) "ואם דל הוא ואין ידו משגת", ועל רזון הגוף כמו (בראשית מא, יט) "דלות ורעות", (שמו"ב יג, ד) "מדוע אתה ככה דל בן המלך", וכן על מיעוט השכל והבינה, כמו (ירמיה ה, ד) "אמרתי אך דלים הם וגו' לא ידעו דרך ה'", כלומר דלי הבינה והדעת. וממה שאמרנו תבין כי המלמד לדל הבינה וחונן אותו דעת ומביאו לידי זכות, זה נוסף על פורע חובו, וכביכול דומה כאילו יש לו [תוספת] חוב על ה' ב"ה, ולכן אמר שלמה ברוח הקדש (משלי יט, יז) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו". פירוש מי שחונן דעת לדל השכל והבינה הרי הוא מלוה של הקב"ה כביכול, והוא ב"ה צדיק וישר ויוסיף עליו הברכה בגלל זה. וזהו שחתם "וגמולו ישלם לו", כלומר ה' ב"ה ישלם לו מה שהלוהו, דומה לאמרם (ביצה טו:) "לוו עלי ואני פורע", כך נראה בעיני.

"לב רע". הוא הקצה השני לעומת "לב טוב", ו"לב טוב" בארנוהו למעלה, ואמרנו כי יצר לב האדם רע, ומי שזכה לקבל טבע שני הוא בעל הלב הטוב. מיהו מי שלא זכה לזה לא יקרא בעל לב רע, חלילה לומר כן, שהרי יוכל למשול על טבע לבו, ואע"פ שיתקפנו יצרו, יעשה ביראת ה' להיפך ממה שרוצה יצרו. וגם אם אינו עושה כן ובדברים רבים שיצרו תוקפו עובר עבירה, והולך בשרירות לבו, אע"פ שיתואר "חוטא" ו"כסיל" וכיוצא, לא יתואר "לב רע", שהרי בדברים רבים נוטה לטובה. ועוד בשעה שאין יצרו תוקפו אינו בוחר ברע. אלא לב רע הוא, שמלבד עשותו כשרירות לבו, אלא שמסכים בלבו על הרע וחולק על האמת, וכמו שאמרנו שמלת "רע" גם על המחשבות הזרות והרעות, ושמלת "לב" כולל השכל והבינה וכיוצא הצריכין לממשלה. ולכן "לב רע" הוא המשתמש גם בשכלו ובבינתו הנטועים בו לרעה, וחושב מחשבות און להתיר לעצמו כל התועבות, והוא העקש המעקש כל דבר ישר, ואפילו המושכלות הראשונות הנטועות בדעתו של אדם, והכל בטענות שוא ומדוחים. וזהו "לב רע", שהוא רע בעצמו. וכמו ש"הלב טוב" [שהוא] טוב בעצם, כמעט שהוא נגד טבעו שיצטייר בו ציור שקר און ומרמה, ככה להיפך הלב הרע מלא תוך ומרמה, שכמעט אי אפשר שיצטייר בו ציור אמת, ועליו אמר (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", וכענין (משלי ד, יט) "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו". ויפה בארנוהו בבבא "ויהי מורא שמים עליכם". והנה לב האדם המשיל ללוחות לכתוב עליו מכתב אלהים, כאמרו (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך". ועל דרך המשל צריכים להיות כמו לוחות של מתכות או של אבנים קשים המקבלים החקיקה והכתיבה ועומדים בם, ואין כן חרש מחרשי אדמה שאינו ראוי לכך כי ינופץ לשברים. וכן "לב רע" שאי אפשר שיעמוד בו דבר אמת, נמשל לחרש. ודע כי דברי בינה שיאמר החכם נמשלים לכסף עובר לסוחר, כאמרו (משלי ג, יד) "כי טוב סחרה מסחר כסף", וכמו שבארנו בבית שני מספר "גן נעול" (חדר י חלון טו) . ובעל הלב הרע משתמש בבינתו להחליק מעשיו ולחלוק על האמת, ומטעה חלושי הדעת. וכשיבחנו דבריו בכור הבחינה הבל הם ואין בהם ממש, ודומים לכסף סיגים שיכלה באש, וזהו שאמר שלמה ברוח הקדש (משלי כו, כג) "כסף סיגים מצפה על חרש שפתים דולקים ולב רע", ומתבאר ממה שבארנו. ומלת "דולקים" כמו (בראשית לא, לו) "כי דלקת אחרי". שבדברי שפתם דולקים ורודפים אנשי אמת, כדרך (תהלים יב, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". והם הטוענים על האמת ומלעיגים על צדיקים עניים. וכן (תהלים י, ב) "בגאות רשע ידלק עני", דומה לאמרו "שפתים דולקים". ועני הוא ההפך מן הגאוה והוא הצדיק, וכמו שביארנו בבבא "ויהיו עניים בני ביתך". ולכן סיים "יתפשו במזמות זו חשבו". ותבינהו ממה שביארנו על פירוש "מזמה" בבבא והוי מחשב וכו'.

"שבכלל דבריו דבריכם". שאין דרך יותר רעה שיתרחק ממנה האדם וישתמר מנטות אליה, כמו "הלב הרע", שאם הוא רע הכל רע, ובכלל זה "עין רעה", שהוא משפט השכל לרעה, שהרי אפילו בכח בינתו משתמש לרעה, לעקש הדברים הברורים אצל אחרים, וטוען טענות שוא. כל שכן דברים התלויים במשפט השכל שידון לרעה. וכן חבר רע ושכן רע אי אפשר להם לקלקל כמו שיקלקל הלב הרע בטבעו. וכן לוה ואינו משלם שמגיע מרעה לרעה, הנה הלב הוא בתכלית הרוע. ויפה אמר "רואה אני את דברי ר"א בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". ואל תחשוב שהודה רבן יוחנן בן זכאי לדברי ר"א שראוי לאדם להתרחק מלב רע, ולא מעין רע וחבר ושכן רע ומללוות ולא לשלם, חלילה לומר כן, וכולם מסוכנים מאד וכדפרישית במלתייהו. ושמא תאמר א"כ בשלמא בדרך הטובה שידבק בה האדם יפה אמר "רואה אני", שאם האדם בעל לב טוב כבר הוכן לכל טובה, הן בתורה הן בעבודה הן בגמילות חסדים, וא"כ בכלל דברים דבריהם. מה שאין כן שיתרחק מלב רע שאין רע ממנו? אין זו שאלה כי רמזנו בריש מתניתין, שעיקר השאלה היתה על הדרך הישרה שידבק בה האדם, איזוהי היותר טובה. וכשענה רבן יוחנן שדברי ר"א בן ערך טובים מדברי כולם, חזר להוכיח אמתת הדבר מן הקצה השני הרע שהיא לעומת הטוב, כי תמיד ילמד הדבר מהיפוכו. וכשהגיד כל אחד מהם הדרך הרעה שהיא לעומת הטובה שהזכיר תחלה, וענה ר' אלעזר בן ערך "לב רע", הודה רבן יוחנן שאין דרך רעה יותר ממנה. ובכלל "לב רע" כל הרעות שהן אפשרים להיות, ונודע מזה שאין יותר טוב מן ה"לב טוב", ושהוא כליל הטובות כולם. הנה כתבתי המעט אשר מצאה נפשי בהבנת דברי החכמים הללו, שהן באמת קצרים וסתומים מאד.