יין לבנון על אבות ב:ח

"רבן יוחנן בן זכאי קבל". חזר לבאר השתלשלות הקבלה, ואמר שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי הזוגות האחרונים השנויין בפרק ראשון.

שכר לימוד התורה לפי העמל, לא לפי ההספק וההשגה. מעשה הוא עיקר יותר מהתלמוד "אם למדת תורה הרבה". כלומר אם הוספת חכמה ודעת על חבריך, אל תחזיק טובה לעצמך, שעשית דבר גדול יותר מזולתך, כי לכך נוצרת, שיצירתך גורמת שנתנה בך נפש יקרה מלאה כח החכמה והשכל והבינה. וכמו שבארנו בבבא "ועל גמילות חסדים", ובבבא "איזוהי דרך ישרה", שם אמרנו שהנפשות נבדלות זו מזו מתחלת אצילותן, ומה שתוכל האחת איננו ביכולת השניה. ואפשר שברוב תורתך שלמדת, לא הגעת עד החצי ממה שלמד חברך שאין בו שכל ובינה כמו שהן בך, כי הכל נערך עם הכח הפנימי. ואם חברך למד מה שהיה בכחו ללמוד, ואתה שהגדלת תורה וחכמה, היה בידך להוסיף ולא הוספת, שכר חברך גדול משכרך. וכן הנפש שהיא בעלת השכל והבינה, בטבעה משתוקקת ללמוד תורה וחכמה, לחקור ולהתבונן ולדעת, ולכן אין למשכיל להחזיק טובה לעצמו כשלמד הרבה, שמיצירתו הוא מוכן לכך, ומשום הכי תני "כי לכך נוצרת", ולא תני "כי לכך נבראת" או "נולדת", דעיקר מלתא ביצירה תליא, וכדכתיב (ישעיה מט, ה) "יוצרי מבטן לעבד לו", שיצר צורתו שתהיה מוכנת להיות עבד ה', ונאמר (זכריה יב, א) "ויוצר רוח אדם בקרבו". ולכל אדם ואדם יש יצירה מיוחדת שתבדילהו מאדם אחר. "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", דאע"ג ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכפי רוב חכמתו כן רוב מעשיו, סוף סוף המעשה עיקר, ובו יתהלל המתהלל כמו שנאמר (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי". כלומר שידע דרכי החכמה ומשפטיה, כי חפצתי במנהגים הללו, וזוהי הברירה המסורה לאדם, שאע"פ שלמד תורה, קשה עליו המעשה, לפי שיצרו מתגבר עליו. ואם זכה לעשות כתורתו, אז יתהלל וישמח. ואולי גם על המעשה דיבר, שאם יצדק אעפ"כ אל יחזיק טובה לעצמו, אלא כפורע חובו, לפי שלכך נוצר בצלם אלהים שיעבוד את ה' ב"ה, וכדאמרינן (סנהדרין פח:) "איזהו בן עוה"ב וכו' שייף עייל ושייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה", ואדלעיל מינה קאי, דתני "מרבה תורה מרבה ישיבה מרבה עצה", ואמר "קנה שם טוב קנה לעצמו, קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב", ואשמועינן שבתורתו ובמעשיו צריך להיות כמחוייב ועומד, ולא כמי שעושה דבר גדול, ואז יגמלהו ה' כצדקתו מדה במדה, וינחל עוה"ז ועוה"ב.

"חמשה תלמידים". חמשה תלמידים הללו קבלו מרבן יוחנן בן זכאי, ומהן יצאה תורה לישראל, וכמו שפירשנו בריש פרקין.

"הוא היה מונה שבחן". לאו לספר מעלתם בשכל ובבינה אתי, ושהיה ר"א בן הורקנוס בעל זכרון גדול, ור"א בן ערך בעל בינה גדולה, אלא משום "תורה ועבודה וגמילות חסדים" מייתי לה, ככל תני תנאי דלעיל, ועל כן מנה שבחם. ומה ששאל מהם רבם ומה שהשיב כל אחד, כל דבר כפי מדת אומרו, ללמדנו שהאדם הדבק באחת מן הדרכים הישרים, תורנו דרכו במישרים, הן בתורה הן בעבודה הן בגמילות חסדים, וכדאפרש.

לזכרון מושלם זוכים ע"י ההתפעלות והשמחה בדבר הנלמד "בור סוד שאינו מאבד טפה". כבור מסויד שאין טפה נבלעת בדופניו, ואין מימיו חסרים, כך היו בלב ר' אליעזר מקובצים כל ההלכות והשמועות שקבל מרבותיו, ולא שכח דבר. וכבר אמרנו שלא בא לשבחו בענין הזכרון, וגם אפילו מי שהוא זכרן גדול אי אפשר שיזכור כל מה שהוא שומע, ושלא יאבד ממנו דבר. אלא מעלתו בלימוד התורה קא משמע לן, שהיה אוהב חכמה מאד, והיתה התורה יקרה בעיניו מכל חפצים, ולכן כל מה ששמע מרבותיו קבל באמונה ובעין טובה, וכדתנן "והוי שותה בצמא את דבריהם", ופירשנוהו בפרק קמא, ("והוי שותה בצמא") שלא יאמר "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה", אלא כצמא התאב לכל משקה שיביאו לו, בין שהוא ערב לחכו ובין שאינו ערב, ככה יקבל אוהב חכמה בין מה שערב לשכלו ולבינתו, בין שאינו מבין. לפי שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ומי שלומד על דרך זה (יצור) [ינצור] הכל בלבו ולא ישכח דבר, וכמו שבארנו טעם הדבר בפ"ק בבבא "על התורה". שבעיניו דברי התורה יקרים מדברים שכבודו ועשרו תלויין בהן, וכאמרו (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף" וגו', ותהיינה הדברים על לבו כמו מכתב אלהים חרות על לוח לבו, כי דרך האדם לנצור בלבו הדברים הגדולים והנפלאים. ולפי שהנצירה הזאת אפשר ביד האדם, אמר (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה אל תשכח ואל תט מאמרי פי". הזהיר "אל תשכח". ואל תאמר שאין זה ביד האדם, כי יש ויש. שאם נותן לבו לתורה, והיא יקרה בעיניו מכל חפציו, שהוא הקנין הגמור, וכדפירשתי לעיל בבבא "קנה לו דברי תורה", אז לא ישכחנה, ובההיא קא מיירי. שהרי אמר קנה חכמה, וראש החסידים אמר (תהלים קיט, קכט) "פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי". כלומר שהן בעיני כדברים נפלאים שישמע האדם וירשמו בנפשו ולא ישכחם, וכן נצרתם נפשי. ואמר (תהלים קיט, טז) "בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך", כלומר לפי שהם שעשועים לנפשי כדרך אוהבי חכמה, על כן לא אשכחם, ועוד כמה מקראות המעידים על זה. וזה היה מדת ר' אליעזר שנתן כל לבו לאסוף השמועות ולא שכח דבר, וזכה שהיה כולל כל הלכות התורה, וכנראה מגמרת (סנהדרין סח.) שאמר שתי זרועותי כשני ספרי תורות. הרבה תורה למדתי מרבותי וכו'. ולאו למימרא שחבריו הנזכרים פה לא היו בעלי המדה הזאת, שאין ספק שבהיותן צדיקים חסידים ויראי חטא היו אוהבי חכמה. אבל הודיע שכל אחד מן החמשה היה בו מעלה אחת בהפלגה גדולה, שלא נמצאת כמוה בשאר החכמים, עד שר' אליעזר היה כבור שאינו מאבד אפילו טפה אחת, וכן צריכין אנו לפרש בשבחות שמנה בחבריו.

השפעתם של אב ואם על הבן, והשפעת הרב החכם "אשרי יולדתו". ברך את אמו לפי שהיה צדיק גדול ובעל המדות המשובחות, אהוב ורצוי לבריות במעשיו הטובים, שאמרו עליו כולם "אשרי אמו שילדה בן כזה". ונראה שדעת החכם הזה היתה מעורבת עם הבריות ביותר, וכענין ששנינו "אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", והיו נהנין מעצתו ומחכמתו, והיה מוכתר בשם טוב. ולכן ברך יולדתו, שהיתה אשה יראת ה' מאד, ולכן זכתה שיצא בן זה מבטנה. ויראה לי ממשנתנו במסכת עדיות (פ"ב, משנה ט) "האב זוכה לבניו בחמשה דברים וכו' ובחכמה", ולא תני ג"כ במדות שזוכה לו, שהרי ידוע שהענפים דומים לטבע השרש שיצאו ממנו. לפי שבדרכי הנפש ובמדותיה, האם זוכה יותר [ולא מן האב], ולפי שההכנה למעלת המדות יקבל האדם מטבע אמו וממשפחתה, אמרו (ב"ב קי.) "רוב בנים הולכין אחר אחי האם". [אמר המגיה: וכן כתב רבנו בחיי, ויקרא כד, יא. שטבע האם משפיע יותר מאשר טבע האב]. ובהיות ר' יהושע בעל תפארת המדות, אמר "אשרי יולדתו". ושלמה אמר (משלי כג, כד) "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו". זכר "גילה" אצל צדיק ו"שמחה" אצל חכם. ואצל צדיק קראו "אביו", ובחכם "יולד", לפי ש"חכם" [הוא] תאר נכבד מ"צדיק", ו"שמחה" יותר מ"גיל", ולא אוכל לפרש זה פה. וסבת החכם הוא האב, כדתנן (עדיות פ"ב מ"ט) "האב זוכה וכו' ובחכמה". ולכן בשביל חכמתו קרא לאביו "יולדו" אע"פ שגם אמו ילדתו, הוא העיקר. ובשביל צדקתו קראו אביו, לפי שהאם עיקר, וזהו שסמך ואמר (משלי כג, כה) "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך". לפי שעדיין לא קרא יולד החכם "אביו", וכן לא הזכיר עדיין "האם", לכן חזר ואמר "ישמח אביך ואמך", ושב על החכם שבפסוק הראשון, וכמו שהחל וישמח בו. ואח"כ אמר "ותגל יולדתך", ושב על בן צדיק שבפסוק הראשון, וכמו שהחל גיל יגיל, וזוהי האם שלא זכר עדיין. וקראה "יולדתו", לפי שהיא גרמה לו הכנת מעלת המדות וההכנה הנאה להיות צדיק.

"חסיד". כבר פירשנו בפ"ק בבבא "ועל גמילות חסדים" מהו החסידות, ואמרנו שדרכי החסד הם כוללים "תורה ועבודה". ועיקר החסידות הוא שיבקש תמיד להוסיף טובה וקדושה יתר על מדת הדין המפורש בתורה ושחייב בה כל אדם, ומתבונן תמיד ביראת ה' כבודו וגדלו, ולדעת דרכיו ללכת בהן, וכמו שמשלנו שם מענין היראה ומתלמוד תורה, וכן בכל דבר ודבר, וכן בין אדם לחבירו, והעיד רבן יוחנן עליו שהוא חסיד. וכבר אמרנו שחבריו בלי ספק הלכו גם הם בדרכי החסד, וכמו שנראה מדבריהם שאמרו, שכל דבריהם משנת חסידים, אלא שר' יוסי הכהן הפליג במדה זו יותר מכולם להתבונן בדרכי ה' וללכת בדרכיו.

ירא שמים וירא חטא, ההבדל ביניהם "ירא חטא". לא שהיה ירא שמים, וכדתנן "ויהי מורא שמים עליכם", להזהר מידי העבירה ולהיות כובש יצרו לעשות רצון קונו, כי זה כל האדם ומדת כל איש צדיק. אבל "ירא חטא" מעלה נפלאה היא, שברוב חכמתו הבין סגולת הטוב ופחיתות הרע, וכדפרישית בבא "והוי מחשב הפסד מצוה" וכו'. והיה ירא מאד מן החטא, שלא תתגאל נפשו העליונה בכתמי החטאים, ואע"פ שהיה צדיק וחסיד, [היה] ירא תמיד פן יכשל, והיה מטהר נפשו בתורתו ובחכמתו, וגודר עצמו בכל מיני גדרים אפילו במותר לו. וכל זה מפחד בלילות, פן יחשך האור בנפשו, ויבוא החטא ויצטייר בלבו, וכמו שפירשנו בבבא "וכל המרבה דברים מביא חטא". ואמרנו שהחטאים נטועים בכל הנפשות, כי יש לכל דבר בנפש שתי דרכים, והנפש צריכה לשתיהן לתשמישי החכמה. וכשיקרה עת שיסורו מעל פני נפש החכם מחשבות חכמתו ודעתו, אפשר שיגבר החטא הנסתר בנפש, ויעלה על לבו וימשול עליו לפי שעה. ושעל זה אמר ר' שמעון "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", שאין גדר וסייג יותר גדול בפני החטאים משתיקה. וכן בכל דבר צריך לחכם גדול לדאוג ולירוא תמיד מן החטא, וזו היתה מעלתו של ר' שמעון בן נתנאל בהפלגה גדולה מכל חבריו, ושעליו שבחו רבו.

הבנת המליצות שבמקראות, ושבדברי חז"ל "מעין המתגבר". שהיה לו לב רחב מלא חכמה ותבונה, והיה נבון ומשכיל שכל טוב, כדכתיב (משלי יז, כג) "לב חכם ישכיל פיהו", והבין דברים רבים מתוך השמועות שקבל מרבו. והמשיל משל למשל עד שדלה המים מבארות עמוקות, וזה דומה למעין המתגבר מאליו, ומימיו נובעים ממקור ברוך. וכן היו נובעים מפיו דברי אמת הרבה מאד, ונביעתן מלבו שהיה מלא חכמה, כי התגבר לבו להביע נחלים רבים. והוא מתת אלהים לברי לבב, החפצים חפץ רב בתורה לשמור ולעשות, כדרך (משלי ב, ד-ט) "אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה', אז תבין צדק ומשפט ומישרים". והיא רוח בינה והשכל המשוך על הלבבות הטהורות, להבין ולהשכיל בדרכי החכמה האסופות אל הלב. כי דרכי החכמה חקוקות מאדון הכל ית', והם חקות קבועות ונאמנות נודעות ליוצר הכל יתברך, כדכתיב (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ובהיות רוח בינה ושכל בלב האדם יבין מליצות החכמה הכתובות בתורה, דברי חכמים וחידותם, וידע הכוונה הנכונה בכל דבר כמו שקבלה משה מפי הגבורה. כי לא היה אפשר למשה רבינו ע"ה להגיד כל פרטי התורה וסעיפיה לאנשי דורו, כמו שבארנו בספר "גן נעול". אבל הגיד להם כל מפתחות התורה, וכל ההלכות שאי אפשר להוציאם מן הכתוב ברוח בינה. [הערת המגיה: כן כתב מדרש שמו"ר מא פסקא ו': "וכי כל התורה למד משה וכו' לארבעים יום? אלא כללים למדהו הקב"ה למשה". וכ"כ של"ה, מסכת שבועות, ד"ה מעלת לומדיה; וכ"כ מהר"ץ חיות בגליונו לברכות דף ה ע"א]. אכן הדברים שידע שביכולת חכמי לב להוציאם ברוח בינתם, הניח לחכמי דור ודור שיוציאום לאור, כדכתיב (דברים יז, ח-י) "וקמת ועלית אל המקום וכו', ועשית על פי הדבר" וגו'. כי צופה הדורות מראש ראה שהזקנים היושבים בלשכת הגזית יהיו אנשי הרוח, ויבינו הדרך הברור בכל דבר ודבר. ויש בענין זה דברים נפלאים, בארתים בספר הנ"ל, ולא אביאם הנה ולא אאריך.

חכמי לב, וחכמים, ההבדל ביניהם והנה כך היה מדתו של ר"א בן ערך שהיה נבון דבר, וכמעין המתגבר, כי מרוב תשוקתו לתורה, זכה שנהפך לבו לקבל טבע שני שהצטיירו בו כל כחות נפשו לטובה, ועל זה הבטיח שלמה ברוה"ק באמרו (משלי ב, ה-ט) "אז תבין יראת ה' וגו', אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". ואמר הטעם (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", כלומר שתהיה לבך בטבעו לב חכם. ועל כן כל הזוכים למדרגה זו נקראים בכתבי קודש "חכמי לב", לא "חכמים" סתם. כי מי שלמד חכמה ונוהג בחכמה נקרא "חכם", אע"פ שצריך לכבוש את יצרו ולהטות לבבו לתורה ולעבודה ביראת ה'. אבל "חכם לב" הוא האיש שבאה החכמה אל לבו, והוא זוכה ללב פתוח בשכל ובבינה להוציא תבונות מתלמודו. וכשהוא במדרגה זו מתואר "נבון", שהוא התאר היותר נכבד, ועליו אמרו רבותינו (נדרים כ:) "ואקח מכם אנשים חכמים", ואילו "נבונים" לא מצא. ולפי ש"חכם לב" מגיע להיות נבון באמת, על כן אמר שלמה (משלי טז, כא) "לחכם לב יקרא נבון", והדברים נאמנים. ודע כי שלמה אמר עוד (משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה". כלומר דברי פי איש חכם ונבון עמוקים, כי נפלאות ידבר במעמקי החכמה. ודברי התבונות נמשלים למעיינות ונחלים הנוזלים במדינה, שנאמר (משלי ה, טז) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים". ומקור כל דברי שכל ותבונה היא החכמה, כמבואר בספר הנזכר. וידוע שהמעין והנחל נראים לעיני כל, ובני אדם נהנין מהן, אבל מקורם נעלם מן העין, כי הוא בבטן הארץ. וכן חכמת הלב היא המקור, ונעלם מן העין, כי סוד החכמה סתום וחתום. אבל המעיינות והנחלים המתגברים מלב החכם, והם דברי שכל ובינה, הם יוצאים מחוץ לשפתיו ועוברים לזולתו ונהנין מהן, כמו ששנינו (אבות, ו) "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה", ומשום הכי קאמר נחל נובע מקור חכמה. והנה חבריו בלי ספק היו גדולי השכל והבינה, וברוחב לבבם הוציאו תבונות רבות מתורתם וחכמתם. אלא שרבי אלעזר בן ערך היתה לו המעלה הזאת בתורה לשמה וכו'. ואחר שמנה כל המעלות הנפלאות, שנה ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר המתגבר והולך, והתם אפרש יותר בעז"ה.

בור סוד, ומעין המתגבר. ההבדל ביניהם "ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה". ליכא לפרושי להאי לישנא דבור סוד שאינו מאבד טפה עדיפא ממעין המתגבר, ומשום הכי מכריע את כולם, דאטו מי שהוא מעין המתגבר אינו יכול לקבל השמועות כולם ולשמרם? והלא ברוחב לבבו ישמור התורה כלה! ותו דבתר הכי קתני "רואה אני את דברי ר"א בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" משמע דמעין המתגבר עדיפא מכלהו, וליכא מאן דפליג ארואה אני. ועוד ד"מעין המתגבר" מתת אלהים הוא ליראי ה' ולחושבי ששמו, ובודאי אין סגולה עליונה ממנה. מיהו הא דקאמר ר"א בן הורקנוס מכריע את כולם, ר' יוחנן בן זכאי קאמר לה, שהכיר וידע מעלת כל תלמיד ותלמיד, וידע שר' אליעזר בן הורקנוס טרח ויגע הרבה בשמועות שקבל מרבו ולא חסר דבר. ור"א בן ערך אע"פ שהיה כמעין המתגבר ולכשירצה יקבץ כל ההלכות ויוסיף טעמים וסברות, ידע רבי יוחנן שעדיין לא השלים מעשהו, ואמרינן בגמרא (הוריות יד.) "סיני ועוקר הרים, סיני עדיף". ומשום הכי ר"א בן הורקנוס עדיף מיניה. אבל בעצם הדבר אין למעלה ממעלת מעין המתגבר, וכדקתני "רואה אני". ואבא שאול אמר משמו שר"א בן ערך מכריע את כולם, וכדאמרינן שמעלתו גדולה, וכבר קבץ כל ההלכות ולא חסר דבר, ומשום הכי מכריע את כולם. ולא דיבר ר' יוחנן בן זכאי בענין התורה והעבודה ומעשה הצדק, שר"א בן הורקנוס או ר"א בן ערך מכריע את כולם, ושקול כנגד כולם, כי מי יערב לבו לומר ככה? ואין דבר זה נודע זולתי ליוצר הלבבות, הוא שוקל והוא יודע זכיותיו של אדם. ולפעמים מי שהוא קטן בעינינו, גדול בעיני ה'. אלא על מעלתם דיבר לענין חכמת התורה, שבענין דעת החכמה והוצאת התבונות, אין הדבר תלוי במספר רב, שאם אלף חכמים שוין בכח חכמתם ובינתם, לא יוציאו הדבר הקשה והנפלא (מדעתם) [ע"י דעתם], וחכם אחד שמעלתו גדולה יוציאנה. וא"כ זה החכם מכריע את כולם אם יעלו במאזנים, ולכן ר"א בן הורקנוס היה מכריע את כל חכמי דורו בבקיאותו ובחכמתו, ומה שהיה נעלם מחכמים כולם היה נודע לו. וכדאמרינן (סנהדרין סח.) שפעם אחת למד ר"ע ממנו כמה הלכות בדיני הכשפים, והיה שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ור"א בן ערך גדול ממנו, שגם מה שלא קבל אדם, היה מוציאו לאור ברוחב לבבו ובתבונתו. ולפי שהיה זה כוונת רבם, אמר "אם יהיו כל חכמי ישראל", הזכיר החכמים לבד, להורות שעל החכמה הוא מדבר, והיא חכמת התורה הצריכה לקבלה, וכן צריכה לסברא ולרוחב לב להבין האמת, שהיא מתת אלהים, וכאמרם (סנהדרין צג:) אצל דוד "וה' אתו שהלכה כמותו בכל מקום", וכן (מגילה ו:) "לאוקמי גירסא (אליבא דהלכתא) סייעתא דשמיא הוא". ולפי שעל חכמת התורה דיבר אמר "חכמי ישראל".