יין לבנון על אבות ב:י

"הם אמרו שלשה דברים". כל אחד מן החכמים הללו אמר שלשה דברים, ואין הכוונה שלשה דברים ולא ארבעה, שהרי ר' אליעזר בן הורקנוס הזכיר ארבעה דברים, "יהי כבוד וכו', ואל תהי וכו' ושוב יום אחד וכו', והוי מתחמם" וכו'. אלא שלשה דברים: חד "על התורה" וחד "על העבודה" וחד "על גמילות חסדים", ככל התנאים השנויין בפרק ראשון, וכל מה שאמרו הוא משנת חסידים, וכל אחד דבר כפי מדתו ומעלתו הגדולה, וכדבעינן למימר.

"יהי כבוד תלמידך" וכו'. כבר פרישית שהיה ר' אליעזר בעל עין טובה, ושפט בשכלו בכל דבר כפי החכמה, לא הרהר על ה', ולא על רבותיו, ולכן קבל דבריהם בשמחה מקטן ועד גדול, ונעשה כבור סוד שאינו מאבד טפה. ותבין מדעתך שאע"פ שעין טובה נוהג בכל דבר, עיקר טובתה היא לענין התורה להשכיל בחכמה. שאם שופט בצדק לקבל ולשמוע ולהטות אזן לחכמה, (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וממילא ישפוט בצדק בענייני עשיית המצות, ובדברים שבין אדם לחברו, שכמעט הכל מפורש בתורה שבכתב ושבע"פ. ומי שהוא בעל עין רעה במעשים, כמו (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין", או (דברים טו, ט) "ורעה עינך באחיך האביון", אין זה אלא בעבור שעינו רעה במשפטי התורה ומהרהר על דבריה ועל דברי חכמים. ולכן כל מקום ששנו חכמים במסכתא זו "עין רעה" סתם, הוא על מחשבות השכל בדברי התורה והחכמה כשיהרהר רע על ה'. ומטעם זה שנה ר' אליעזר שתי אלה "יהי כבוד וכו' ואל תהי נוח לכעוס", משום "על גמילות חסדים" בין אדם לחברו הנוגעים בתורה ובאמונות. כי שתי אלה מפסידים דרכי השכל הטוב. האחד היא הגאוה, כי כשיכיר האדם מעלתו, מטבע עין שכלו שלא יחוש לדברי הקטן ממנו. והודיע ר' אליעזר שראוי לאדם לידבק במדת עין טובה, שאפילו כבוד תלמידו יהא חביב עליו כשלו, ומלת "כבוד" על התורה ומחשבות הדעת, וכדתנן (אבות, ו) "ואין כבוד אלא תורה", ולא אוכל לפרש זה פה. וענין משנתנו שגם טעם וסברת תלמידו יהא חביב עליו כסברתו, ויטה אזן לשמוע דבריו, וישמח אם ישמע מפיו טעם נכון וסברא ישרה. כי כל נפש מוכנת להפיק תבונות. ואם עד כה הגיע בעינו הטובה שחושש גם לכבוד תלמידו, ואינו דוחה דבריו, כל שכן שיחוש לדברי חבריו, ואין צריך לומר לרבותיו אנשי הקבלה. אבל כשישפוט בעין רעה, ויאמר מה יושיעני זה התלמיד ויבזהו, כבר השתמש בעין רעה, ועבירה גוררת עבירה, שאח"כ יגדל בלבו גם על חבריו, ויעמיד דבריו כנגד דבריהם ברום לבבו. ולבסוף אפשר שיחלוק גם על רבותיו, והחולק על רבו כחולק על השכינה. ולכן אע"פ שהוא תלמידך ושומע תורה מפיך, כבדהו וקח מפיו דברי אמת, כדרך שאמרו ז"ל (ר"ה כה:) "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים". וראיה לפירושנו זה ממשנתנו דפרק ד, ר' אלעזר בן שמוע אומר "יהי כבוד תלמידיך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים", אלמא דבתורה קא מיירי, והתם אפרש לה בעז"ה.

וזה כלל גדול לאדם, שאל יגדל השכל האנושי בעיניו, וידע כי גבול יש לשכל האדם, ושמשפטיו חסרים ונקל לשכל האנושי לעוות הישרה. ומי שנשען על גודל שכלו ומגביה עצמו בדעתו על זולתו, עליו נאמר (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב", וקרוב הוא להכשל, כי מעט מעט יתרומם בלבו, עד שאפשר לו לחלוק גם על אנשי השם שאינו מגיע לקרסוליהם, וכבר בארנו ענין גבהות הלב בחלק הראשון (חדר ד חלון ז) מספר "גן נעול".

"ואל תהי נוח לכעוס". זוהי המדה השניה המביאה את האדם להיות בעל "עין רעה", ולשפוט עקלקלות בנפשו, כי הכעס הוא מקוצר רוח האדם, כשאינו יכול לסבול מה שהוא עמל בעיניו, אז יכעס לבו, ובתוך הכעס אין דעתו עליו ומתבלבל במחשבותיו ושופט בשכלו שלא כהוגן. ולכן על המתגאה ועל הכועס אמרו חכמים ז"ל (פסחים סו:) "אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו,ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", ולמדו כן מן המקראות. וכל אדם כועס לפעמים, ומשום הכי לא תני "ואל תכעס" אלא "ואל תהי נוח לכעוס", וכדתנן בפרק ה' "נוח לכעוס" ו"קשה לכעוס", והתם אפרש לה בעז"ה. ויש בזה ענין עמוק, כי כל הדברים שנראים הפוכים מדרכי שכל האדם יכעיסו לבבו, אם לא ירגיל עצמו להיות בעל עין טובה, לדעת שאע"פ שכפי מראה עיני שכלו הדבר זר והפוך, אפשר שכפי האמת הוא ישר וטוב.

ובמדה זו תלויה ענין "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", המכעיס לב קצר רוח וגבה רוח, על זה אמר קהלת (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה". והוא מקרא סתום, ובספרנו הנ"ל בארנוהו, ופה ארמוז בקצרה. לדעתי זוהי טענת הכסיל ההולך בשרירות לבו, ואומר שאינו חפץ ללכת בחכמה, בעבור מראה עיניו שרואה החכמים נגועים כל היום, ורשעים גברו חיל. ויש בלשון הקדש שלש לשונות "גניבה, גזילה, עושק". "גנבה" לוקח בסתר, ו"גזלה" לוקח בפרהסיא, ו"עושק" הוא הכובש תחתיו שכר זולתו. כמו (דברים כד, יז) לא תעשוק שכר עני, ודומה לזה, כשהצדיק יקבל רעה תחת שכרו, כביכול דומה לעושק. וזהו שאומר כי העושק שתחת השמש יהולל ויערבב דעת החכם, וגם יאבד העושק לבב חכם לב שהוא מתת אלהים, כדפירשתי בבבא "ר"א בן ערך אומר לב טוב". ובאמת שגם הנביאים טענו על זה, וכאמרו (ירמיה יב, א) "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה", וחבקוק אמר (חבקוק א, יג) "למה וגו' בבלע רשע צדיק ממנו", ובפירוש אמר (חבקוק א, ד) "על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל". כלומר בעבור העושק המדומה הזה יתבלבל דעת האדם ותפוג תורה, ויצא משפט מעוקל, כי משפט השכל יעקל בראותו זאת. גם בדברי אסף כתוב (תהלים עג, ב) "ואני כמעט נטיו רגלי" וגו', ואמר הטעם (תהלים עג, ג) "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, ואמר עוד (תהלים עג, יג) "אך ריק זכיתי לבבי וגו' ואהיה נגוע כל היום", וזהו טענת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" שנראה כעושק. ולכן אמר (תהלים עג, ח) "עושק ממרום ידברו", כלומר הכסילים אומרים שיש עושק, וידברו סרה על שוכני מרום. גם איוב שהיה (איוב א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע", כשהכבידו עליו יסורין אמר לה' ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?". וכן חזקיהו בחלותו, אמר (ישעיה לח, יד) "דלו עיני למרום ה' עשקה לי ערבני", כלומר נעשה לי עושק שבשכרי באו יסורין כאלו. והוא ענין נפלא בפירוש הכתובים הללו. והנה קצר רוח הכועס על זה, ידין בעין רעה, ויאמר "כל עושה רע טוב בעיני ה'", וכיוצא בזה. אבל הטובים והישרים בלבותם לא יבהלו לכעוס, כי יודעים קוצר השכל האנושי, ושאין להרהר על משפטי ה'. ולכן תחלת דברי ירמיה (ירמיה יב, א) "צדיק אתה ה'", כלומר אע"פ שאדברה משפטים כפי מדת שכלי, נפשי יודעת כי צדיק אתה ה' בכל דרכיך, וזהו מדת ארך רוח, וכמו שיתבאר בפרק ששי. גם אסף החל (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", כלומר טרם אשאל הנני מודיע אמונתי כפי, כי האמנתי כי טוב לישראל ולברי לבב, לא לרשעים. גם הודיע שנגלה לו הסוד, באמרו (תהלים עג, טז-יח) "ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני, עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, אך בחלקות תשית למו" וגו'. כלומר לא היה אפשר לי להבין הדבר, עד באתי אל מקדשי אל והופיע עלי ברוח קדשו. אז בינותי לאחריתם, וראיתי כי אחרית דבר מתקן ראשיתו, כי יום לה' לשלם לאיש כמעשהו. ולכן קהלת שהזכיר טענה זו כי "העושק יהולל חכם", סמך ואמר (קהלת ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו, טוב ארך רוח מגבה רוח", כלומר אין טענה זו כלום, אם תבין לאחרית דבר. וזהו "טוב אחרית דבר מראשיתו". אלא שהכסיל לא יבין את זאת, והוא גבה רוח. ועל כן מיד בראותו העושק הנראה לעיניו יכעס ויתבלבל ויסור לבו מה' ומתורתו. וטוב ממנו החכם שיש בו מדת ארך רוח, לא יכעס ולא יתבלבל, וזהו שחתם דבריו (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח", כלומר אל תמהר להיות כועס על הדברים הנראים הפוכים לעיני שכלך, כי זו מדת הכסילים, ולכן יסור לבבם מה'. ואתה החכם ההולך בדרך ישרה אל תבהל ברוחך לכעוס וטוב לך. וזהו ששנה "ואל תהי נוח לכעוס", כי אם תכעס לא תדבק עוד בעין טובה. והנה הזהיר ר' אליעזר על שתי אלה שהן העיקרים הגדולים המבלבלים שכל האדם, והן גובה לב וכעס, והן מוציאין משפט מעוקל. וכשיזהר באלה כל שכן שיהיה בעל עין טובה בשאר דרכיו ומדותיו.

"ושוב יום אחד לפני מיתתך". משום "על העבודה" תני לה, והוא מאמר של חכמה גדולה, ומשפט שכל בעל "עין טובה", כי יצר האדם קשה ומסיתו לחטוא, וקשה על האדם לראות עולם בנוי מלא תענוגות בני אדם, והכסילים רצים ושבים ומתענגים על רוב טובה, והוא יפרוש עצמו מכמה חמדות ותענוגים, ויט לבבו לתורה ולעבודה, וכה יהיה משפטו כל ימי חייו. והנה היצר עומד אחרי כתלי לבו לאמר "מדוע תבלה ימיך בצער כזה?" ואילו ידע האדם שלא יחיה בעולם הזה רק שבוע או שבועיים, מה נקל יהיה בעיניו לפרוש עצמו זמן מועט כזה מתאוות העולם למען עשות הטוב בעיני ה'. ובעל עין טובה יחשוב באמת ככה, ויתן המות בין עיניו, כי יודע שאינו בטוח על חייו אפילו יום אחד, וכ"צל ימינו עלי ארץ" (ע"פ איוב ח, ט) , ואולי ימות מחר, ונמצא אבד עולמו מפני הנאת יום אחד. ואם יום יום ישפוט בשכלו כמשפט הזה, יהיו כל ימיו בעיניו כימים אחדים, ו[יחשוב כי] רק יום אחד יפרוש עצמו, וכן כל יום ויום. אלא שאם ישפוט ככה, יאמר ואיככה אעשה ביום אחד כל מה שאני צריך לחיי עולם? ובמה אתקן את אשר העויתי? ובאמת דיו שעתו, וברגע יוכל לתקן הכל. כי לזאת חנן ה' את האדם במדת התשובה, וברגע שישוב אל ה' בכל לבו, וינחם על רעתו, ויסכים שמאז והלאה ילך בדרכי ה', ורפא לו וטוב לו. ועל זה שנה ר' אליעזר "ושוב יום אחד לפני מותך". כלומר השכל [ש' מנקדת שבא, כ' מנוקדת צירי] בעין טובה לענין העבודה ומעשה המצות, וכל יום ויום מימי חייך תשפוט בשכלך שהוא היום לפני מיתתך, ושוב בו בכל לב מחטאתיך. ועל ידי כן שתים טובות תעשה, האחד שלא ישיאך יצרך להיות מכת רודפי התאוה. והשניה שתהיה בעל תשובה וצדיק גמור, וכדאמרינן (ע"ז י:) "יש קונה עולמו בשעה אחת", וכדאפרש בפרק ד בעז"ה. והיינו דאמרינן (שבת קנג.) "תנן התם ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע איזו יום ימות? אמר להם וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר. ונמצא כל ימיו בתשובה". כלומר "וכל שכן", על דבר זה עצמו אמרתי ושוב יום אחד, שתאמר כל יום שמא לא אחיה רק יום זה, וע"י כן תנצל מהסתת היצר, ותעמוד כל ימיך בתשובה, שאין עבודה למעלה הימנה. כי התשובה כוללת ההכנעה והתפלה וההתבודדות וחשבון הנפש וכיוצא מן העבודות הרצויות.

"והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים". משום "על התורה" קתני לה, שתקח תורה מפי חכמי ישראל שקבלו דבריהם איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. כי אין תאר "חכמים" סתם נופל בכתבי הקדש אלא על חכמי התורה הנוהגים כפי החכמה, ולכן כשנזכר בדברי המשנה סמכו ג"כ על ההוראה הזאת. והזהיר שאל יפנה לדעת זרים ולקבל למודי פקחים החוקרים בשכלם ונשענים על דעתם. ומליצת "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים" לשון הכתוב הוא (ישעיה מז, טז) "חמותי ראיתי אור". ויהי במשנתנו למשל על החפץ לשמוע בלמודים להשיב נפשו, כמו שיתחמם האדם בקרה לאור האש לעורר החום הטבעי. אבל לא תקרב אליהן יותר מדאי פן תכוה בגחלתן, וכדקאמר "שנשיכתן נשיכת שועל" וכו', ואמרו מפרשי המסכתא זצ"ל שאע"פ שיתקרב לחכמים לא ינהג בהן קלות ראש, כי יענש על ידן. ודמה העונשים האלו לנשיכת שועל ועקיצת עקרב ולחישת שרף שהן מסוכנים, וכן קללתן של חכמים, החרמות והנדויים וכיוצא. והרמב"ם ז"ל מביא ראיה מקללתו של אלישע שקלל את גחזי תלמידו. אלא שצריכין אנו לפרש הדברים שאמר תחלה שיתחמם ואל יכוה בגחלתן, וחזר ואמר שנשיכתן נשיכת שועל. ומה ענין זה לענין האור והגחלת? ועוד שאח"כ חזר לומר וכל דבריהם כגחלי אש, והיה ראוי אחרי שאמר והוי זהיר מגחלתן שלא תכוה, לומר שכל דבריהם כגחלי אש, ולמה הפסיק בדברים אחרים? גם צריך טעם לשלושה המשלים שזכר: שועל ועקרב ושרף, מהו הנמשל בהן? ויראה דר' אליעזר הזהיר ג"כ להיות נוהג בעין טובה בשני דברים, האחד בקבלת השמועות עצמן, שהן התורות והחקים שתלמד מפיהם, שכולם דברי אלהים חיים שקבלו איש מפי איש, כי לא הוציאום מדעתם, וכדפירשתי בבבא "ועשו סייג לתורה", שעל זה אמר קהלת (יב, יא) "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות" וגו', שאספו דבריהם מפי הורים ומורים. והשני הן הדברים שלימדו חכמים בבינתם, והגזרות והסייגים שחדשו מדעתם, ועל התבונות האלה אמר "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים", כי האור והחום המתפשט יסודתו היא האש והגחלת. וכן מה שחדשו חכמים ומה שגזרו באור חכמתם, יסודתן היא החכמה שבלבם שהוא דבר ה' הנמשל לאש, וכאמרו (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'" וגו', ולכן ראוי שיתחמם האדם באור זה, וילך בעצתם וטוב לו כי ישתמש בבינתו ג"כ על דרך זה. ויהיה זהיר בגחלתן שלא יכוה, והן דברי הקבלה עצמן, שלא תתקרב לשקול הדברים בבינתך, כי תכוה בלי ספק. וזה משל על גודל העון והחטאת הנפש. וחזר ופירש דבריו, על הראשון שאמר "והוי מתחמם באורן של חכמים", ולא תטה ימין ושמאל, הודיע שהעוברים על דברי חכמים נזוקים בשלשה דברים הדומים לנזיקין הבאים משלשה בריות מזיקות: נשיכת שועל ועקיצת עקרב ולחישת שרף. השועל יש לו שינים עקומות, וכשנושך בבשר האדם נשיכתו מסוכנת. רע ממנו העקרב שאינו עוקץ רק כמחט בעור הבשר וממית. רע ממנו השרף שממית מרחוק ע"י לחישתו שמוציא הבל ארס ממית מפיו. והנמשל הוא שראוי לאדם להשתמר מן הדברים שגזרו חכמים למשמרת, וכמו שאמרו (ברכות ד:) "וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה". וגזרו ג"כ על העובר נדוי ושמתא וכיוצא. והודיע שגזרותיהם מסוכנים מאד, יש מהן בדברים מעשיים ובעניני התאוות, כל מקום שעשו חכמים הרחקה ואינו נזהר בדבריהם, ימשוך רעה על בשרו, כדכתיב (משלי כ, ל) "תמרוק ברע ומכות חדרי בטן". וכל מקום שעשו הרחקה בדברים שבלב, כמו הגאוה והכעס וכיוצא הם רעים יותר, וגורמים השחת הנפש. וכל מקום שעשו הרחקה בדברים שבדעות, כמו הרחק משכן רע וכיוצא, כשאינו נזהר זהו רע מכולם. דומה לשלשה מיני נזיקים שעקיצה המעוטה רעה מן הנשיכה, והלחישה שמרחוק רעה עוד יותר. ולכן התחמם באור שכלם ובינתם, כי אורם מתוק לגוף ולנפש. ועל השני אמר "וכל דבריהם כגחלי אש" שהנוגע בהם יכוה. ככה אם תתקרב אליהן יותר מדאי לבקש מופתים [פירוש המגיה: הוכחות הגיוניות] שאין בכח בינת האדם לעמוד עליהן, תכוה בגחלתן. אלא קבל הכל בעין טובה ובאמונת הלב.