יין לבנון על אבות ב:ז

"הוא היה אומר". קבע עכשיו משנה זו לפרש דברי התנאים הראשונים שהזהירו "על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים", כמו יוסי בן יועזר שיעץ "יהי ביתך בית ועד לחכמים", וירבה ישיבתו עמהם. וכן "והוי מתאבק בעפר רגליהם", שילך עמהם בדרך, ושישמש חכמים כבן יכבד אב ועבד אדוניו, ושישתה בצמא דבריהם, ויהיה לבו שמח בדברי ה'. וכן יוסי בן יוחנן ששנה שיהיה "ביתו פתוח לרוחה, ושבני ביתו יהיו עניים" צדיקים, (ושאל) [ושלא] ירבה שיחה אפילו עם אשתו בדברי חשק ואהבה, וכמו שפירשנו הכל בפרק ראשון. והודיע עתה כי אשרי אדם שומע להם והולך במועצותיהם, כי טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב, וכמו שהולך ומפרש. וכל דברי המשנה הזאת הם מחשבות עמוקות וחשבונות נאמנים, כאותה ששנינו למעלה "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה" וכו'. והנה מונה זה לעומת זה, ומודיע הפסד העבירה הבאה משכרה, ושכר המצוה הבאה מהפסדה וכדאפרש.

אכילה מרובה וצרותיה "מרבה בשר". מי שמבלה ימיו בתענוגים לאכול מעדנים ולשתות ממתקים, והוא מתכוין להבריא גופו ולהשמינו, להאריך ימיו ושנותיו, וחושב שע"י החיים הערבים יחזק הגוף ויתקיים ימים רבים טועה בדמיונו, כי אינו מרבה חיים על ידי כך אלא מרבה רמה, לא לבד בקבר אבל גם בעוה"ז, כי דומה לפרות הבשן ולעגלי מרבק. וכמה חולאים רעים נכונים לבעלי התענוג, רקבון הבשר והעצמות להרבות רמה ותולעה בחדרי בטן. ואין צריך לומר אם הוא מרבה בשר ע"י דברים אסורים. ועל כן אם ישיאך יצרך לעבור עבירה הנתלית במין זה, תחשב ששכרה והנאתה הבל הבלים הוא, רמה ותולעה, שהפסדה גדול. כי אי אפשר שתדבק בדרכי החיים ובאור האמת, אם נפשך (לא) תשבע מהתענג במעדנים, וכאמרם ז"ל במדרש (מובא בכתובות דף קד. בתוספות ד"ה לא נהניתי) "עד שיתפלל האדם שתכנס תורה בלבו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים בקרבו". והנה בשכר שתשמין בשרך, תפסיד חיי עולם. וכנגד ששנה יוסי בן יועזר "והוי שותה בצמא את דבריהם", וכדברי הכתוב (עמוס ח, יא) "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'". ונאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". תני איהו "מרבה בשר מרבה רמה", כלומר מי שמתאוה לתענוגי הגוף, (ישעיה כב, יג) "הרוג בקר ושחוט צאן", ולשתות (עמוס ו' ו) במזרקים יין, מפסיד נפשו, וגם את בשרו יכלה.

"מרבה נכסים". מי שמתאוה לאסוף הון וחיל עושר וכבוד ונכסים להיות לו שם בגדולים, ולמצוא קורת רוח בעולם הזה, וחושב שעי"כ יהיה לבו במנוחה מעול דרך ארץ, ויבלה ימיו בנעימים; שקר הוא רואה, כי איננו מרבה מנוחת לב, אבל מרבה דאגה יותר ממה שהיה לו קודם לכן, כי ידאג תמיד שלא יאבדו נכסיו, ושלא יעמדו עליו בעלי זרוע, אנשי השנאה והקנאה, ושלא יעלילו עליו לרשות. ויהיה לבו טרוד תמיד, כעס וקצף ענינו, ואין צריך לומר אם הוא מרבה נכסים בעבירה, לגנוב ולעשוק לשקר ולכחש. ועל כן אם ישיאך יצרך לעבור עבירה הנתלה במין זה, תחשוב ששכרה והנאתה לרע לך, והפסדה גדול. כי רבוי העסקים יטרידו הלב, ואי אפשר לו להיות עמל בתורה, ויפסיד חיי עולם. וכנגד ששנה יוסי בן יועזר "יהי ביתך וכו' והוי מתאבק בעפר רגליהם" ללמוד תורה, תני איהו "מרבה נכסים", וטורח לשום לדרך פעמיו להביא ממרחק עושר והון, מרבה דאגה.

"מרבה נשים". מי שמרבה לקחת נשים רבות להנאתו, וחושב שימלא תאותו עמהן, שלא יתקפנו יצרו ולא יצערנו, גם הוא טועה, כי במקום שחושב להניח דעתו, אינו מרבה יישוב הדעת, אבל מרבה כשפים. ולא כשפים ממש, אלא מחשבת כשפים, שאין לך דברים קרובים זו לזו כמו אהבת נשים וכשפים. וכמו שאמרו (סוטה מח.) "הזנות והכשפים כילו את הכל". שהן מחשבות חלושות ומאוסות, ולבו דבק בענינים נבזים, ואינו עוד מושל על עצמו, כי הוא ביד הנשים, ואין דעתו מיושבת עליו לעולם. כי צריך תמיד להמשך אחר דעת נשיו ולקרב דעתן לדעתו, ואחוז [הוא] במצודה רעה, ולבו סר מכל מנהג טוב, שהרי הזהיר ה' ב"ה למלך (דברים יז, יז) "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו". ונכשל בהן גדול העולם, וכ"ש אם ירבה נשים בעבירה לגלות ערוה. ועל כן אם ישיאך יצרך לזנות, תחשב שכר העבירה והנאתה מה רע ומר, והפסדה מה גדול שתאבד חיי עולם. וכנגד ששנה יוסי בן יוחנן "ואל תרבה שיחה עם האשה", ופרישית התם שהניצוד במצודת אהבת נשיו גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה, תנו איהו "מרבה נשים" להנאתו מרבה כשפים, וכדפירשתי.

"מרבה שפחות". להיות לתשמישיו לרקחות ולטבחות ולאופות, וחושב שימצא ע"י כן נחת רוח, גם הוא טועה. כי לא ינוח לבו ולא ירבה עזר, אבל מרבה זמה, כי השפחות הן בעלת תרבות רעה וימשך אחריהן, ויהיה לבו כים נגרש מלא מחשבה זמה לזנות עמהן. אבל גבי נשים לא שייך למתני מרבה זמה, כי הן נשיו המותרות לו, ואין בהן זמה, אלא מחשבת כשפים כדפירשתי. ואין צריך לומר אם מרבה שפחות לזנות, ואין דבר מכוער מן הזמה המרעיש לב האדם, ואינו שוקט רגע, וכל ימיו מכאובים. ולכן אם ישיאך יצרך להרבות שפחות להנאתך, חשוב כי אחריתן מרה כלענה, ותאבד חיי עולם.

"מרבה עבדים". לתשמישו ולהיות לו שומרי נפשו וביתו, ולהצילו מיד הקמים עליו, שלא יבואו גנבים ושוללים בביתו, ושלא יריבו עמו אחרים ויתגברו עליו, גם הוא טועה, כי חושב שעי"כ ירבה שלומו ושלום ביתו, ואינו אלא מרבה גזל. כי העבדים הם בני תרבות רעה גוזלים וחומסים וקושרים קשר, וימצא מהן רעות גדולות, ואי אפשר לו לבטוח עליהן. ואין צריך לומר אם ירבה לו עבדים לעבירה, להיות לו חברים לעשות רע. וע"כ אם ישיאך יצרך באלה, תחשב ששכרן מר באחרונה, ואתה לא תנצל משחת. וכנגד ששנה יוסי בן יוחנן "ויהיו עניים בני ביתך", ופירשנו שם שיהיו אוכלי שלחנו ועבדיו ומשרתיו עניים צדיקים ושפלי רוח, ולא ישב בקרב ביתו עושה רמיה ואנשים פוחזים, תני איהו מרבה שפחות ועבדים כנעניים ומעמי הארצות, ועושה כן לכבודו ולהנאתו, אינו אלא מרבה קלון בביתו, לפי שגורמים זמה וגזל וכדפירשתי. והנה כלל במשנתו כל מה שיוכל יצר האדם להתאוות לו, ולמד דעת שאחרית כולם רע ומר.

לימוד תורה בשמחה, מוסיף לאדם בריאות הגוף "מרבה תורה". מרבה לעסוק בתורה מרבה חיים, ואל תחשוב שיגיעתו ועמלו במחשבה ושכל מחליא הגוף ומכחישו, אלא מרבה חיים גם בעוה"ז, כי אין חכמת התורה דומה לשאר הדברים שהמרבה לעמול בהן ידל בשרו ומשמנו ירזה, אך תורת ה' נותנת מרפא וכח. וכן אמר שלמה ברוח הקדש (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך". לפי שניתנה מאדון העולמים להיות תורת חיים, והעוסק בה ימצא שמחת הלב, כמו שנאמר (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומושך על עצמו משך חכמה, שאין נעימות למעלה ממנו. כמ"ש (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם". ולב האדם מקור חייו, ואם הוא שמח ישוקה כל הגוף ויהיה בריא דשן ורענן, גם יוסיף כח גדול מלמעלה ממקור חיים, וכמ"ש (תהלים י, לז) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". כי יסוד כל התורה היא יראת ה' וידיעת דרכיו צדקותיו ומשפטיו, ונאמר (משלי י, כז) "יראת ה' תוסיף ימים". ונאמר (משלי יט, כג) "יראת ה' לחיים", ונאמר (משלי יד, כז) "יראת ה' מקור חיים". ובתורה נאמר (דברים לב, מז) "כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים", ויש בענין זה דברים עמוקים של דעת, אבל לפרש בקצרה באתי פה. ובפרק ששי גבי "גדולה תורה שהיא נותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב" נדבר על זה בעז"ה.

ותני לה נגד "מרבה בשר מרבה רמה", שאין חיי האדם תלויין ברוב הבשר שהוא על הגוף, אלא ברוח הפנימי שבלב המתחזק באור התורה. ומי שזכה למדרגת העוסק בתורה לשמה לפי שטעם טוב טעמה, ויודע שחיי הגוף והנפש נמשכים מן התורה, יתאוה אליה יותר ממה שיתאוה הרעב ללחם והצמא למים. ועל זה שנה יוסי בן יועזר "והוי שותה בצמא את דבריהם", וכמפורש בנבואת עמוס, וכמו שבארנו בפרק ראשון.

חכם בתורה יודע הפתרון באיזו דרך ללכת "מרבה ישיבה". המרבה לשבת בבית ועדן של חכמים, ושוקד על דלתותיהם יום יום, ושומע מפיהם אמרי דעת ומוסר השכל, מרבה חכמה מרבה להביא חקי החכמה אל נפשו, ומרגיל הכחות הנטועות בו שינהגו כפי החכמה, כמו שנאמר (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם", וכמו ששנה יוסי בן יועזר "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם", שמדבר על שמוש חכמים בבית ועדם, ועל השקידה בבית המדרש, תני איהו "מרבה ישיבה מרבה חכמה". כי אם ישמע מפי חכמים טעמי התורה ופלפולם הטוב תמלא נפשו רוח חכמה, והנפש החכמה מלאה שבע רצון, וכמו שאמר קהלת (ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונא". כלומר בעל החכמה פני נפשו מאירות תמיד, כי החכמה תורנו ללכת במישרים, ואיננו כשאר בני אדם שהן דואגים תמיד בכל מה שהם עושים, ועמלים לקנות דברים שאינן טובים לעצמן, ולפי שאינן יודעים הדרך הנכונה, ידאגו תמיד שמא תהיה אחרית דבר דרכי מות. וכמו שאמר (קהלת ז, כז-כט) "ראה גו' האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כלומר בני אדם נטו מדרך הישר, ונשענו על עצמן וחושבים שע"י עמלם ינצלו ממצוקתם, זה בכה וזה בכה, וזהו שקרא חשבונות רבים, ועל זה אמר (קהלת ח, א) "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". כלומר מי מהם דומה לחכם בתורה, כי מי מהם יודע בכל דבר פשר נכון כמוהו. הנה חכמת אדם תאיר פניו, ותורנו כדת מה לעשות, ואיננו דואג כלל על מה שבחר לעשות, לפי שכל מעשיו כפי החכמה. "ועוז פניו ישונא" ע"י חכמתו משאר בני אדם, שכולם חלושי המחשבות ובעלי הדאגה. ועוז פני החכם גדול מאד, והוא נשען בכל לב על מעשיו, לא ידאג ולא יירא. והעוז בא לו מלמעלה, והוא רוח אלהים הנמשך על האדם בעבור לכתו בחכמה. ותני לה נגד מרבה נכסים מרבה דאגה, כלומר הפורש מן התורה, וחושב למצוא קורת רוח בנכסים ובעושר, ונוסע מעבר לים, ומממלכה לממלכה לאסוף הון וחיל, אינו מרבה רק דאגה. והמרבה ישיבה סגור בבית ועד, (ע"פ שמו"א כא, ח) "עצור לפני ה'", לא ידאג כלל. כי מרבה חכמה המאירה פניו ונותנת לו עוז.

עצה, ביאורה (מוסב על עצת התורה) "מרבה עצה". העצה היא האחרונה לחכמה ולתבונה. ויפה בארנו שם "עצה" בבית השלישי מספר "גן נעול". ובקצרה נזכיר כי שם "עצה" נופל על המסכים לעשות דבר, שהיו לפניו דרכים לכאן ולכאן, וכשגומר בלבו הדרך שהסכים עליו, אז יתואר ההסכמה בלשון "עצה". והיא יתירה על ה"חכמה" וה"תבונה" ובאה אחריהן. כי החכמה היא כלל החקים והדרכים שיקבל האדם מרבו, והן חקי התורה שבכתב ושבע"פ. ותבונה הנה הענינים שיוציא נקראים תבונות, כדרך (משלי ג, יג) "ואדם יפיק תבונה". כי יפיקנה בבינתו, וצריך רוחב לב ועומק העיון להפיק תבונות. ולפי שבכל הלכות החכמה יש דרכים לכאן ודרכים לכאן, כשיתחדש לאחד ספק צריך שישאל פי חכם, וברוחב לבבו ידמה דבר לדבר, עד שיוציא לאור משפט ההלכה, וזוהי ה"עצה", שהיא ההסכמה לעשות דבר. ויוצא מזה שמקור העצה ופסק דין יוצא מרוב תבונות שבלב החכם, שבעומק עיונו מחבר תבונה אל תבונה ויגיע לידי עצה. ולכן נאמר (ירמיה יח, יח) "ועצה מחכם", כי החכם שלמד חקי החכמה, הוא יודע להוציא הדברים בעיונו ולתת עצה כהלכה. וזהו ששנה "מרבה עצה מרבה תבונה", כלומר מי שמרבה לברר דיני החכמה להוציאן לאור להשיב אמרים אמת לשואליו, ויועץ להם מה יעשו, ע"י כן מרבה תבונה. ובספרנו ["גן נעול"] הנ"ל הוכחנו שמטעם זה כל מצות התורה קרויים "עצות", לפי שהסכים הקב"ה עליהן בחכמתו ובתבונתו שאין להם קץ, וצוה לבני אדם שינהגו כן, כמו שנאמר (משלי א, ל) "לא אבו לעצתי", (תהלים קז, יא) "כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו", וכדומים להם. ואע"פ שהאדם טועה לפעמים ומסכים נגד האמת, הטעם לפי שבינת לבו יש לה תכלה, ולא תקיף כל חלקי הדבר ההוא. אבל ה' ב"ה לבדו פלא יועץ, לפי שבינתו בלי תכלה, והוא הבין דרכה, והוא ידע מקומה. והיינו דקאמר (איוב יב, יג) "לו עצה ותבונה", כלומר העצה הנכונה לו לבדו, לפי שלו התבונה שאין לה קץ. ונקט לה נגד "מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זמה". והוא ענין נפלא מאד, כי זמה היא תגבורת מחשבת העברה בלב. ולכן כל המעמיקים במחשבת רשע נקראים "בעלי מזמות", כמו שנאמר (משלי כד, ח) "מחשב להרע לו בעל מזמות יקראו", ופירשנוהו למעלה. ומחשבת עריות בפרט נקראת זמה, לפי שאין מחשבת עבירה [ה]גוברת יותר בלב מ[אשר] עבירת העריות ועניני הנשים, והוא דבר מפורסם, אינו צריך ראיה. והמזמה הרעה משחתת הנפש, ומטרפת אותה, וכדפרישית לעיל, דהיינו כשפים וזמה. וכן המעמיק במחשבת החכמה להבין תבונות ומחשבותיו מתגברות על לבו גם הם נקראים "מזמה", כמ"ש (משלי ג, כא) "נצור תושיה ומזמה", (משלי א, ד) "לנער דעת ומזמה". ואין מזמה יותר גדולה צריכה לאדם מדבר עצה, וכמו שפירשנו. והוצאת התבונות ע"י מזמה. והמזמה הזאת יקרה, והיא נותנת שמחה וחיים לנפש, וכמו שאמר (שם ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגורתיך". ואם האדם יוזם בחכמה ונועץ עליה ירבה תבונות, והתבונות ינצרו את האדם מכל רע, (משלי ב, יב) "מאיש מדבר תהפוכות", (משלי ו, כד) "מחלקת לשון נכריה", כמפורש בספר משלי שנאמר (שם ב, יא) "מזמה תשמור עליך, תבונה תנצרכה", להצילך מאשה זרה, (משלי ו, כד) "מחלקת לשון נכריה". שמענו שמזמת החכמה נוצרת את האדם מכל רע, והתבונה נוצרת אותו מכל זמה ותאוה רעה. ולכן תשמר ואל תרבה נשים ושפחות ולחשוב בענייניהן להנצל בהן ממצוקת לבך, כי תפול בכשפים ובזמה המשחיתים אותך. אלא תן לבך להעמיק בעצה, כי תרבה תבונה אשר תחייך ותשמחך. כי השגחת ה' דבקה באנשי מזמה ותבונה. ואל תחשוב כי הרביתי דברים, אבל קצרתי מאד, כי לבאר היטב הכללים שרמזתי לא יספיקו יריעות רבות, והנם כתובים על ספר הנ"ל. ותנא דידן שנה "עצה" סתם, כי סתם "עצה" על ההסכמות ופסקי הלכות התורה, לא על עצה במלחמה וכיוצא [הערת המגיה: כי אז המקרא יפרט במיוחד "עצה וגבורה למלחמה" - מל"ב יח, ל]. וזה אחד מן הכללים שיסדנו בספר הנ"ל על לשון "עצה" שכתבי הקדש, שתמיד בהזכרו סתם יורה על עצות בדרכי החכמה, כמו (ישעיה ג, ג) "ויועץ וחכם חרשים", ענינו יועץ מורה הלכות בתורה. ולכן אמרו רז"ל (חגיגה יד.) "יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים". והוא המופלא שבחכמים. וכן (משלי ב, טו) "ושומע לעצה חכם", הכוונה ששומע לעצת מורי התורה, ואינו נשען על דעתו. וכן (דברים לב, כח) "כי גוי אובד עצות המה". וכמו שרמזנו בבבא "ויהי מורא שמים עליכם", ורבים כאלה שבארנום במקומו. ולכן "מרבה עצה" היינו לדון דינים ולהורות הוראות.

"צדקה", ענינה כל מיני מעשים טובים "מרבה צדקה". כל מעשי התורה ומצותיה נקראים "צדקה", כמ"ש (דברים ד, ח) "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". והרבה כתובים בתורה מעידים על זה, כי יסודות החכמה הן צדק משפט ומישרים. וכן כתוב בפירוש בספר משלי. והתורה היא החכמה, אלא שבדברי חכמים ז"ל מצאנו שקראו למתנות עניים בשם "צדקה", וטעם גדול יש בדבריהם. ובכל זאת צדקה שם כולל לכל המעשים טובים, שכן נאמר (בראשית טו, ו) "ויחשבה לו צדקה", והוא נגד רשע, כמו שנאמר (תהלים מה, ח) "אהבת צדק ותשנא רשע". וכמו ש"רשע" שם לכל התועבות, כן "צדקה" שם כולל כל המעשים טובים. והיינו דקתני "מרבה צדקה מרבה שלום", כלומר המסגל הרבה מצות ומעשים טובים, מרבה שלום לעצמו ולביתו ולכל העולם כלו. שהרי פנחס בזכות שקנא לאלהיו, נאמר (במדבר כח, יב) "הנני נותן לו את בריתי שלום". ובקבלה מפורש שעשה מעשה צדקה, שנאמר (תהילים ק״ו:ל״א) "ויעמוד פנחס וגו' ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם", ובפ"ק פרישית מהו שלום, ושהוא תכלית התום והיושר. וכמו שתכלית תורה וחכמה ותבונה הוא המעשה, כי "לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה", כן תכלית החיים והחכמה והתבונה הוא השלום, אין למעלה ממנו, וכדאמרינן (סוף מסכת דרך ארץ) "גדול השלום שככל הברכות חותמין בשלום", וכן ברכת כהנים הכוללים חיים וחכמה ותבונה חותמת "וישם לך שלום". ואמרינן (סוף עוקצין) "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". ונקט לה נגד "מרבה עבדים מרבה גזל", וכדפירשתי שהמרבה עבדים להיות שומרי נפשו וביתו כדי שיהיה בשלום, אינו מרבה אלא גזל ומריבה וקטטה. אבל המרבה צדקה ומעשים טובים הוא מרבה שלום לעצמו ולביתו, ובינו ובין כל אדם. וכמו ששנה שמעון הצדיק ברישא "על התורה", והדר "על העבודה", דהיינו חכמה ותבונה, ואח"כ תושיה שהוא מעשה העבודה, הכי נמי הלל תני תחלה תורה, והוא תלמוד תורה לדעת כל הכתוב בה; ואח"כ ישיבה, והוא פלפול חכמים במדות שהתורה נדרשת מהן, להוציא עמוקות התורה צדק משפט ומישרים; ואח"כ עצה, והוא ההסכמות בכל דבר, ולקבוע ההלכות הברורות בלב, שבבוא מעשה לידיו לא יעמדו עוד כנגדן הספק והיצר, ואח"כ צדקה, והוא המעשה ע"פ התורה החכמה ותבונה ועצה. ומהאי טעמא "מרבה תורה מרבה חיים", כי תלמוד תורה מביא לידי יראה שהיא מקור חיים, ומרבה ישיבה עם חכמים מרבה חכמה בנפשו, ותאיר פניו וינוח לבו, כדרך (במדבר ו, כה) "יאר ה' פניו אליך ויחנך". ומרבה עצה להתחזק בחכמתו, מרבה תבונה ומזמה, וינצל ממזמת רשע מאיש רע ומאשה זרה, כי יתגברו המחשבות הטובות על הנפש. ומרבה צדקה לעשות את כל מצות ה', מרבה שלום שהוא עיקר הכל. וכמו שאלו המעלות כל אחת יתרה על חברתה, כן שכרן כל אחת יתר על הקודם לפניו, והבן.

שם טוב נקנה אך ורק ע"י מעשים טובים "קנה שם טוב קנה לעצמו". בתר דתני כלהו בבי זה לעומת זה, פתח במה דסיים, והיינו "מרבה צדקה מרבה שלום", שהיא המעשה, ואמר שאם מרבה צדקה ומעשים טובים וזכה לשם טוב, קנה לעצמו לטובתו ולשמחתו ואין לזרים אתו, וכדכתיב (משלי ט, יב) "אם חכמת חכמת לך", כלומר אם נהגת בחכמה ושמרת מצות ה', חכמת לך, עשית לך לבדך, כי ה' ישלם לך שכר פעולתך. מה שאין כן שאר הקנינים כגון קנה נכסים קנה עבדים ושפחות, לא קנה לעצמו, כי לא ירד אחריו כבודו, ועזב לאחרים חילו. אבל "שם טוב" הוא שם עולם אשר לא יכרת, ואילו בחייו לפעמים יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וכן שאר קניני העוה"ז, ולפעמים יאבד ממנו ואיש אחר יקחנו. אבל שם טוב הוא לעצמו ודאי. ותנן שלשה כתרים הם וכו' וכתר שם טוב עולה על גביהן, כי שם טוב הוא (יומא פו.) שאומרים עליו הבריות אשרי פלוני שעוסק בתורה, ראו כמה מעשיו נאים, ובני אדם מתקנאין בו ומבקשים לעשות כמוהו. ואי אפשר שיקנה שם טוב אלא ע"י מעשיו המפוארים, שאם הוא נאה דורש ואינו נאה מקיים הרי הוא מחלל השם, וכמו שבארנו בבבא "אמור מעט ועשה הרבה". ולכן כתר שם טוב עולה על כל הכתרים, שפעולת הכתר הזה גדולה מפעולת שאר הכתרים, וכמו שיתבאר שם בעז"ה. והיינו נמי קנה לעצמו, ששאר הקנינים אינן אלא לגופו כמו רבוי בשר ונכסים ונשים ועבדים ושפחות. אבל קנה שם טוב, שעל ידו מתקדש שמו הגדול ית' בעולם וילמדו תועי רוח בינה, הרי קנה לנפשו נפשות רבות, כדרך (משלי יא, ל) "ולוקח נפשות חכם", ואשריו ואשרי חלקו. ואפשר לומר ג"כ שקנה לעצמו בן חורין, כי המקום בעזרו ויצילהו מכל רע, וכמו שכתוב על אדונינו משה ע"ה (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". ורבותינו ז"ל אמרו (ב"מ פה.) שהמזכה את הרבים ומוציא יקר מזולל הקב"ה ממלא מה שגוזר, וכאמרו (איוב כב, כח) "ותגזר אומר ויקם לך", ונאמר (ירמיה טו, יט) "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", ואמרו (ב"מפה.) מה אני גוזר גזרות, אף אתה תגזור ואני אקיים, וכתיב (שמו"ב כג, ג) "צדיק מושל יראת אלהים", ואמרו ז"ל (מו"ק טז:) אמר הקב"ה אני מושל, ומי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה.

"קנין" ענינו קנין הנפש, והוא רק ע"י מעשים "קנה לו דברי תורה" וכו'. אתלת בבי קמייתא קאי, דתני "מרבה תורה, מרבה ישיבה, מרבה עצה", ששלשתן משום "על התורה" נשנו וכמו שפירשנו למעלה. ותני השתא שהתורה היא קנין גמור כי "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב", כמו שכתוב (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה", ונאמר (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" וגו'. ותני "קנה" כלשון הכתוב (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה", שתהיה לו קנין נפש, וכדפירשתי בבבא "וקנה לך חבר". ושפיר קרי לה הכי, משום דמיירי בחכמים גדולים שהרבו תורה ושמשו ת"ח בישיבה והגיעו לכלל עצה לדון ולהורות, ואצלם נעשית התורה קנין נפש, ומזומנים לחיי העוה"ב. וכמו שיתבאר בפ"ו גבי "גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה" וכו', ואפילו בעוה"ז גם כן ע"י אור התורה שבלבם דבקים באלהים חיים, וזוכים לחיי נפש שהוא דוגמת חיי העוה"ב. כי אלה החיים אין להם התלות עם תענוגי העוה"ז, עליהן אמרו במליצתם במסכת ברכות (יז.) "כי הוי מפטרי רבנן מבי רב אמי וכו' אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב" וכו'. אבל הקונה קניני העוה"ז, אע"פ שיהנה מהם עד קצו אינן קנינים גמורים, כי במותו יאבדו גם המה. ואין לטעות ולומר שאם קנה דברי תורה אע"פ שאינו מקיים המצות קנה לו חיי העוה"ב, כי מליצת "קנה" אי אפשר אלא בתלמוד ומעשה, כי (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ואם קנה דברי תורה כבר נהפך הלב וקבל טבע שני, ושמח לעשות כתלמודו, וכדפירשתי בבבא "על התורה".

ובפירושו של הרב רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל כתוב סדרא נקט ואזיל, בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואח"כ מבקש להרבות נכסים, ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש ספוק בידו לפרנס נשים רבות, הוא מרבה לו נשים, ולאחר שהרבה נשים, כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה, הרי מרבה שפחות. וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך שדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו, ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים, לכך הן שנויין בסדר זה. ואע"פ שמשנתנו מונה הדברים שיצרו של אדם מחמדתן, קצתם רודפי תענוגים, וקצתן נבהלים להון, וקצתם לשררה ולכבוד, מ"מ יפה פירש לענין הסדר שסדרם התנא. ואני מוסיף על דבריו שככה נזהר לשנות על הסדר דרכי הצדק ששנה לעומתן, בתחלה אדם לומד תורה ומקבל שמועות מפי רבו. ואח"כ הולך לישיבת חכמים לשמוע פלפולי תורה וטעמי תורה. ואחר ששמש חכמים מתבונן בדבריהם ומוציא לאור הלכות התורה בסברותיו ובתבונותיו. ואחר שזכה למידה זו לבו לב חכם ועושה כתלמודו מאהבה ומרבה צדקה וחסידות, וזוכה לשם טוב ושיהיו לו דברי תורה לקנין נפש. ודברי המשנה הזאת חותם תכנית כלילת המוסרים כולם ששנו התנאים הראשונים "על התורה ועל העבודה", ומלמדת לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'. ועתה נתפרשו המשניות הראשונות שקבלו הזוגות, וחוזר לדבריו הראשונים לסדר הקבלה איש מפי איש במשנה הסמוכה.