יין לבנון על אבות ב:ו

מעשה עבירה, אבל ה' בודק לבבות אם היתה הכוונה לשם שמים "אף הוא". פירושים רבים כתבו מפרשי המסכתא זצ"ל על משנה זו, כי היה קשה בעיניהם לחבר אותה עם דברי המשניות שלפניה ושלאחריה. ורש"י ז"ל כתב יש מקומות שלא נהגו לומר זאת ההלכה, ועוד הקשו על מאמר "על דאטפת אטפוך", איך יתכן זה בהבל שהרגו קין? ועוד יקשה לי מנא ליה על דאטפת אטפוך, שמא עבר עבירה אחרת? ואם בעבור שעונשי שמים מדה כנגד מדה, שמא בא על אשת איש, ואמרינן (סנהדרין לז:) מי שנתחייב חנק טובע בנהר, ונטבע מאליו. ועוד מנא ליה ד"סוף מטיפיך יטופון", שמא הציפו אחר בשוגג, וסופו להגלות לעיר מקלט, לא להטבע בנהר, וכדאמרינן (מכות י:) שהמזיד והשוגג מזדמנין לפונדק אחד, זה נהרג וזה גולה. ויראה לי מדקני "אף הוא ראה גולגלת אחת", ולא תני "גולגלת שצפה". שהיה הלל מכיר גולגלת של מי הוא, וידע שהיה רוצח בזדון שהטביע אחר במים. וכן היה מכיר האיש שהטביעו וידע שגם הוא עשה מה שעשה בזדון. ולכן אמר "על דאטפת אטפוך", כלומר לא נעשה לך חמס, כי היית ראוי ליפול ביד אדם רשע שהרגך, לפי שהרגת גם אתה בזדון. כי הקב"ה משלם מדה במדה. אבל דע כי סוף מטיפיך יטפון, ודם יחשב לאיש ההוא שהרגך "דם שפך". ואע"פ שהיה עליך משפט מות בדין שמים, ו"גברא קטילא קטיל", הוא לא נתכוין לשם שמים להפרע ממך על רוע מעלליך, אלא ברוע לבבו הרגך. וצריך לומר כי לא נתודע הדבר שהנטבע הטביע אדם במים אלא להלל לבדו, ולכן היה ברור לו שמטביעו בזדון עשה. וקא משמע לן שהכל הולך אחר כוונת הלב, שלפעמים יעשה אדם רצונו של מקום ב"ה, "ודם יחשב" לו, כענין משנתנו שמן השמים גזרו מות על הנטבע, ומטביעו ענוש יענש. וכן להיפך פעמים שיעשה האדם דבר שנדמה לנו שעובר על רצונו של מקום ב"ה, ותחשב לו לצדקה אם נתכוין בלבו לשם שמים וכדאמרינן (נזיר כג:) "גדולה עבירה לשמה" וכו', וקמי שמיא גליא. כי הוא ב"ה בוחן לב וחוקר כליות, וכדכתיב (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". כלומר לפי שיצר לב האדם יבין מעשיו אם טובים אם רעים באמת, ומה שנראה לעינינו טוב פעמים שהוא רע בעיני ה', וכן להיפך, וכאמרו (דהי"א כח, ט) "וכל יצר מחשבות מבין", וכדפרישית בפירקין בבבא "ודע מה למעלה ממך" וכו'. ויפה סמך משנה זו לאותה שלפניה, לפי ששנה ו"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ועל דבר זה עצמו שנה בפרק ראשון "ודאשתמש בתגא חלף", לפי שהכל הולך אחר מחשבות הלב. ולכן המשתמש בכתר תורה להנאתו, ואין בלבו להגדיל תורה וללמד דעת את העם, נוטל חייו מן העולם. והמשתמש בכתר תורה ומשתדל להתגדל ולהיות ראש הדור לפי שהדור יתום ואין תורה, ורוצה לתקן המעוות, אשריו ואשרי חלקו. ואע"פ שהשתדלותו נראה בעיני הרואים כמתגאה ומשתמש בתורה להנאתו, הבוחן לבבו ישיב לו כצדקתו. ואם גרסינן מלת "אטפך" לשן יחיד, ומלת "מטיפיך" לשון רבים, יש לומר "אטפך" על גזרת שמים שגזרו עליו כן, "ומטיפיך" על בני אדם שהטביעו אותו, ומסייע לפירושנו, והכי קאמר: אע"פ שבדין ובצדק גזרו עליך כן מן השמים, הנה מטיפיך ולא ינקו, כך נראה לי.