יין לבנון על אבות ב:ה

ירא שמים וירא חטא, ההבדל ביניהם "הוא היה אומר". לפרש משניותיו ששנה בפרק קמא מייתי לה, דקתני "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום", ופרישית התם דמשום "על גמילות חסדים" נקט לה, שצריך שיהיה האדם אוחז בדרכי אהרן הכהן ע"ה שהיה איש חסיד מאד. והיינו "אוהב שלום ורודף שלום", כי השלום הוא גבול החסידות. ושיאהב את הבריות, ובאהבתו אותם יקרבם לתורה, ומשום הכי תני "אין בור ירא חטא". ובור היינו שאין בו תורה ויישוב דרך ארץ, ולכן אי אפשר שיעבוד את בבוראו מתוך הכרה, כי באיזו צד יכיר סגולת המעשה הטוב, ופחיתות העבירה? כיון שאיננו חושב מחשבות, בהיותו בלי תורה וחכמה ודרך ארץ. אבל אפשר שיעבדנו מיראת פורענות, שיודע שהשומר מצות ה' יש לו שכר בעמלו, והעובר עבירה תאכלהו אש. והיינו דלא תני "אין בור צדיק", או "אין בור ירא אלהים", חלילה לומר כן, שכמה מן ההמון רקים מכל חכמה ותורה, ולבם נכון לשמור המצות ולהזהר מן העבירות. אבל "אין בור ירא חטא", שהיא מעלה נפלאה יזכה אליה המתבונן בתורה ובחכמה, ששנינו עליה "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה" וכו', וכדפרישית התם. והעושה כן הוא זוכה להיות ירא חטא, וכדתנן לקמן "ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא". ואם תאמר אין בור ירא חטא, שאינו פורש מן העבירה לפי שלא למד האסור והמותר, אם כן מאי רבותיה דר' שמעון בן נתנאל? וזיל קרי ביה רב הוא! אלא כדאמרן שיראת חטא מעלה נפלאה היא וקרובה למעלת החסידות, וכדאפרש בפרקין. ולכן בור שאין בו מחשבת תורה ודרך ארץ שהן החכמות הנימוסיות והלמודיות אי אפשר שיהיה ירא חטא.

חסידות, אי אפשר להשיג בלי לימוד התורה "ולא עם הארץ חסיד". כבר פירשנו בפרק קמא דיש אומרים "עם הארץ" נקרא אפילו מי שקרא ושנה ולמד חכמה ודרך ארץ, אלא שאינו עושה תורתו קבע, ורוב עסקיו בעניני העולם משא ומתן ועסקי בני אדם, ולכן קרוי בלשון חכמים ז"ל "עם הארץ", שחפצו לעסוק ביישובו של עולם, לא לשבת בועד חכמים. והיינו דאמרינן (ברכות מז:) "אפילו קרא שנה ולא שמש ת"ח נקרא עם הארץ". וכדאמרן אע"פ שיש בידו תורה וחכמה, כיון שאינו נותן כל לבו לתורה, לעמוד לפני החכמים ולשרתם כדי לראות מעשיהם ולשמוע תמיד מפיהם דברי תורה וחכמה, וכדאמרינן ב (אבות) פרק בתרא "ובשמוש חכמים", והתם אפרש לה, מקרי עם הארץ. וכיון שיש בו תורה וחכמה, יוכל להיות ירא חטא, שיש בידו כח לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו', ולעבוד את ה' ב"ה מתוך הכרה וחפץ הלב, אבל אי אפשר שיגיע למעלת החסידות, דלמהוי "חסיד" צריך שיהיה כל עמלו בתורה ובחכמה, ולהוסיף תמיד קדושה ועוז, הן בדרכי החסידות שבינו לבין עצמו, הן בינו לבין קונו, ובינו לבין חבירו. וכמו שיתברר לך ממה שפירשנו בבבא "ועל גמילות חסדים", ובבבא "הוי מתלמידיו של אהרן". וכיון שראוי לכל אדם להיות מתלמידיו של אהרן אוחז במידת החסידות, ואין דרך להשיג מדה זו אלא ע"י תלמוד תורה, ותוספת ההתבוננות בענייניה יום יום, שפיר תני בבבא השניה בפרק קמא "ודלא מוסיף יסיף". אלא דהתם מיירי כשעושה כן בזדון, וכדפרישית שאומר "די במה שלמדתי ואיני צריך עוד ללמוד יותר". והכא מיירי שנאנס ולא למד תורה ודרך ארץ, והודיע שאע"פ שאפשר שיהיה "צדיק", מ"מ כיון שהוא בור אינו ירא חטא, וכן אם עסקיו מטרידים אותו ולבו דבק במעשה עולם, שאינו יכול להוסיף על תלמודו כהוגן לשמש חכמים לעמוד בבית ועדן, אע"פ שאפשר שיהיה ירא חטא, מ"מ כיון שהוא עם הארץ אינו "חסיד".

בושת פנים, ביישן. ההבדל ביניהם "ולא הביישן למד". כתב רמב"ם ז"ל שבושת פנים ממוצע בין העזות והביישנות, ו"ביישן" הוא מי שיש לו רוב בושת, ו"בוש פנים" הוא הממוצע. ולכן שנה "ולא הביישן למד", ולא תני "ולא בוש פנים למד", ושנו בפ"ה "ובושת פנים לגן עדן", ולא תני "וביישן לגן עדן". ולי נראה דאין ביישן רוב בושת פנים, אלא "ביישן" לחוד ו"בוש פנים" לחוד. "בושת פנים" מדה יקרה ואפרשנו בפ"ה, ו"ביישן" היינו שמתבייש על כל דבר ודבר, אפילו במקום שהחכמים ואנשי השם אינן מתביישין בו. וזה סימן לרוב חוששו לכבודו, וסובר תמיד שמגיע לו כלימה ובושת. ולכן בלימוד התורה כשאינו מבין דברי רבו ירא מלשאול, כי ירא פן יגער בו רבו ויכלם, או שיהיה לו לבוז כשיאמר שאינו מבין, ומוטב לו שישאר בסכלותו מהתבייש. ועלה שנה "ולא הביישן למד", כי ראוי לאדם לשום כבודו מנגד בשביל כבוד התורה, וטוב לשמוע גערת חכם המביאה לחיי העוה"ב. והעושה כן, באחרית ינחל כבוד ושם טוב. וכמו שדרז"ל (ברכות סג:) "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם לאו, יד לפה". ועל כן החושש לכבודו לסוף יד לפה ישים, וכשלא יבין דבר ולא ידע להשיב יהיה לכלימה. ותני לה נגד ששנה "נגד שמא אבד שמיה". וכן מי שחושש לכבודו וירא לשאול פן יתבייש, יאבד שמו. שעל ידי כן אינו לומד על בוריו, ולבסוף לא יהיה לו שם בחכמים, וקאמר טעמא לפי "שאין הביישן למד". והתם מיירי בזדון שאינו רוצה לילך אצל רב, שאין כבודו להיות תלמידו, והוא מושך שמו כאילו אינו צריך לתורת זולתו, ולכן יאבד שמו. והכא מיירי שלומד, אלא בעבור שחושש לכבודו מתבייש (לישאל) [לשאול] פי רבו, והודיע שאיש כזה אינו לומד דבר.

"ולא הקפדן מלמד". מי שמקפיד וכועס על בני אדם יותר מדאי, אינו ראוי להיות מלמד תורה ברבים ולקרב הבריות לתורה. כי מתוך קפדנותו אין דעתו צלולה להסביר השמועות לתלמידים, גם הם מתרחקים ממנו ואינם רוצים לקבל ממנו, כי כל מלמד לרבים צריך שידבר בנחת, ויסבול עול השואלים להשיבם כהוגן, עד שיקרב לב התלמידים בדברי חן ושכל טוב. ועל זה שנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא תני "ומלמדם תורה", אלא "מקרבם", והיינו בדברי חן ונחת. ומפרש עתה ש"הקפדן אינו מלמד", לעיל תני "ודלא יליף קטלא חייב", והיינו זדון שאינו רוצה ללמד לאחרים, והכא מיירי ברוצה, אלא שהוא קפדן ולכן אינו מסוגל ללמד ברבים.

סוחר, אין לבו פנוי להעמיק בחכמה לתלמידיו, כי המלמד צריך ליישוב הדעת "ולא כל המרבה בסחורה מחכים". רישא במלמד למתחילים שאינן בני תורה, וגם לכסילים ולחוטאים מקרב לתורה. וצריך שלא יהיה קפדן אם יסרבו או יטענו שלא כהוגן, אלא יסבול טרחם ומשאם עד שישובו מדרכם וילמדו מפיו. וסיפא מיירי במלמד לתלמידים הגונים ומשכילים, כדרך החכמים המופלאים וראשי הישיבות, ולא שייך קפדנות אלא שלא יועיל בתלמודו להחכים את תלמידיו, כי בהיות לו עסקים רבים, לבו מלא דאגה ועסקיו מטרידים אותו, ואע"פ שמלמד תורה, לא יחכים אותם. כדרך (תהלים יט, ח) "תורת ה' תמימה וגו' מחכימת פתי", שמקרבת החכמה ללב הפתאים הנפתים בפתיותם, וכן "מחכים" דהכא הוא לקרב דברי תורה בלב התלמידים. ו"המרבה בסחורה לא יחכים", כי כשילמד שמועותיו אין לבו פנוי להסביר לתלמידיו דבריו בשכל טוב, ובמשלים ובמליצות הראויות, כדרך שבארנו בבבא "ועשו סייג לתורה". שעל זה נאמר (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם". ובמה היה כחו גדול לעשות כן? ואמר "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה". וצריך לזה יישוב הדעת ונתינת לב, והאי נמי בכלל "ודלא יליף", אלא שאינו בזדון כי עמלו ועסקיו גורמים. ובכלל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" יש ג"כ שיתן כל לבו לקרב החכמה אל לבם בדברי חן ושכל טוב.

על הרוצה ברבנות לשם שמים "ובמקום שאין אנשים" וכו'. אע"פ ששנה "ודאשתמש בתגא חלף", ופרישית שמלמד לאחרים אלא שעושה בשביל שכר ממון, או להתגדל שיהיה רב, ולכן נוטל חייו מן העוה"ב, לפי שבוזה בלבו תורה, והיא בעיניו תשמישי חולין. וקתני השתא שיש לך אחר שמבקש כבוד לעצמו, ומבקש להיות שר ושופט, ושכרו כפול מן השמים, והיינו כשלבו לשמים, ורואה שהדור פרוץ ואין איש עומד בפרץ, אין רב להרביץ תורה בישראל, ואין מוכיח להשיב רבים מעון, ויודע בעצמו שיש בידו לתקן המעוות בתורתו ובתקנותיו, ראוי לו שישתדל להיות לראש ולשר להושיע את עם ה', ועלה תני "ובמקום [שאין אנשים] השתדל להיות איש".