יין לבנון על אבות ב:ד

המליצים על ישראל לפני מלכים, זוכים להצליח בזכות התורה "הוא היה אומר". אחר ששנה שלש בבות לפרושי תלתא מילי דשמעיה, וראה שהבבא האחרונה שהזכיר בה "הוו זהירין ברשות" צריכה הוספת דברים, כי יאמר האדם אם כן מה נעשה לאחינו בני ישראל השרויים בצרות והם צריכים למליצים המדברים עליהם טוב לפני מלכיהם ושריהם, ובהכרח ראוי לאנשי חיל לבקש יד ושם בחצר המלך לעסוק בצרכי הצבור. על כן פירש רבן גמליאל הדבר ואמר: דעו שאין הדבר תלוי בהתודע לרשות, שעל כל פנים אמת הדבר שאמרתי שאע"פ שיעשה האדם חפצם, לא ימצא אהבתם ולא יעמדו לו בשעת דחקו. ולכן חלילה לכם להתאמץ במעשיכם לבקש אהבתם, כי תבטלו מתורתכם ועבודתכם שאתם חייבים לבוראכם ית'. ותסתכנו סכנות גדולות וכדפירשנו בפרק קמא. ובמה הדבר תלוי? בזכות המליצים. כי ה' ב"ה אוהב ישראל, ובכל צרתם הוא מושיעם, ומעמיד להם אנשים מושיעים המדברים עליהם טוב לפני המלכים, ומטה לב המלכים והשרים לכל אשר יחפוץ. [אמר המגיה, עיין דברי מהר"ל, "אור חדש", עמ' ע' על מאמר חז"ל "שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות"]. ולכן עיקר הכל תורה ועבודה וגמילת חסדים. שאם האדם שומר תורה ועושה רצונו של מקום ב"ה בשמחה ובטוב לב, כמו שעושה חפציו בזריזות ובשמחה, אז הקב"ה משלם לו מדה כנגד מדה, ועושה רצון האדם וממלא משאלות לבבו. וביום צרה לא תאחר תשועתו לבוא על ידו, כמו שממלא כביכול רצונו, כדכתיב (תהלים קלה, ה) "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ". ועלה קאמר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, כלומר בטח בה' בכל עת, ועשה רצונו כמו שצוה אותך בתורתו, כרצונך, כמו שאתה עושה רצונך. כדרך (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף" וגו', כדי שיעשה רצונך, למלאות משאלות לבבך, כרצונו, כמו שהוא עושה רצונו. ואם כה תעשה אז ה' ב"ה ממלא משאלות לבבך ותשכון לבטח ולא יקרה רעה וצרה, "וידעת כי שלום אהלך".

גזירות רעות של המלכים על ישראל, משום הפרת התורה "בטל רצונך מפני רצונו". כלומר אם יקרה עת צרה, ותצא דת מלפני המלך להרע עמכם, דעו כי עונותיכם הטו אלה, כי הסתיר ה' ב"ה פניו מכם בעבור שעברתם על רצונו, כמפורש בתורה, וכמו שקרה בימי המן הרשע, וכמו שיקרה בכל דור ודור. אין תקנה אלא בתשובה שתסירו רוע מעלליכם ומחשבותיכם הרעים, ותשובו אל ה' לעשות רצונו, וישוב חרון אף ה' מכם, ויתן אתכם לרחמים לפני שוביכם, ותבטל גזרת המלך. וכנזכר בתפלת המלך שלמה ע"ה, באמרו (מל"א ח, מו-נ) "כי יחטאו לך וגו' ואנפת בם וגו' ושבום שוביהם אל ארץ האויב וגו', והשיבו אל לבם וגו', ושבו אליך בכל לבבם וגו', וסלחת לעמך וגו', ונתתם לרחמים לפני שוביהם ורחמום". ועלה תני סיפא "בטל רצונך מפני רצונו", כלומר בטל והפר רצון יצרך הרע שרוצה לעבור על התורה, מפני רצונו של מקום ב"ה, שזוהי התשובה הגמורה, כדי שיבטל הקב"ה רצון אחרים, והיינו רצון המציקים לך. וקרי להו "אחרים" לפי שהם אחרים לניתנים בצרה, שהם צועקים אליהם ואינן ממלאים משאלותם ואינן מרחמים עליהם. וכמו שדרשו במכילתא (שמות כ׳:ג׳) "לא יהיה לך אלהים אחרים", "שהן אחרים לעובדיהם". וכן הוא אומר (ישעיה מו, ז) "הן יצעק אליו ולא יענה ומצרתו לא יושיענו". והוא הדין הכא רצון אחרים, שהן לך אחרים ואינן רוצים בטובתך. כשתעשה תשובה יבטל ה' ב"ה רצונם מפני רצונך, ויתן בלבם לרחמך ולהטיב עמך, וכענין (משלי כא, א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו". ואחר שהדבר כן הוא אין לך אלא לעסוק בתורה ועבודה וגמילת חסדים, ותאהוב את המלאכה מטעם שבארנו. ואם יקרה שתתקרב להיות בחצר המלך, עבדהו באמונה ובישרת לבב כמוטל עליך, והשמר [מ]לעבור על מצות ה' כדי לעשות רצונו ושיאהבך ויעשה כרצונך. ורק חזק לעשות רצונו של מקום ב"ה, ולא תירא ולא תפחד, כי לא יקרך רע, לפי שה' ב"ה ימלא משאלות לבבך. ואם חטאת והבאת עליך קללה ויחר בך חמת המלך, שוב מחטאך ואז יבטל ה' ב"ה רצון המלך, ויתן בלבו לעשות עמך רק טוב כרצונך. והדברים ברורים, ומשנת שמעיה נתפרשה כהוגן.

סדרם של המשניות שבפרקנו "הלל אומר". משנתן של יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי השנויין בפרק ראשון אתי לפרושי, ואע"פ שהן שנויין קודם משנת שמעיה, אפילו הכי מייתי ברישא משניותיו של רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא שלא להפסיק בסדר דורות הנשיאים שהיו מבני בניו של הלל הזקן שהן רבן גמליאל ושמעון בנו, רבן שמעון בן גמליאל, רבינו הקדוש בנו, ורבן גמליאל דפרקין בנו. וכשגמר דבריהם הביא משניות אחרות של אביהם הזקן הלל, שמהן אנו למדין פירוש מקצת המשניות השנויות בפרק קמא, וכדאמרן שרוצה לפרש משנתן של יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, וכדבעינן למימר.

גם מפני סברותיך התורניות, אל תפרוש מן הציבור "אל תפרוש [עצמך] מן הצבור". לא תני "אל תפרוש עצמך מדרכי הצבור", וכההיא דאמרינן (ר"ה יז.) "והפורשים עצמם מדרכי הצבור", והיינו שאינו משתתף עמהם בצרתם ובענייניהם, דהנהו רשעים נינהו, ותנא דידן במילי דחסידותא קא מיירי. אלא "אל תפרוש מן הצבור", כלומר כשאתה חכם גדול ותראה שסברותיך ישרות ונכונות ואינן נראים לחבריך, אל תפרוש מהם ותשב בדד לעסוק בתורה. וכההיא דאמרינן (פסחים ע':) "יהודה בן דורתאי פירש מן החכמים וישב לו בדרום ואמר: אם יבא אליהו ויאמר מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת וכו'. ואמרינן מאי טעמא דבן דורתאי? דכתיב וכו', ואמר רב אשי אנן טעמא דפרושין ניקו ונפרוש?" כלומר מה לנו להעמיד ולקיים דברי הפורשים עצמם מן הצבור ועומדים על סברותיהם, שראוי לכל חכם לב להדבק בצבור. והיינו כנגד ששנה יהושע בן פרחיה עשה לך רב, ופרישית התם דמשום "על התורה" תני לה. שאפילו חכם מופלא ראוי להוראה צריך שיעשה לו רב שידין לפניו בכל מה שהבין, ולשמוע דעתו אם מסכים עמו או לא. ועלה תני הלל "אל תפרוש (עצמך) מן הצבור" ותאמר איני צריך לתורתם ולסברתם. כי אי אפשר שלא תמצא בקהל גדול אנשים חכמים ונבונים שתלמד מהן צדק ומשפט דעת ויראת אלהים, ומתוך הפלפול והסברות יעמידוך על דברי אמת ודרכי יושר. אבל אם תשען על חכמתך ובינתך הגדולה, ולא תרצה להציע דבריך לפניהם ולשמוע דעתם, קרוב הדבר שתכשל במשפט לבבך, וכדפירשתי בפ"ק.

"ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". אל תבטח על צדקתך שאתה מקיים המצות ונזהר מן העבירות, ותחשוב שמוחזק אתה בצדק ובכשרון מעשים, ולא תדאג עוד ממכשול חטא ועון. אלא אל תאמין בעצמך לעולם עד יום מותך, ותדאג תמיד פן תלכד בלכד היצר. ותבקש כל עת רחמים מן הקב"ה שיצילך מן היצר הרע. וכעובדא דמייתי בקדושין (דף פא.) מר"ח בר אשי שהיה זקן, וכמעט היה נכשל בדבר עבירה. וכן (ברכות כט.) יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. ולכן תדאג תמיד פן תכשל, ותוסיף גדרים ושמירות להנצל מן החטא. והיינו כנגד ששנה יהושע בן פרחיה וקנה לך חבר, ופרישית התם דמשום על העבודה קתני לה, שיקנה לו חבר שיזרזהו בעת העצלה והעצבון לקיים המצות, ולהזהירו בעת המכשול וחשכת הנפש להנצל מן העבירה, ולא יבטח בעצמו על צדקתו ויושר לבבו. ועלה שנה כאן "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", לאורויי שאפילו צדיק גמור כל ימיו אין לו לבטוח על עצמו, אלא ירבה גדרים ושמירות על העתיד.

הנמשל של "עד שתגיע למקומו" "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כמו כן אל תבטח על משפט לבבך, ולכן כשתראה מעשה חברך והדבר שקול בעיניך, אל תדינהו לחובה, ואל תפסוק עליו הדין עד שתגיע למקומו ויתברר לך הדבר, והוא משל. כי הראיה השכלית שבלב דומה לראית החוש. וכמו שהחוש כשיראה למרחוק לפעמים יטעה, כן הראיה השכלית אפשר שתטעה. וזהו שהמשיל הענין לרואה איש העומד רחוק ממנו, וכפי ראות עינו סובר שהוא ראובן, לפי שכל סימני האיש יעידו על זה, וכשיגיע למקומו קרוב אצלו יראה שטעה. וכן הוא לענין המשפט השכלי, לפעמים יש רגלים הרבה לדבר שהוא כך, ואם יחקור היטב יתברר שהוא להיפך. והיינו דקתני "ואל תדין את חברך" על מעשיו "עד שתגיע למקומו" ותראה בבירור שדינך דין אמת. ונקט לה כנגד ששנה יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות", וכדפרישית התם. אבל כשתגיע למקומו ודאי שתאמר על טוב טוב ועל רע רע, ואין זה עוד בכלל והוי דן, שהרי הוא ברור כשמש, ואינו צריך למשפט הלב. וכן כוללת המליצה מה שפירשנו שם על "לכף זכות", ואמרנו שצריכים אנו לדון לזכות כלל אדם כפי מעלתו, ואפילו דבר מכוער ביותר אם עושהו מופלא שבחסידים, כגון המעשיות שהביאו בתלמיד (שבת קכז:) מאותו החסיד עם הריבא שפדה, ומר' יהושע עם ההיא מטרוניתא, ואע"פ שהמון בני אדם אינן יכולים להשיג קדושת חכמי לב כאלו, ויאמרו איך אפשר להשכיב ריבא אצלו ולא יחטא? וכיוצא בזה. הסתלק מדין זה, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו ולמעלתו, כי מה שהוא אי אפשר בערכך, הוא אפשר ונקל לעשותו בערך הגדול מאד ממך, ושלא הגעת למקומו.

להתרחק מהמינים והרשעים "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע". כמו כן אל תבטח על דעתך ועל אומץ לבבך לומר "דבר זה אי אפשר לי להטות אליו אזן ולשמעו, כלומר לקבלו ולהאמין בו, לפי שהוא רחוק מן הדעת. או דבר זה אי אפשר לי לשמעו לפי שהוא נמאס בעיני וסותר דרכי צדקתי ותורתי, ואי אפשר שאטעה בהן לעולם, גם אם יפתוני זדים ועושי רשעה לא יעבירוני על דעתי". אלא הוי זהיר בעצמך שמא לבסוף תטעה בהן גם אתה. וזהו אזהרה לאדם שלא יתקרב למינים ולתועי דרך, ויאמר בלבו "אין רע, כי מה יזיקוני בהבליהם? וכל דבריהם רחוקים מן הדעת ואי אפשר שאאמין בהן!" וכן הוא אזהרה לאדם שלא יתחבר עם רשעים עוברי עבירות, ויאמר "הלא ירא אנכי את ה', ומה יעשו לי בני אדם במעשיהם המתועבים בעיני? ואי אפשר לי לשומעם ולקבלם". אלא הרחק ממינים ואפיקורסים, כי תדאג שעל ידי דברם אליך יום יום יכנסו דברי מינות בלבבך, והיינו דקתני "שסופו להשמע". כלומר זה הדבר הנראה בעיניך עתה שאי אפשר לשמעו, סופו להשמע ולהתקבל (ממך) [אצלך]. וכן אל תתחבר לרשעים, כי תדאג שעל ידי ההתחברות עמהם תלמד מעט מעט ממעשיהם, ותסור יראת ה' מעל פניך, ותלכד במצודת רשעתם. ועלה תני נמי "שסופו להשמע", כלומר התועבה שאתה ממאס בה עתה וסובר אתה שאי אפשר לך לשמעה ולקבלה, סופה להתקבל ממך. ונקט לה כנגד ששנה נתאי הארבלי "הרחק משכן רע", ופרישית התם דשכן רע היינו מין ואפיקורוס. "ואל תתחבר לרשע", ופרישית דהיינו עוברי עבירות ורשעים. ואפילו חכם וצדיק נמי צריך להזהר בהם, וכמו שבארנו בפרק קמא. ועל זה שנה הלל טעמא "שסופו להשמע". ויש לדמות ענין זה למים נוטפים על צור החלמיש, שברוב הזמן יעשו בו רושם. [אמר המגיה: עיין אבות דר' נתן, פ"ו "אבנים שחקו מים"]. ולעיל תני "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", והיינו בדברים שיצר הלב נוקף. והודיע שאע"פ ששנים רבות נשתמרת מכל חטא וכבשת יצר לבבך, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, פן יקרך מכשול עון. ולכן עשה לך רב וקנה לך חבר שיצילוך מן המכשול, וכדפירשתי לעיל. וכענין "ויהי מורא שמים עליכם" וכדפירשתי בפרק קמא. והך בבא בדברים שהוא מואס בהם, ובטבע יצרו לא יחטא בהן, אבל ע"י שכן רע וחברת רשעים אפשר שסופו ללמוד ממחשבותיהם וממעשיהם. וזה פירוש יקר.

"ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". כמו כן אל תבטח על חייך ושלותך רגע, ותדאג תמיד פן פתאום יהפך עליך הזמן מטוב לרע, תעני, תחלה [לשון "חולי"], או תמות, וכיוצא בפגעים הזמנים המבהילים את האדם, והמונעים ממנו כל דבר מעשה ותושיה. ולכן "כל אשר בכחך לעשות" צדקה וטוב עשה, ואל תאמר מחר אעשה, או כשאגמור ענין זה אעשה כך וכך, אולי יקרך פורענות, ולא תהיה עוד לאל ידך לעשות, וכדתנן לקמן "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ולכן המשיל הענין לאומר לכשאפנה אשנה, שאפילו על הפנייה שהיא כרגע, וקלה בעיניך לעשותה, אל תשען עליה לאמר "אשנה פרקי לכשאפנה מענין זה", שמא לא תזכה להפנות, ונמצא אבדת שכר תלמודך. ונקט לה כנגד ששנה נתאי הארבלי "ואל תתיאש מן הפורענות", ופרישית התם דמתנייא נגד "והוי דן את כל האדם לכף זכות", דדוקא כל אדם אבל את עצמו אל ידין לזכות, וידאג תמיד שמא יגרום החטא ופורענות קרובה לבוא. ולפי שאפשר שיקרנו פורענות בכל רגע, תני הלל שאל יבטח בעצמו רגע, ולא יתעצל בתורה ובמצות כלל, וידחה מזמן לזמן לומר מחר או שבוע הבא אעשה. אלא עשה ואל תאחר, שמא לא תזכה לראות הזמן הבא. הראיתיך שכל הבבות שמנה הלל הולכות על הסדר עם הבבות השנויות במשניותיהם של יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי.