יין לבנון על אבות ב:טו

"רבי טרפון אומר". אחר ששנה רבינו דברי התנאים הראשונים והאחרונים שדברו כולם "על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים", וראה שהן דברים קדושים ומשניות חסידים שאין כל בני אדם יכולים לעמוד בהן, וביותר שלשה דברים שאמר כל אחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שהן ראויין לחסידים ולחכמי לב; ופן יאמר האדם "במה יזכה נער כמוני את ארחו, לשמור את כל הדברים אשר צונו? ומי יוכל לעבוד את האל הקדוש והנורא הזה בעבודה תמה כזו?" ויתיאש מן הרחמים, ויוסיף להתרחק מן האמת. לכן קבע באחרונה משנתו של ר' טרפון שהגדיל גם הוא מעלת התורה והעבודה, והקטין כח האדם ומעשהו, והודיע שלא בעבור כן ירך לבבו, ויתקרב לאלהיו בנפש חפצה ויעשה טוב כפי כחו וטוב לו. וכדאפרש.

"היום קצר" וכו'. המשל הזה נכבד, כי בו כולל כל מה שיעלה על דעת רך הלבב לדבר בענין זה. כי המשיל עבודת האדם לאלהיו, לבעל הבית ששכר פועלים לבנות לו בנין גדול ביום החורף הקצר, ושישלימוהו טרם יבוא החרסה [השמש, עיין שופטים יד, יח]. וקבע להם שכר גדול בעבור מלאכתם, אלא שארבעה דברים מעכבים יש כאן. האחד, שהיום קצר [ב] והמלאכה מרובה, [ג] והפועלים ששכר הם עצלנים, [ד] ובעל הבית דוחק, פירוש דוחק את השעה, ואע"פ שהיא קטנה, רוצה שתשלם המלאכה ביומה, ושאם יפנה יום זה, ופועליו רוצים להשלים מלאכתם למחר, לא ייטב בעיניו ולא ישלם להם פעולתם. ומי פתי יסור להיות נשכר לו למלאכתו, אע"פ שקובע שכר הרבה? כי הפועלים העצלים יודעים שאינן יכולים לעשות רצונו, ובטל התנאי, וכל מה שיעמלו ביום זה לשוא יהיה כי לא יקבלו שכר בעמלם. וכן הוא בנמשל, שבני אדם שכורים לעבודת המקום ב"ה, והוא ב"ה הבטיח לשלם שכר הרבה לעושי רצונו. אלא שהמלאכה גדולה מאד, כי צריך להטות אזן ולקבל התורות החקים והמשפטים שבכתב ושבע"פ, ודרכי ה' ויראתו, וצריך להכניע יצרו עד שיכנסו דברי תורה בלבו שיביאנו לידי מעשה, וכדפרישית בבבא "על התורה", ונוסף על זה דרכי גמילת חסדים שאין להם שעור, וכדפירשתי בבא "ועל גמילת חסדים". וכמו הדברים ששנו החכמים במשניות הללו. וזאת שנית, שהיום קצר, הזמן שהאדם חי על האדמה קצר לעשות בו המלאכה הגדולה הזאת, כי צריך זמן רב לקנין החכמה ולהפיק תבונות, (איוב יב, יב) ו"בישישים חכמה ואורך ימים תבונה". ורעה מזאת שלישית, שהפועלים עצלים לעשות את המלאכה הזאת, כי יצר לב האדם רע, ונוטה לדרכי העוה"ז ותאותיו, וזריז מאד לאסוף ולכנוס וכיוצא. ולהיפך הוא עצל בטבעו בקנין החכמה. ורביעית, שצריך להשלים המלאכה ביומו בעודנו חי תחת השמש, ואם לא ישלימנה בחיים הללו, לא יועיל לו מה שיעשה אחרי כן, כי בעל הבית דוחק את השעה ורוצה שיגמור מלאכתו ביומו. (עירובין כב.) "והיום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ולכן אע"פ שמתן השכר הרבה, אין תקוה להשיגו, כי מי יוכל להשלים המלאכה הגדולה הזאת עד תומה בחיים הללו? כי ההשלמה היא שיזכה שיקבל לבו טבע שני, ויהיה חכם לב שהוא התיקון הגמור והשלמת המעשה, וכדפרישית בבבא "ר"א בן ערך אומר לב טוב". וכמעט אי אפשר לילוד אשה להגיע אל השלמות האחרונה הזה, ולפי שהשכירות אינה משלמת אלא לבסוף (ב"מ סה.) כשתושלם המלאכה, הנה כל מה שיעמול האדם בתורה ובעבודה יהיה חס ושלום לריק ולבטלה. הרי לפניך כל מה שיוכל האדם להרהר על התורה והמצוה, ושתסבב לו להתיאש ולהתרחק מן האמת. ודומה לזה מצינו בתפלת איש האלהים שהתפלל על תיקון העולם, שתשרה שכינה בתחתונים, ויתן אלהים את רוחו הטובה על כל בשר. לפי שעכשיו שיצר לב האדם רע כמעט אין תקוה שיתקן עצמו ביומו הקצר, וכאמרו (תהלים צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", והתחנן (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וגו'. כלומר איך אפשר שבזמן קצר כזה נתקן עונותינו? הלא רוב ימינו יצר לבנו קשה, ובפרט בימי נעורינו, וכאמרו "ורהבם עמל ואון", ובקש (תהלים צ, יב) "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", כלומר אם ברוחך הטובה תוסיף דעתנו, כאשר יוסיפו וימנו ימינו, אז נביא לפניך לב חכמה אשר אתה חפץ בו. כי לבב חכמה הוא התיקון הגמור, וכמו שבארנו בפירוש דברי ר"א בן ערך, ולכן חתם (תהלים צ, יג) "שובה ה' עד מתי" וגו', כלומר עד מתי יהיו בני אדם ברעה הזאת שיהיה יצר לבבם רע? (צ, יד) "שבענו בבקר חסדך", והחסד הוא האור הנלוה לישרי לב כדפירשתי בבבא "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". ואז "נרננה ונשמחה כל ימינו", ולא נהיה עוד בצרה ובמדוה לב. ועוד נדבר על זה בעז"ה בפירוש משנת (אבות, ה) "הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא" וכו'.

ולפי שר' טרפון נשא המשל הזה על האדם, וכל השומע יחרד ויאמר נואש, חזר להודיע שאין המשל דומה לנמשל בכל פרטיו, וחלילה שיהיו דומים ממש. אלא אתה בן אדם חזק ואמץ אל תירא ואל תחת, וכדקתני "הוא היה אומר" וכו', וכדאפרש: