יין לבנון על אבות ב:יג

"ר' שמעון אומר". האי תנא נמי תלתא מילי תני חד בתורה וחד בעבודה וחד בגמילות חסדים שבין אדם לחבירו.

"הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה". משום "על התורה" תני לה. וכפי מדתו דיבר שהיה "ירא חטא", ורואה בכל דבר את הנולד. ולכן אמר שאם אתה רוצה להנצל מדרך רע בתורה, שלא יעלו מחשבות מינות ודעות זרות על לבבך, הוי זהיר בק"ש ובתפלה. ולאו למימרא שיהא זהיר שלא לבטל ק"ש ותפלה, או שיהא זהיר לקרות ק"ש בזמנה ותפלה בזמנה, דפשיטא ומצוה דאורייתא היא, וכדאמרינן במסכת (חגיגה ט:) "מעוות לא יוכל לתקן, זה שבטל ק"ש שחרית וערבית". וזמן ק"ש נמי דאורייתא היא, וכדתנן בריש מסכת ברכות, ומה ענין זה למשנת חסידים? אלא "הוי זהיר" כההיא דתנן לעיל והו זהיר במצוה קלה כחמורה, שאין ענינה שלא יעבור על הקלה, אלא שישגיח וישמח בעשייתה ותגדל בעיניו כחמורה, וכדפרישית התם. והכי נמי הוי זהיר בק"ש ובתפלה לקיים המצות הללו יום יום בהשגחה גדולה ובשום שכל בעניניהן, והן יגינו עליך מכל הרהור ועון בתורה. ודבר גדול דיבר שאע"פ שאין מצות צריכות כוונה, וכדאמרינן בריש היה קורא (ברכות יג.) דמוקמינן למתניתין דתני "אם כיון לבו, יצא" בקורא להגיה, מדרכי החסד הוא להיות זהיר מאד במצות הללו ק"ש ותפלה, ולשום לב לכל מאמר ומאמר שמוציא מפיו. לפי שאין בכל המצות ענינים המטהרים את הנפש והגורמים דבקות השם כמו ק"ש ותפלה למי שמקיים אותן בזהירות הלב, כי הם כוללים האמונות והדעות הישרות כולם. שהרי ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, בפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", הוא יחוד שמו הגדול ית', ושהוא אלהי ישראל. וזוהי קבלת מלכותו ית' לקיים תורה ומצוה, וכמו שהטבנו לדבר על זה בספר "רוח חן". ובפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" וגו', הוא דבקת הלב ומחשבותיו בכבודו ובגדלו ובידיעת דרכיו עד שיאהבנו בכל לבו ובכל נפשו. ובפסוק "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך", היא שמירת התורה בלב ולהגות בה תמיד, ושלא יתעסק בדברים זרים ודעות חיצוניות. ובפרשת "והיה אם שמוע" נאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" וגו'. וכן בפרשת ציצית נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ופירשו ז"ל (ברכות יב:) "אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות", וכיוצא באלה. והמצוה הזאת היא פעמיים בכל יום שחרית וערבית. והזהיר בה לאומרה בכוונת הלב, יטהר נפשו מכל מחשבות זרות שהן הפוכות מדרכי התורה. וכן הנזהר בתפלתו לכוין לבו מה שמוציא מפיו, אין טהרת הלב גדולה ממנה, שהרי הוא מזכיר תהלת ה' ושבחיו, מודה במלכותו, ושהוא משגיח על כל יושבי תבל, ושומע תפלת כל פה, ושבידו הכח והגבורה והיכולת לתת לכל שואל די מחסורו, ושהוא רב חסד וגומל טוב לחייבים, ושאר ההודאות והתהלות הנוראות הכלולות בתפלה. וגם היא בכל יום ערב ובקר וצהרים, ומטהרת הנפש מכל גלולי המחשבות הרעות, וכמו שאמרו ז"ל [הוא בפירוש המיוחס להרב סעדיה גאון, ושמא ראהו במדרש לחז"ל] בפסוק (דניאל א, ח) "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך", שקרא ק"ש "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך".

"וכשאתה מתפלל". לענין "עבודה" קתני לה. (קהלת ז, כ) " כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כל שכן שאר בני אדם. ואם נכתמה הנפש בגלולי העבירות ונטמאה, (איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא?", לולא כי ה' ב"ה מוחל וסולח, ורב חסד ואמת, והקדים התשובה קודם לעולם, והבטיח את הבריות שאם ישובו לפניו בתשובה יכפר עליהם לטהר אותם מכל חטאותם, ותשב הנפש לטהרתה, וכמו ששנה ר"א "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ופירשנו לעיל דלענין "עבודה" קתני לה, הכי נמי בבא זו לענין עבודה אתמר, כי עיקר התשובה היא התפלה, בהתחנן אדם אל אלהיו ויעתר אליו שירחמהו ויחנהו וירבה לסלוח. ועל ידי התפלה עומד כל ימיו בתשובה. כי האדם מתפלל בכל יום ערב ובקר וצהרים שלש תפלות, ואם מכוין להכנע לפני הקב"ה, ולהעיר רחמיו וחסדיו לבקש מחילה וסליחה, אין תשובה גדולה מזאת, ותפלתו תעמוד לו שיכפר ה' עליו. כי הקב"ה הבטיח לנו שהוא חפץ חסד, כדכתיב (יחזקאל לג, יא) "חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". והתבונן שאמר "וכשאתה מתפלל אל תעש" וכו', ולא שנה בקצרה "ואל תעש תפלתך קבע". דודאי התפלה קבע וחובה על האדם ככל המצות, וצריך להיות נזהר להתפלל כל אחת בעונתה. אלא שאם בא לעשות חובתו ועומד ומתפלל, אז לא יעשנה עוד קבע, כדבר הקבוע אין להוסיף ואין לגרוע, אלא כאילו מדעת עצמו מצא לבבו להתפלל התפלה הזאת לבקש רחמים ותחנונים. והיינו דמפרשינן בגמרא אהא דתנן (ברכות כט:) "ר"א אומר העושה תפלתו קבע וכו', רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר". כי זה אות שאין שואל צרכיו בדרך רחמים ותחנונים, שאין לבו מוכן לכך. וכשאינו מכוין בתפלתו לבקש מחילה וסליחה, אין עונותיו נמחלין, ואע"פ שהוא נזהר בתפלה ומתפלל בכל יום תפלותיו ולבו לשמים, ואינה נחשבת יותר ממצוה אחרת. כי התפלה גם היא אחת מן המצות הכתובות בתורה, כמו שאר מצות עשה. וכמו שהמקיים מצוה מן המצות כמו ציצית ותפילין סוכה או לולב, אע"פ שנוטל שכר עליה, מכל מקום אין עונותיו נמחלין, כמו כן התפלה. והיינו דתני "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע", כלומר כמחוייב ועומד לקיים מצות עשה, כמו ק"ש שהיא קבע בלבד. אלא ענין אחר יש בתפלה, כי מלבד שאמרתי "והוי זהיר בתפלה" מטעם המבואר אצל ק"ש, עוד צריך אתה לעשות תפלתך רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, שימחול ויסלח לחטאתך ויטהר נפשך, שע"י כן תהיינה עונותיך מחולין לך, ותשוב נפשך לטהרתה. ומייתי ראיה מקרא (יואל ב, יג) "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ומקרא הוא בנבואת יואל, וראש הכתוב "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה'". והיינו כדפרישית, שהתפלה הראויה היא התשובה הגמורה, וקאמר כי ה' מקבל תפלת המתפלל לעורר רחמיו, כי רחום וחנון הוא. ור' אליעזר דאמר לעיל "ושוב יום אחד" וכו', הזהיר ג"כ על התפלה שתהיה רחמים ותחנונים, ומטעמא דאמרן שהיא התשובה הגמורה, דהכי תנן בפ' תפלת השחר (ברכות כח:) ר"א אומר כל העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים, ואיצטריך לאשמועינן דאין תפלתו תחנונים, דהוי אמינא הואיל וכל התפלה דברי תחנונים, והוא מתפלל לשם מצוה, הוי ליה כאילו דיבר תחנונים. קא משמע לן דבכונת הלב תליא מילתא, ואם בלבו תפלתו קבע כקורא ק"ש או כלומד בתורה "אין תפלתו תחנונים" להפיק רצון מה', אלא נחשבת לו כעוסק בתורה בפסוקי רחמים ותחנונים, שאין לו רק שכר קיום מצות עשה של תלמוד תורה. וכן בתפלה אין לו רק שכר מצות עשה של תפלה.

"ואל תהי רשע בפני עצמך". פירושים רבים נכתבו על בבא זו. רש"י ז"ל פירש אל תעשה דבר שלמחר תרשיע את עצמך. ואין המליצה מתוכנת יפה לפירוש זה. והרמב"ם ז"ל פירש שהזהיר לאדם שאל יחזיק עצמו לרשע שע"י כן לא יגדל בעיניו אם יעשה אולת. וי"מ שאם יחזיק עצמו רשע יתיאש מן הרחמים. ולפירוש זה היה לו לומר "ואל תהי רשע בעיניך". ואם על מניעת התשובה היה לו לומר "ואל תתיאש מן הרחמים". ועוד פירשו פירושים והם רחוקים מן הפשט. ובאמת שהמאמר אין לו הכרע. ולדעתי משום על גמילת חסדים בין אדם לחברו תני לה, כי תאר "רשע" הוא על המרשיע עם הבריות במעשיו, כמו (שמות ב, יג) "רשע למה תכה רעך", וכדפרישית בבבא "ואל תתחבר לרשע". ומי שמרשיע לבריות בפרהסיא אינו רשע בפני עצמו, כי מוחזק ג"כ רשע בעיני כולם. זולתי בגמילות חסדים, אפשר שימנע טוב מבעליו בהיות לאל ידו לעשות, הן בדברים שבממון להלוות ולהיטיב, הן בגוף להציל ולהושיע, והבריות סבורים שאין בידו לעשות. והוא יודע בעצמו שיוכל אלא שאינו רוצה או שמתעצל, והרי הוא "רשע בפני עצמו", כדרך (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו", פירוש בנפשו ובדעתו, כמו שנבאר בעז"ה בפירוש (אבות, ה) "עז פנים לגיהנם". וכן כאן "בפני עצמו" בדעתו ובלבו.

ומצאנו (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך", וזאת אזהרה על כל הצרות כולם כשתקרה אחת מהן לרעך, לא תעמוד על עמדך מנגד, אלא לך והצל. ומי יבין אם יש בו כח להציל? והרואה סבור שעומד מנגד וחפץ להציל ומצטער שאין בידו, ואולי ידיו רב לו ואינו רוצה, או לפי שאינו חושש להציל מטעהו יצרו וידמה לעיניו שאין בו כח להציל. אבל יוצר הלבבות הוא מבין, ויפרע ממנו. ובא שלמה ברוח הקדש ופירש הדבר, שאמר (משלי כד, י-יב) "התרפית ביום צרה צר כחכה. הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך. כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו". והכתובים סתומים. ובספרנו "מגדל הלבנון" שבו בארנו הבדלי השרשים ולשונות של "כח גבורה עוז אומץ וחוזק" וכיוצא בהן הרחבנו לפרשם, אבל פה אפרש בקצרה. מלת "כח" על הכח הנפשי הפנימי שהוא סבת פעולת האדם, ויש כח שנטוע בנפש זאת הרבה, והוא בנפש אחרת מעט. ולכן הרואה זולתו בצרה ועומד מרחוק, אפשר שאין בו כח וגבורה להציל, או שמונע ברצון. ועל זה החל התרפית ביום צרה, ברצון כי הוא בהתפעל, או צר כחכה ולא יכלת. ומיד הזהיר הצל לקוחים למות ומטים להרג, וכאמרו "לא תעמוד על דם רעך", והוסיף אם תחשוך, כאומר אם תחשוך נפשך מרעה. כי אם תתרפה ברצון יפרע ממך היודע מחשבות, ולכן סמך ואמר "כי תאמר הן לא ידענו זה", כלומר פן תתברך בלבבך לאמר, "אנחנו בני אדם ואין אנו עומדים על דבר זה להבחין אם מתרפה או צר כחו". ואמר הלא תוכן לבות, והוא ה' ב"ה הוא יבין מחשבותיך אם באונס אם ברצון, ונוצר נפשך ונטע בה הכחות, הוא ידע אם היה בכחך לעשות אם לא, והוא ישיב לאדם כפעלו. ועל כיוצא בזה שנה "ואל תהי רשע בפני עצמך". ואולי תוכן מליצתו מורה שאינו "בפני עצמך", כי ה' יודע ובוחן לבבך, ולפניו גלויים מחשבותיך, ונודעים כחות נפשך לדעת מה שיש ביכלתך לעשות. ואם תתרפה הוא יפרע ממך. וזה מוסר גדול לכל עניני גמילת חסדים, שכשיטעה האדם עצמו שכבר עשה מה שבכחו לעשות, ישים לנגד עיניו כי יוצרו יודע האמת, ויתחזק להתחסד כפי כחו.