יין לבנון על אבות ב:יב

"רבי יוסי אומר". האי תנא נמי תלתא מילי קתני, חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילת חסדים בין אדם לחבירו.

"יהי ממון חברך" וכו'. משום על גמילת חסדים שבין אדם לחבירו תני לה, שיהיה חס על ממון חבירו כמו שממונו חביב עליו וחס עליו. וישמח אם חברו עושה חיל כמו ששמח אם הוא עושה חיל, וזוהי מדת חסידות גדולה, ואות שהוא אוהב את ה' ב"ה ואת מעשיו. ויודע כי ממון חבירו ועשרו הוא חלקו אשר נתן לו אלהים, ואינו מתקנא בו וגם אינו חפץ להתגדל עליו בעושר ובכבוד. ואל יקשה בעיניך כי מצות התורה היא "ואהבת לרעך כמוך", והכל בכלל, שאם אין ממון חברו חביב עליו כממונו, אינו אוהב אותו כמו לעצמו, ואם כן דין תורה הוא? כל זה עדות נאמנה על פירושנו הטוב במצוה זו, שיתבאר בעז"ה בפרק ד ובפרק ה, וכמו שאמרנו בבבא "אוהב את הבריות" וכו', והלל הזקן פירשה: "מה דסני עלך לחברך לא תעביד", וכמו שנדבר על מאמר זה בהגיענו לשם בעז"ה. ואין בכלל זה "יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך", אלא משנת חסידים היא, כמדתו של ר' יוסי שהיה חסיד, ומשום הכי לא תני "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". דאי בדברי תורה אפילו כבוד תלמידו, וכבר אמרה ר' אליעזר בן הורקנוס, ואם בדברי חול שלא יהי בז בעיניו, דין תורה הוא ובכלל "מה דסני עלך לחברך לא תעביד" הוא. ובברייתא דר' נתן אמרו שלא יוציא שם רע על נכסי חברו. [אם] שאלו אדם על פירותיו של חברו, אם יפים הם ישבחם ללוקח, ואם אינן יפים יאמר איני יודע, ולדוגמא נקטינן שיהא לבו שמח כשחברו מצליח במשאו ומתנו.

"והתקן עצמך ללמוד תורה". משום "על התורה" תני לה, כלומר כמי שמתקן עצמו למלחמה, ומזדרז לעשות כל התחבולות והתקונים הצריכים לכך, לפי שיודע שנלחם עם שונא חזק, ככה תתקן עצמך ללמוד תורה. כי קשה הדבר מאד על האדם שיכנסו דברי תורה בלבו, וצריך להלחם עם שונא חזק, שהוא יצר הלב הנלחם עמו יום יום, כי דברי התורה הפוכים מטבע לב האדם, ואם לא יתחזק ויתאמץ כנגדו לא ינחל תורה. וכדתנן בפרק ו' במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן, "במיעוט שיחה ושינה במיעוט סחורה במיעוט שחוק במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ", וכן כל כיוצא בהן. והיינו דקאמר "שאינה ירושה לך", כלומר שאינה מוכנת לפניך שתירשנה כמו ירושה שאין עליה מערערים, שאין ליורש רק ליטול אותה. אלא צריך אתה להלחם ולקנותה בעמל ובטורח גדול, כי כל ירושה צריך היורש זכות להיות זוכה בה, כגון הבן היורש בנכסי אביו, לפי שיצא מחלציו וראויה הירושה שתבא ליד הבן. וכן הארצות שהוריש ה' ב"ה לאומות, כל אומה היתה לה זכות לירש ירושתם, שנאמר (תהלים מד, ג-ד) "אתה ידך גויים הורשת ותטעם וגו' כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו' כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". כלומר זכותם עמדה להם שהורשת אותם ארצותם. ואם כך הדבר בטובות הזמניים, כל שכן הוא לרשת אור תורה, שהיא חיי עולם. במה יזכה נער חסר לב הירושה הגדולה הזאת? ואיככה תהיה מוכנת להיות קנין בלי עמל ובלי זכות? ויוצא מזה כי בצדק ובמשפט יקר הדבר ונשגב מהשיגו, ואין האדם זוכה לאור תורה, אלא כשיתקן עצמו להלחם עם יצרו הקשה, ואם יתחזק עליו וירגיל לבו מעט מעט לאהוב תורה וחכמה, עד שיקשיב לחכמה אזנו, ויטה לבו לתבונה, ויבקשנה ככסף וכמטמונים, אז תבוא חכמה בלבו, ותחייהו אור התורה, ואז ינחילנה ויירשנה. וכמאמר ראש החסידים (תהלים סא, ה-ו) "אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, כי אתה אלהים שמעת לנדרי נתת ירושת יראי שמך", כלומר אתה ה' תחנני ותהיה סתר לי. כי נדרתי לך נדר, ואתה נותן ליראי שמך ירושתם הטובה שהיא הדבקות האלהי ונחלת האור. ומשום הכי תני "שאינה ירושה לך", ולא תני "שאין התורה ירושה". כי למתקן עצמו ועושה מה שמוטל עליו תהיה התורה ירושתו, אבל אינה ירושה לך אם לא תתקן עצמך תקון גמור. ואל יקשה עליך מקרא שכתוב (דברים לג, יד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", דמשמע שהתורה ירושה לכל זרע יעקב. כי ענין הכתוב הוא שהתורה העליונה הזאת שצוה משה על פי ה' לנו היא ולבנינו, ומורשה היא לעד לקהלת יעקב, ואין לשאר העמים שלא נכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה חלק ונחלה בתורה זו, וזוהי מלת "מורשה", כמו (שמות ו, ח) "ונתתי אותה לכם מורשה", שענינו שתהיה לנו לעדי עד. וכן בספר יחזקאל שאמר על האויב שירש ארצנו (יחזקאל לו, ב) "יען אמר האויב וגו' ובמות עולם למורשה היתה לנו", כלומר שהתאמרו לאמר הארץ שכבשנו מידכם מורשת עולם היא לנו. וכן יושבי ירושלים שהתפארו על הגולים לבבל (יחזקאל יא, טו) "לנו היא ניתנה הארץ למורשה", כלומר לעד תהיה לנו, וכן מתפרשים כולם. וככה "מורשה קהלת יעקב", שתהיה לבד תורת ישראל עד עולם. והנסיון מעיד שעד היום לא היתה אומה ולשון שבחרו תורתו, לקבל עליהם עול מצותיה וגזרותיה, זולתי קהלת יעקב להם היא מורשה לעולם. ובכל זאת איננה ירושה לכל בני יעקב, כי אין התורה באה בלב אלא למי שמתקן עצמו ומכין לבו לתורה. והיה ראוי לחסיד שכמותו לומר מאמר זה.

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים". משום "על העבודה" תני לה, שיהיו כל מעשה האדם לשם שמים, לעבודת ה' ב"ה, ואין צריך לומר מעשה המצות שלא יעשם לפנים [הערת המגיה: כלומר השטח החיצוני בלבד, כמו "הם לא עשו אלא לפנים", מגילה יב.] ומפני בני אדם, שאין זה משנת חסידים, אלא אפילו כל מעשיך שהן מעשה חול וצרכי הגוף תעשה ג"כ לשם שמים. וכבר דברו על זה מפרשי המסכתא זצ"ל, וראש המדברים רבינו משה [הרמב"ם] זצ"ל הרחיב ענין זה ב[סוף] פרק החמישי מן הפרקים שהקדים למסכתא זו. והכלל שיעשה הכל לתכלית עבודת ה', על דרך משל אכילה ושתיה יהיה להבריא גופו ולחזקו למען יוכל לעבוד את ה'; יישן וינוח להחליף כח לחזור ולעסוק בתורה ובעבודה; וכשיטייל יכוין להרחיב לבו מעט כדי שיחזור בזריזות לתורה ולעבודה. וכן במשא ומתן, כשיאסוף הון, יהיה תמיד תכלית כל דבר להוסיף בתורה ובמעשה המצות. וקרוב לזה הדבר שדברנו בפירוש דברי שמעיה בפרק קמא ששנה "אהוב את המלאכה", ובפירוש משנת רבן גמליאל ששנה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" וכו', והוא ענין אמתי בפירוש משנתנו, ודברי חסידות הראויין למי שאמרן. ומאד הפליג רבינו משה ז"ל בשבח המאמר הזה, וכתב "וכבר כללו החכמים ע"ה זה הענין כולו בקצרה במלות מעוטות מורות על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשתבחין קוצר המלות איך ספרו הענין הגדול והעצום כולו, אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח אלהי בלי ספק, והוא אמרם בצוואותיהם וכל מעשיך יהיו לשם שמים" [עכ"ל], ובברכות סג ע"א אמר בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", אמר רב פפי אפילו לדבר עבירה [עכ"ל]. ולא ראיתי מי שפירש המאמר הזה, שאם דומה לפירוש משנתנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, לא היה לו לומר שכל גופי תורה תלויין בה? כי הלשון משמע שתלויין בה דינים והלכות, וכל עצמו אינו מדבר אלא על מחשבות הלב, שיכוין בכל מעשיו לשם שמים אפילו במעשה חול שלו. והיה לו לומר "איזוהי פרשה קטנה שהכל תלוי בה". כי עיקר הכל היא כוונת הלב, (סנהדרין קו:) ו"רחמנא לבא בעי", וכדאמר רב פפי אפילו לדבר עבירה, ופירש רש"י ז"ל כגון אליהו בהר הכרמל.

ולכן יראה לי דבר קפרא הבין ענין אחר במקרא זה, והוא הדבר שבארנוהו בבית השני (חדר י חלון ד) מספר "גן נעול" בפירושו. ומלבד מה שפירשו המפרשים ז"ל בפירוש משנתנו, תכלול ג"כ דברינו, כי במקרא שלפניו נאמר (משלי ג, ה) "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", ועליו אמר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". שאם יאמר האדם אם אקיים מצותיו, ואל אשען על בינתי, במה אדע לעשות הישר בעיני ה'? כי אע"פ שכתב בתורתו הכללים, מי ידע הפרטים? לדוגמא שצונו בתורה לרחם על עניים ולהטיב עמהם, אבל איך נדע פרטי הדברים הקצב הנכון לעשות לכל איש ואיש, מי מהם הקודם? ואם העניים רבים, זה צועק על מחסור המזון וזה על שמלה וזה על כר וכסת לשכב עליו וכיוצא בזה, מי יורנו ומי יביננו מה נעשה? וכמו שבארנו כיוצא בזה על המשפט, בפירוש בבא "והוו מתונין בדין". לזה אמר "בכל דרכיך" וגו', וכך הפירוש. מלת "ישר" בארנוהו בבבא איזוהי "דרך ישרה", ואמרנו שהיא על דרכי הבינה. ויש הבדל בלשון הקדש בין "דרך" ל"ארח". מלת "דרך" על המעברות הגדולות שבמדינה שעוברים ושבים עליהם מראש המדינה עד סופה, כמו (במדבר כ, יז) "דרך המלך נלך", שהוא הדרך הגדול שתקן המלך במדינה שיעברו עליו העוברים. ומלת "ארח" על השבילים היוצאים מן הדרך הגדול לכפרים ולשדות ולערי המדינה. והדרכים על הרוב ידועים לכל, גם נקל לדעתם. אבל הארחות רבים, וקשה לדעת כולם שלא יטעה בלכתו בהן. והנמשל כך הוא, המדות הן הדרכים, כאילו תאמר מדת המשפט, מדת הרחמים, מדת החנינה וכיוצא, וכאמרו (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". וה"דרכים" ידועים ומפורשים, ו"הארחות" הן הפרטים, כמו פרטי המשפטים ופרטי האישים ומעשיהם, וכן פרטי הרחמים ופרטי האישים כיצד ראוי לנהג עם כל אחד מהם. ואלה הארחות קשים להבין, אלא שה' ב"ה (שמו"א ב, ט) "רגלי חסידיו ישמור", ויכין מחשבותיהם עד שיעשו בכל דבר כטוב בעיניו. וזהו שאמר "בכל דרכיך דעהו", אין לך אלא לדעת את ה' בכל דרכיך, כאילו תאמר שתחפוץ להשוות דרכיך לדרכיו, (שבת קלג:) "מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום", וכן בכל דבר. ואולם בפרטי הדברים (תהלים לז, ה) "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה", כי הוא יישר אורחותיך, הפרטים שהן הארחות, יישר הוא ב"ה, כי יתן בלבך עצה טובה וישרה. וזהו שאמר בר קפרא "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה", כי פרטי המדות הן הן גופי תורה, ובמה הן תלויין לעשותן כתקונן? "בכל דרכיך דעהו" וגו'. ועל זה עצמו אמר ג"כ ר' יוסי "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", ושוב לא תירא, כי הוא ב"ה יישר אורחותיך. וא"כ דברי משנתנו כוללים משפטי המצות ומעשה חול. כך נראה לי.