יין לבנון על אבות א:ח

"יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם". הני תנאי מוסיפים על התנאים הראשונים לדבר עם חכמים מופלאים שהגיעו להוראה ויושבים על מדין, ושנו משנתם בענין הדין. והדין בכלל "עבודה" הוא, ממצותיה של תורה שנאמר (דברים יט, טו) "בצדק תשפוט עמיתך". ותני נמי תלתא בבי, [א] אל תעש עצמך וכו', [ב] וכשבעלי דינין וכו', [ג] וכשנפטרין מלפניך וכו'. חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילת חסדים. ואפילו הכי כולהו משום דין הם שנויים, וכדאפרש.

להיות עורך דין. כיצד זה מותר וכיצד זה אסור "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". משום "על התורה" תני לה, וכדאפרש. ופירושים רבים נאמרו על בבא זו, ולשון המשנה אינו מתיישב בהם כהוגן, כי אם תפרש שמזהיר שלא נסדר ונערוך טענות לבעלי דינין, ללמדם מה שידברו לפני הדיינין, שאם יאמר הדיין כך, תשיבהו כך וכיוצא בזה; ועל כרחך במלמדו טענות של אמת, דאי בטענות של שקר ומרמה, רשע הוא דהוי, ואנן במשנת חסידים עסקינן; יקשה אמאי אסור לעשות כן? וכגון דא הוי (משלי לא, ח) "פתח פיך לאלם", כדמשמע מן הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח) דגרס התם: "ר"ה כד הוי חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוי ידע ליה, הוי פתח ליה", ופירשו גדול הפוסקים ז"ל דאפילו לא ידע הבעל דין טענה זו כלל, היה מלמדו לזכותו. ואין לך לומר שאע"פ שמן הדין מותר, משנת חסידים שונה, דלא שייך בהא חסידות. דכיון דמדין מותר מצוה להציל עשוק מיד עושקו. ותו מאי "אל תעש עצמך"? "אל תהיה מעורכי הדיינין" מבעיא ליה. ואי מיירי במשיאו עצה ותחבולה מה יעשה, כההיא דפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב:) בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל, ויעץ להם ר' יוחנן: קוצו לה מידי לרפאוה, כדי שיהיה דבר שיש לו קצבה, וכן כל כיוצא בזה. א"כ אינש דעלמא נמי לא! דהא ר' יוחנן לאו דיינא הוי בהא מלתא, ואפילו הכי אמר "עשינו עצמנו כעורכי הדיינין". ותנא דידן בדיינין קא מיירי, דומיא דמציעתא "וכשבעלי דינין עומדין לפניך", ודומיא דסיפא "וכשנפטרין מלפניך". אלא ודאי דבדיין קא מיירי, שלא יסמוך על חכמתו הגדולה ובינתו לעשות עצמו בין חבריו הדיינין כמעשה עורכי הדיינין, ועורכי הדיינין הם בעלי לשון למודים שמביאין עמהם הבעלי דינים להטעים טענותיהם לפני הדיינין, לא שטוענין טענות שאין הבעלי דינים יודעים, טענות של אומד הדעת ותחבולות. אלא שלפעמים אין ביד הבעלי דינים להטעים ולסדר טענותיהם, ואחר שטענו בלשון עלגים, אלה הבאים עמהם עורכים ומסדרים דבריהם לפני הדיינים, עד שיהיו ברורים ומוכנים. דזה ודאי מותר, שהרי הדיין עצמו מותר לעשות כן, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פ"כא ה"יא) , "ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט, להבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין". וכל שכן כשכבר הגידו טענותיהם, ואחרים עורכים ומסדרים הדברים ששמעו הדיינין מפי הבעל דין. ומפרק תולין (שבת דף קלט.) נראה ג"כ שהיו רגילין להיות עורכי דיינים, דאמרינן התם "אמר ר' אלעזר בן מלאי משום ר"ל מאי דכתיב כי כפיכם נגואלו בדם, אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינין, ולשוניכם עולה תהגה, אלו בעלי דינין" [עכ"ל הגמרא]. וכמו שהדיינים והסופרים והבעלי דינין צריכין בדין, הכי נמי עורכי הדיינין. אלא שהכתוב צווח על עורכי דייניהם שהיו דוברי שקר, כמו שצווח על הדיינים והסופרים והבעלי דינין. אבל עורכים צדיקים הרוצים בדין אמת לאמתו, ודאי מותר וראוי, כי אינן עושים רק ליפות דברי הבעלי דינין שלא יטעה הדיין בדבריו. ועל הדיין מוטל לחקור בטענות שהוא שומע, ולברר הדבר ולדון בצדק, ואין בזה חשש איסור. ותנא דידן לאו בעורכי הדיינין מיירי, אלא בדיינין, שלא יעשה הדיין בין הדיינים כמעשה עורכי הדיינים. והיינו דקתני "אל תעשה עצמך כעורכי", בכ"ף הדמיון, והכי פירושא. אע"פ שחכם ויועץ ומבין דבר אתה, אל תתגדל בין הדיינים היושבים עמך, להעריך ולסדר לפניהם דברי הבעלי דינין, ולשקול כל דבר בתבונתך, ולצדד ולברר האמת מן השקר, כמו שיעשו עורכי הדיינין בהטעמת דברי הבעלי דינין, כי ע"י שתטעים להם דעתך בדברי פיך המתוקים יהיו נשמעים לדבריך בלי חקור דין, ולא יחקרו המשפט מדעת עצמן. ולא נכון לעשות כן, שכל אחד מן הדיינין חייב לשקול הדבר בדעתו ולדון כפי מה שעיניו רואות. ודבר זה יש לו יסוד בתורה, שהרי מטעם זה שנינו (סנהדרין לב.) "דיני נפשות מתחילין מן הצד", וילפינן לה מדכתיב (שמות כג, ב) "לא תענה על ריב לנטות", "לא תענה על רב". וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פ"י ה"ו) "מפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול שמא יסמכו השאר על דעתו, ולא יראו עצמן כדאין לחלוק עליו. אלא יאמר כל אחד דבר הנראה לו בדעתו". ולעיל מינה אמר (פ"י ה"א) "אחד מן הדיינים בדיני נפשות שהיה מן המזכין או מן המחייבין, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חבירו, הרי זה עובר בלא תעשה, וע"ז נאמר 'לא תענה על ריב לנטות', מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני, אלא אמור מה שלפניך" [עכ"ל הרמב"ם].

ויראה שרבינו משה ז"ל מפרש הא דדרשינן לא תענה על ריב, על רב, לא משום כבודו של נשיא הוא, שלא יחלקו עליו, דבענין כזה אין חולקין כבוד לרב, (סנהדרין מ.) "ואפילו תלמיד היושב לפניהם ואמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו", ואע"פ שהמופלא אמר חייב, ואין בכך כלום. אלא משום דאיכא למיחש שכשישמע דברי הגדול ממנו, יבטל דעתו וסברתו וידון כמוהו, וזה אסור, (ב"ב קלא.) ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכדברי הרב [הרמב"ם] ז"ל: "אלא אמור מה שלפניך".

ומצאתי אח"כ בפירוש לבעל נמוקי יוסף [סנהדרין, סוף פרק ד', ד"ה ותו אמרינן] בשם המפרשים ז"ל: "דלאו למימרא דאסור לענות על רב, דאדרבה אסור לו לשתוק, שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות שומעין וכו', אלא הרי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב, כלומר שידברו הם תחלה. ולא מפני כבודו, אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב, כי יתבייש ממנו, ויכניס דבריו. ומפני כך חששו בזה לדיני נפשות, מתוך חומר שבהם, אבל בדיני ממונות אין אנו חוששין כל כך", וזהו עצמו מה שאמרנו.

מתי לבטל דעתו מפני אחרים ובכתוב נאמר (שמות כג, ב) "לא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות", ופירוש המקרא סתום. ונראה בעיני שכך פירושו, מלת "נטייה" בלשון הקדש נופל על המסכים לדבר שלא משיקול דעתו אלא מנטיית לב. על דרך משל שאוהב דבר זה, אע"פ שכפי דרך שכלו לא נכון לעשותו, או שאין לו טעם בדעתו, כדרך (תהלים קיט, קיב) "נטיתי לבי לעשות חקיך", כלומר אע"פ שאיני מבין סודם. (משלי כא, א) "על כל אשר יחפוץ יטנו", ורבים כאלה ויתבארו בעז"ה במקומם. והנה מטבע לב האדם שיסמוך על דעת הגדול ממנו בחכמה, וכשישמע להיכן דעתו נוטה יסכים עמו מבלי שים לבבו לחקור באותו הדבר, והנטייה הזאת אסרה הכתוב. ויש נטייה אחרת הפוכה מן הראשונה, והוא שאם כפי שכלו וחקירות לבו ידון כך וחבריו חולקים עליו, אע"פ שאין דבריהם נראין בעיניו, חייב לשמוע להן ולבטל דעתו ולעשות כאשר יורו הרבים. ועל שתי הנטיות הללו דבר הכתוב, "לא תענה על רב לנטות", היא הנטייה הראשונה שאמרנו, כלומר כשתענה בדבר הריב לא תענה חייב או פטור מנטיית הלב אחרי דעת הגדול ממך, אלא חקור ואמור מה שלפניך. והיפך מזה "אחרי רבים להטות", כשנגמר הדין ע"פ דעת הרבים החולקים עליך לא תעמוד על דעתך, אלא הטה לבבך לעשות כאשר יורו. ולפי שהנטייה האסורה [היא] כפי טבע הלב, וההפוכה לה [היא] נגד הטבע, ולא תהיה כי אם ביראת ה' שצוה כן, לכן הראשונה בקל, והשניה בבנין הכבד הנוסף, כמו שיסדנו ע"ז כללים ישרים בדרכי הלשון. וזה הפירוש נאמן מאד ומסכים עם הקבלה האמיתית.

אם בעל דין הוא הטוען, או עורך דינו ומדברינו תעמוד על מליצת משנתנו הכוללת כל הדינים הבאים לפני הדיין, שלא ינהג בקרב הדיינים כמנהג עורכי הדיינים, שבהיותו חכם גדול יטה לבבם ויסמכו על דעתו. מה שאין כן בעורכי הדיינין שאינן חכמים גדולים, ורק מליצים דברי הבעל דינין, ולא ידונו בשיקול דעתם, לא יסירו לב הדיינין בדבריהם, כי יודעים שכן דרכם להמתיק טענות הבעלי דינין, והמשקל וחיקור הדין לדיינין הוא. מיהו אם מרוב חכמתו הקימוהו חבריו למופלא וכשאינן יכולים לעמוד על עומק הדין, מבקשים ממנו לברר להם הדברים ודברי הבעלי דינין ותחבולותיהם, ודאי שפיר דמי, ומצוה למעבד הכי. ומשום הכי תני "אל תעש עצמך", הא אם עשאוך חביריך, (אבות, ב) "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ובלאו הכי יש עוד לחוש שאם יסמוך על תורתו וחכמתו, ויעשה עצמו כעורכי הדיינין, "וטעם זקנים יקח" בדבריו ויסכימו עמו, פן יטעה ויטעה גם חבריו, וכשיצא משפט מעוקל הוא הגורם וקולר יהיה תלוי על צוארו. שאילו הניח חבריו לדבר תחלה מדעת עצמן, אפשר שהיה יוצא לאור משפט. ודומה בבא זו שנשנית לענין הדין, למה ששנה יהושע בן פרחיה "עשה לך רב" לענין התורה. ובפירוש החסיד כמהור"ר יודא ליווא בכמ"ר בצלאל ז"ל [מהר"ל] כתוב על כעורכי הדיינין, בפרק תולין (שבת קלט.) משמע שבעלי דינין היו טוענים בעצמם, ואחרים היו עורכים טענותיהם, ומטעימים אותן לב"ד, ולכך נקראו "עורכי הדיינין", דאם לא כן יש בזה "מפיהם ולא מפי אחר" [אמר המגיה, אין לשון זו בתלמוד. אלא עיין שו"ע חו"מ סי' יז סעיף ו' והגר"א הביא מקור לזה ממכות ו: ע"פ פירוש הרמב"ם], וזהו כמו שפירשנו אנו. ולדברינו כוללת המשנה ענין רחב ומוסר גדול לשופטי ישראל.

דימוי עשיית דין לבריאת שמים וארץ "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים". מציעתא משום "על העבודה" קתני לה, כדפרישית בריש מתניתין, שהדין בכלל "עבודה" הוא. וכתוב בתורה שנאמר (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך וגו', ושפטו את העם משפט צדק". וקא משמע לן שהדיין הדן דין אמת לאמתו, צריך שיהיו הבעלי דינין בעיניו כרשעים, כל זמן שהם עומדים לפניו וטוענין טענותיהם. ולאו למימרא שלא יהיה אחד צדיק בעיניו וחברו רשע כפי אומד דעתו, שע"י כן יכיר פנים במשפט ויקלקל הדין, דא"כ כשיהיו שניהם כצדיקים בעיניו שפיר דמי, והא ליתא, שהרי שנה "יהיו בעיניך כרשעים", אלא צריך שיהיו שניהן בעיניו כרשעים בעלי מרמות ותחבולות, ויחשוד התובע שתובע בשקר, והנתבע שמכחש על שקר, וע"י כן יתבונן בדבריהם כראוי שלא ידון דין מרומה, ולהציל עשוק מיד עושקו, שזהו מדת הדיין המובהק. ועל זה אמרו ז"ל (שבת י.) "כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה כמעשה בראשית". וטעמו נראה לי, לפי שהעולם נברא בצדק ובמדת אמת, שהבדיל ה' ב"ה בין דבר לדבר, ונתן לכל דבר חלקו הראוי לו כפי מדת חכמתו, ואין חלק האחד נוגע בחבירו. ודומה לזה הדיין הדן דין אמת לאמתו, לחייב ולזכות כמשפט, ומוציא מזה ונותן לזה מה שראוי, כאילו נעשה שותף להקב"ה וכו'. ומצחות המאמר סמכוהו למקרא שנאמר "ויהי ערב ויהיה בקר", ונאמר "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב". כלומר כמו שהבדיל במעשה בראשית בין ערב לבקר, ואין אחד נכנס בתחום חבירו, כן היו משפטיו של משה רבינו ע"ה עם ישראל בצדק ובאמת, והבדיל בין חייב לזכאי, כמן הבקר עד הערב. אבל אם יהיו שניהן בעיניו כצדיקים, בעל כרחו יצטרך לדמות דמיונות הבל להצדיק דברי שניהם, ויצא משפט מעוקל. ואין צורך לברר ענין זה ע"י משלים כי הוא מתפרש מאליו. וקא משמע לן שלא ראי הדין כראי שאר המצות, דאע"ג שעל כל הדברים האחרים שנה "יהי ביתך פתוח לרוחה", ופרישית שצריך לגמול חסד עם בני אדם בכל דבר, הן לעזרם בממונו, הן להשיאם עצה והן ללמדם דעת וטוב טעמי תורה; דין שאני. אלא "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים", הן ללמד לבעל דין עצה ותחבולה במה יזכה בדינו, או להעריך דברים לפני הדיינין, להטות לבבם לדברי חכמתך. וכן אע"פ ששנינו והוי דן את כל אדם לכף זכות, דין שאני. אלא כשבעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, אע"פ שנודעים לך בצדק ושהם אנשי אמונה, כל זמן שעומדים לפניך בדין, הוי דן אותם לחובה כאילו הם רשעים, שעל ידי כן תוציא לאור משפט.

טעם שמתארים אותם "זכאים" ולא "צדיקים" "וכשנפטרין מלפניך" וכו'. סיפא משום "על גמילת חסדים" קתני לה, דלאחר גמר דין שייך גמילת חסדים. והיינו כשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, בין שנתחייב האחד שבועה ונשבע, אל תחשדהו שנשבע על שקר, אלא שנשבע באמת. וכן אם נצחת לאחד מהן, וגלית על פניו שטוען שקר ועלילות דברים, כשנפטר מלפניך וקבל עליו את הדין שדנת, אל יהיה בעיניך רשע, אלא חזר הדבר לכללו "והוי דן את כל אדם לכף זכות", לבקש לו זכות למה הרע לעשות כזאת, ושקבל עליו את הדין בטוב לבב, ונחם על פשעו, ולא ישוב עוד לכסלה, וכן כל כיוצא בזה. ומשום הכי אמר "כזכאין", כלומר אע"פ שברור לך שהאחד הרע לעשות, ולפעמים גם שניהם כחשו וטענו שקר, תלמוד עליהם זכות ויהיה בעיניך כזכאין. והכי נמי תני מציעתא כרשעים, לפי שלפעמים שניהם אנשי אמונה בכל דרכיהם, ואפילו בדבר שהם דנים זה עם זה אינו אלא לפי שנדמה לכל אחד מהם כפי שקול דעתו שהוא צדיק בריבו. ולא תני סיפא "כצדיקים" דומיא דמציעתא, משום דלא דמיא. דמציעתא כשידון אותם לחובה, הרי הם כגזלנים, ואנשי שקר ומרמה, ושפיר תני כרשעים. מה שאין כן סיפא אע"פ שידון אותם לזכות, לא מקרי "צדיקים" אם הם כזכאין בריב זה, ובשאר מילי אינן נוהגים בצדק. משום הכי תני כזכאין. ודוקא כשקבלו עליהם את הדין שדנו הדיינים בלב טוב, ולא התמרמרו על דייניהם, והיינו מליצת "כשקבלו", כמו (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר", (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", שכולם על הקבלה ברצון טוב. אבל אם נפטר החייב מלפני ב"ד בלב רגז, ומראה שלבו רע על הדיינים אע"פ שעושה כאשר הורו הב"ד, ומשלם הממון או משיב הגזלה וכיוצא, כי יודע שבעל כרחו ישלם, שאם יסרב כופין אותו הב"ד, גלה דעתו שעומד במרדו, ואי אפשר לך לדונו לזכות. ומשום הכי לא תני "כשעשו את הדין", דלאו במעשה תליא, אלא ב"קבלת הדבר" בלב טוב. ומהאי טעמא נמי מיד כשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, ואע"פ שעדיין לא עשו כהוראתך, משום דעיקר מלתא בקבלה תליא, וזה נוכל לדעת מיד בשעת פסק דין. ומליצות משנתנו "אמת צדקו יחדיו".