יין לבנון על אבות א:ו

"יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם". תלתא תנאי קמאי שנו משנתם לכולי עלמא, להורות להם הדרך איכה יעבדו את ה' עבודה תמה, ובמה יזכה נער את ארחו לשמור תורה ומצוה, ואי זה דרך מדת החסד שיתחסד האדם, וכדפרישית בכולהו. והשתא קבע משניותיהן של הזוג הזה ששנו דבריהם לחכמים בתורה ולעבדי ה' ולאנשי חסד. והודיע להם אע"פ שכבר הגיעו למדות הללו, אל יבטח החכם על חכמתו ובינתו בתורה, ולא הצדיק על צדקתו בעבודה, ולא החסיד על דרכי חסדו, אלא יפחדו תמיד פן יכשלו בדרכיהם. ועל כן זאת העצה היעוצה להם: עשה לך [רב] וכו'. וכל חד מנייהו תני תלתא בבי, יהושע תני עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן וכו', חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילת חסדים, וכדאפרש.

גם מי שהוא רב מופלג, חייב עוד לשמוע תורה מפי רב "עשה לך רב". משום "על התורה" תני לה, ולאו למימרא שיקבל תורה מפי רב, החקים וההלכות, ד"משנה שאינה צריכה" היא, שהרי אין התורה נודעת אלא מפי השמועה איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. ואי אפשר לשכל האדם ולבינתו להוציאם מדעת עצמו, וכמו שהוכחנו בספרנו "גן נעול", וכדפרישית בבבא "והעמידו תלמידים הרבה", שקבלו חכמים עדות שני גרדיים משער האשפות, לפי שקבלו ההלכה מפי רבם. ובטלו דברי אבות העולם שמאי והלל שלא היתה ההלכה בידם, וכל אחד טרח להוציאו מסברא ומשיקול דעתו. וכן אין לפרש "שיעשה לו רב קבוע ולא ילמוד מחכמים רבים", דהאי לאו כללא הוא, כדאמרינן (ע"ז יט.) דאיכא [לחלק] בין למגמר בין למסבר. דלמסבר עדיף שילמוד מרבים, לשמוע טעם כל אחד. ותו דהוי ליה למתני [לגרוס] "רב אחד". אלא כדפרישית דתנא דידן מיירי בחכם מופלא ראוי להוראה, יודע הלכות החכמה ונבון דבר, ואפילו הכי: "עשה לך רב" אע"פ שאינו רבך ולא קבלת ממנו דבר, עשהו מרצונך לרב כאילו הוא גדול ממך הרבה לדון ולהורות לפניו, והיינו הך דאמרינן אצל דוד (ברכות ד.) "ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי", וכדפרישית בבבא "ועל גמילת חסדים". ועל דוד נאמר בעודנו נער (שמו"א טז, יח) "ונבון דבר וגו' וה' עמו", ואמרינן (סנהדרין צג:) ש"הלכה כמותו בכל מקום", דהוי מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ואמרינן נמי שהיה דוד דורש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, ואעפ"כ קרא למפיבושת "רבו", ונמלך עמו בכל הוראותיו, ואומר לו: "מפיבושת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בוש [לשאול]. לפי שאין לאדם לסמוך על משפט לבו ועל בינתו בתורה בדברים התלויין בשיקול הדעת, הן להוציא דבר מדבר או לדמות דבר לדבר, בעניני צדק משפט ומישרים; וכן להבין מליצות התורה והנביאים ומשליהם; וכן להתבונן בדרכי ה' ובגדולותיו ונוראותיו של יוצר בראשית ב"ה; שכל אלו נכללים בכלל תורה, וכדפירשתי בבבא ד"על התורה". אפילו החכם הגדול צריך להשפיל רוחו, ויבקש לו איש מופלא בחכמה וישימהו לרבו, לפי שאין אדם רואה חוב לעצמו ושמח בסברותיו ולפעמים טועה. והמכשלה תחת ידו ומי יגיד לו? וכשיהיה לו רב, לפניו יורה ולפניו ידון, אם יסכים הרב לסברתו מוטב, (קהלת ד, ט) ו"טובים השנים מן האחד", ואם לא יסכים [הרב עמו] יברר לו מקום הטעות ויעמידנו על הישר. מה שאין כן אם אינו עושה לו רב, אע"פ שלומד עם חברים ועם תלמידים מקשיבים, פעמים רבות יטעה, וכשיחלקו עליו חבריו או תלמידיו יתאמץ להעמיד דבריו ולבטל דעת החולקים עליו וישתקע בטעותו. וכל שכן בהיותו עוסק בתורה לבד בלי חברים ובלי תלמידים, כי קרוב הדבר שיטעה ויתטפש. וכדאמרינן בשלהי פרק הרואה (ברכות סג:) . וקרוב לזה פירש רשב"ם ז"ל [הובא ב"מדרש שמואל" על אבות, לר' שמואל אוזידא] על "עשה לך רב: שלא תהא תוקע עצמך לדבר הלכה". וכדאמרו במס' יבמות (קט:) "תוקע עצמו לדבר הלכה, בדיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מלתא למלתא, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל". והיינו כדאמרן שכבר למד הלכות, אלא שצריך לדמות דבר לדבר, אל יבטח על חכמתו אלא ישאל פי רב. ועל כרחך תלמודא לאו ברבו ממש מיירי שמקבל ממנו תורתו, דבלאו הכי (סנהדרין ה:) "תלמיד אל יורה הלכה לפני רבו" ובמקומו. אלא "אית ליה רבה" דקאמר היינו שיש בעירו חכם ורב ולא אזיל מישאל. וגם ראיתי שפירושי זה מכוון לדעת הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פרק כ' הלכה ח) כפי מה שפירש דבריו הרב בעל כסף משנה ז"ל, והיינו כדתנן עשה לך רב.

טוב שיהיה לך חבר לייעצך ולהגיד ביקורת על מעשיך "וקנה לך חבר". מציעתא משום "על העבודה" תני לה, ומיירי בצדיק גמור העובד מיראה ומאהבה. ואפילו הכי לא ישען לבו על צדקתו, ויירא פן יכשל, ומשום הכי וקנה לך חבר, לא שהחבר יורנו משפט העבודה, ואיך יעבוד את ה', כיון דתנא דידן בחכם קא מיירי, וכדפירשתי ברישא "עשה לך רב". אלא צריך חבר לזרזו על קיום מצות עשה, ולהזהירו להיות סור מרע, וכמו ששנה יוסי בן יוחנן "ויהיו עניים בני ביתך", ופירשנו טעמא משום "על העבודה", לפי שמסוכן להיות יום יום בחברת אנשים רעים ופוחזים. יהושע בן פרחיה לאוסופי אתי, שצריך ג"כ לקנות לו חבר. ועיקר הדבר בארנוהו בבבא "ויהי מורא שמים עליכם". כי אמרנו שאפילו העובד מאהבה צריך להחזיק במוסר מורא שמים ופחד אלהים, לפי שתקראנה לו עתים הדומים ללילה, ואפשר שיאפיל היצר נגה אור לבו, ובלי מוסר יכשל. ומהאי טעמא גופא שנה "וקנה לך חבר", להצילך ממכשול. כי בהיותו מתחבר עמך תמיד יזרזך לקיים המצות בעת העצלה והיגון, וימנעך מחטוא בעת שיצרך מתגבר עליך. והיינו דתנן נמי בפ"ב "איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', ר' יהושע אומר חבר טוב". ור' יהושע היה בעל מעשים טובים, וכמו שהעיד עליו רבו "אשרי יולדתו", והתם אפרש לה בעז"ה. מיהו תנא דמתניתין לא תני חבר "טוב", כמו דלא תני ברישא עשה לך רב [בתוספת מלה] "בתורה", דממילא ידעינן דבתורה עסיק ולא בשוליא דנגרי. והכי נמי מציעתא דמתנייה משום "עבודה", ממילא ידעינן ד"קנה לך חבר" היינו חבר צדיק וטוב המסייעו בצדקותיו.

קשה לקנות חבר שהוא נאמן ואיכא טובא בין רב לחבר. נקל לאדם לעשות לו רב, כי בין חכמים רבים ימצא איש מופלא בחכמה שיורה וידון לפניו. גם החכם אל יסרב להיות לו לרב, כי כל אחד מישראל חייב להעמיד את חבירו על האמת, ולהדריכו בדרך ישרה. אבל קשה מאד על האדם שימצא חבר כלבבו וכנפשו, כי תאר חבר על חברת הנפשות, שלב האחד בוטח על השני ושוה אליו, כמו (שופטים כ, יא) "כאיש אחד חברים", שהיה לב כולם שוה והלכו בעצה אחת. וכן (מלאכי ב, יד) "והיא חברתך ואשת בריתך". ובכגון הא מיירי מתניתין, שיהיה לו חבר איש כלבבו, כי החבר צריך לו בכל מעשיו ובכל מנהגיו, הן בדברים שבינו לבין קונו, והן בדברים שבינו לבין בני אדם. שבכל מנהג ומפעל יש דרך לטוב ודרך לרע. והנה צריך לגלות לו כל סודותיו וכל חפציו, למען יזרזו על המעשה הטוב, ולמנעו מן המכשול והעבירה. וזה ענין מסוכן מאד, וכמו שאמר ר' גמליאל: "אלף אוהבים אל ירבו בעיניך, וסודך לאחד מאלף אל תגלה". כי לב בני האדם מלא רע, ויקר הדבר למצוא בעל לב טוב ואיש נאמן רוח שיש לבטוח עליו. וכמו כן יקשה על האדם להמצא לרעהו להיות לו לחבר, כי הוא עול כבד להשגיח תמיד עליו לזרזו ולהזהירו וכיוצא. ועוד שצריך גם הוא לבטוח באמונתו ולא ימצא כי אם בשני בני אדם חברים האוהבים זה את זה אהבת נפש, שאין האחד בוש מחבירו להגיד לו כל לבו, והשני אינו בוש להזהירו ולהוכיחו על פניו. ולכן שנה "וקנה לך חבר", כי מליצת "קנין" בלשון הקדש נופל על אהבה כזו, בהיות ענין מן הענינים אהוב לנפש אהבה נאמנה, כמו (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה" וגו', וכדפרישית בבבא "והוי שותה בצמא" וכו'. וכן (משלי כג, כג) "אמת קנה ואל תמכור" וגו'. וכמו ששנינו (אבות פ"ו) "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו", וכדאפרש התם בעז"ה. וכן הכא "קנה לך חבר" קנין נפש, כי חבר כזה יתמוך בימינו צדקתך. מה שאין כן ברב דבדידיה תליא מלתא, לא תני "קנה לך רב" אלא "עשה" וכדפירשתי. ולא נוכל לפרש "קנה לך חבר" בכסף ובמחיר, דא"כ התמה על עצמך מה יושיעהו זה ואהבתו תלויה בדבר (אבות, ד) , "ובטל דבר בטלה אהבה", כיון שאינו עושה ביראת שמים, אלא כדאמרן. וכמה דברים כתובים בספרי המחברים זצ"ל על מעלת החבר הטוב, אבל כבר אמרנו בהקדמת החיבור הזה שלא באנו להעתיק מה שכתוב בספרים.

הדן לכף זכות לא ירע לזולתו "והוי דן את כל אדם לכף זכות". סיפא משום "גמילות חסדים" בין אדם לחברו תני לה, ומיירי בחסיד שביתו פתוח לרוחה ומטיב לכלל, ואפילו הכי לא ישען על טוב לבו וחסדיו, ויירא פן ירע לבריות שלא כמשפט בהיותו נשען על אומד דעתו לדון את הבריות ומעשיהם אם טוב ואם רע. שאם יעריך אהבתו ושנאתו כפי משפט לבו, לפעמים אפשר שיהפך לשונא לאיש עני וצדיק על לא חמס בכפו ואין מרמה בפיו. כי משפט לב האדם מעוקל, בעבור כי האדם יראה לעיניים, ונראה לו על טוב רע ועל רע טוב. ולכן צריך לדון את כל אדם לכף זכות, להנצל מ[ל]הרע לטובים ולישרים בלבותם. ע"ד משל כשידבר דבר הנשמע לכאן ולכאן, עד שיתפרש לרעה ויתפרש לטובה, או שיעשה מעשה שתוכל לדונו לרע או לטוב, הן בדברים הנוגעים בכבוד שמים או בכבוד בני אדם; הרגל עצמך לדון לכף זכות. וכן אדם שמעשיו שקולים בעיניך; מקצת דרכיו טובים, ומקצתן לא טובים, הטהו כלפי זכות והיטיב עמו כאשר לאל ידך לעשות.

ומדרך הסברא מיירי מתניתין באדם בינוני שאין לו הכרע. אבל אדם שהוחזק רשע ראוי לדונו לחובה, וכן אמרו מפרשי המסכתא זצ"ל. אבל לישנא דמתניתין קשיא לי דתני "והוי דן את כל האדם" דמשמע בין צדיק בין רשע. ובפרק מפנין (שבת קכז.) דחשיב ששה דברים שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו', מני בהדייהו "והדן את חבירו לכף זכות" ולא תני את כל האדם, אלא חבירו אוהבו ורגיל עמו. ותנא דידן משנת חסידים שנה, שראוי לדון כל אדם לכף זכות, וכן אמת.

אופן חסידות של הדן לכף זכות וכך נראין לי פירושן של דברים. צדיק גמור המפורסם במעשיו הטובים אפילו אנו רואין בעינינו שעושה דבר מכוער, אם אפשר להפוך בזכותו ולומר בשביל כך או כך עשה, חובה עלינו לעשותו. ואותו הדבר בעצמו אם היה אחר עושה כן, שבידוע לנו שאינו נוהג בחסידות, לא נדינהו על דרך זה לזכות. ומשום הכי מייתי התם בגמרא (שבת קכז:) מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ובמלון השכיבה בין מרגלותיו, ולמחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? [א"ל] אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבינו. [אמר להם] בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? [א"ל] אמרנו שמא מפני טרח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם העבודה, כך היה. ואתם כשם שדתוני לכף זכות, המקום ידון אתכם לכף זכות. תנו רבנן, פעם אחת הוצרך דבר אחד לת"ח אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו: מי ילך? אמר ר' יהושע אני אלך וכו' כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר הם: בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני? א"ל כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה, בשעה שנעלתי במה חשדתוני? אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו שמא נתזה צנורא מפיה על בגדיו של רבי, אמר להם העבודה כך היה, ואתם כשם וכו', עכ"ל הגמרא (שבת קכז:) . והיינו נמי בקדוש כר' יהושע, שידעו בו תלמידיו כי קדוש הוא לאלהיו, לא בהדיוט. ומשום הכי מייתי תלמודא להנך עובדי לאורויי לן שהכל כפי מה שהוא אדם. כי המוחזק בחסידות אפילו עושה דבר מכוער הרבה שרגלים לדבר שהרע לעשות, מוטל עלינו לדונו לזכות. ומינה תדע שהוא הדין לכל אדם כפי ערכו ומעלתו, ואפילו רשע בכמה דברים, כגון שחשוד בעריות ובמאכלות אסורות, וידעינן ביה שמשתמר מגזל, וראינוהו עושה דבר עושק שיש לדונו לכאן ולכאן, ראוי לנו לדון אותו לכף זכות. והיינו כשנעריך מדתו עם מעשהו, וידעינן ביה שכפי מדתו לא היה ראוי לאותו מעשה, ובכל זאת עשה מה שעשה, טוב שנהפך בזכותו, ולא לדונו לחובה. וכל זה וכיוצא בזה כלל תנא דידן במליצתו הטהורה. דאי תימא "והוי דן את כל האדם לכף זכות" ואפילו הדיוט שעושה כמעשה החסיד או כמעשה ר' יהושע הנזכרים בתלמוד, וכן אפילו מי שהוא מוחזק לעבור עבירה כזאת, ליתני "והוי דן את כל האדם לזכות", מאי "לכף זכות"? אלא משום הכי תני "לכף זכות" לאורויי לן דלא מיירי אלא כשהדבר שקול, ודומה למי ששוקל דבר כנגד דבר בכף מאזנים, שיש דברים בשתי הכפות, ובההיא אזהיר שידון לזכות אם אין הכרעה, דומיא דעובדא דההוא חסיד, ששקלו תלמידיו בדעתם, מצד זה קדושתו וחסידותו, שמדתו להציל תלמידיו מן העבירה, ושאפשר לו להשכיב ריבה אצלו ולא יהרהר בעבירה, ומצד אחר המעשה שעשה, ודנוהו לזכות. ואילו הדיוט שעושה כן אין בכף הזכות כלום, ופשיטא שיהיה דבר מכוער בעינינו. וכן כל מעשה הרשעים המוחזקים לעשות מעשים כאלה, אין בכף הזכות כלום. ומינה שאם יש דבר בכף של זכות, כגון שחשוד לדברים רבים, ומוחזק בדבר אחד לטובה, וראינוהו עושה דבר באותו הענין שהוא רע כפי אומד הדעת, ואפשר להפוך בזכותו, חזר הדבר לכללו, "והוי דן את כל אדם לכף זכות" ואפילו רשע, והשתא מתרצא מתניתין שפיר, והשכל מורה עליו, שעל ידי שאנו דנין כל אדם לזכות על דרך שאמרנו מתקיים יישובו של עולם, והשלום מתווך בין בני אדם. וכן הוא דרך המקום ב"ה, כאמרם ז"ל (ב"ק לח:) ש"אינו מקפח שכר כל בריה". וכן ראוי לנו לדון לזכות לכל אדם באותן הדברים שכף המשקל אינה מכרעת לחובה. והשתא תלתא בבי דמתניתין דמיין להדדי, שלא ישען ויבטח בעצמו, לא על חכמתו בתורה, אלא "עשה לך רב"; ולא על צדקתו בעבודה, אלא "וקנה לך חבר"; ולא על מראה עיניו בגמילת חסדים, אלא "הוי דן את כל אדם לכף זכות". וכבר ידעת שאין מדה רעה יותר ממדת הגאוה, וקרוב לה הנשען על דעתו בתורה. אפשר שבאחריתו יהיה חכם בעיניו ויחלוק על רבותיו. ואם עושה כן בעבודה, אפשר שילכד בלכד היצר לעשות תועבה. ואם עושה כן בגמילת חסדים, אפשר שיהפך לשונא לריעים אהובים, (איוב ו, כה) ו"מה נמרצו אמרי יושר".

[אמר המגיה: הנה בשבועות דף ל ע"א כבר למדו מן "בצדק תשפוט עמיתך" הוי דן את חברך לכף זכות עכ"ל ומשמע שזו מדאורייתא. אבל "אבות" הוא פרקי דחסידות (ב"ק ל.) ומה בא "אבות" להוסיף על הדין שבגמרא? אלא בתורה כתוב "עמיתך", ומשמע עמיתך בתורה ובמצוות (כדברי הסמ"ע לחו"מ סי' רכח ס"ק ג') . אבל הביטוי "כל האדם" כולל אפילו מי שהוא פחות מזה, וכדברי הרב המחבר זצ"ל, וזוהי החסידות].