יין לבנון על אבות א:ה

"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר". האי תנא לפרושי "על גמילות חסדים" דקאמר שמעון הצדיק הוא דאתי, ותנא נמי תלתא בבי, [א] יהי ביתך פתוח לרוחה, [ב] ויהיו עניים וכו', [ג] ואל תרבה שיחה וכו'. חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילת חסדים שבין אדם לחבירו, ואפילו הכי כלהו משום על גמילת חסדים תני להו וכדבעינן לברורי. ואתי לאשמועינן במה יזכה האדם את ארחו במדת החסד, וכבר פירשנו בבבא ד"על גמילת חסדים" שמדת החסד נוהגת הן בתורה, הן בעבודה, הן בדברים שבין אדם לחבירו, וכנגדן שנה יוסי בן יוחנן שלשה דברים במשנתו וכדבעינן למימר. וכלהו מתניתין דמיין להדדי, שהרי אנטיגנוס שפירש "על העבודה" לא שנה מה הן העבודות שהאדם חייב לעבוד בהן את הקב"ה עשין ולאוין, שאין זה מענין המסכתא, והן מפורשים בתורה שבכתב ומקובלים פה אל פה. וכל ענין משנתו ללמד לאדם דעת איך תכון עבודתו, שתהיה יסוד כל עבודה שלא על מנת לקבל פרס, ושראויה להיות מיראה ומאהבה, ובכל זה צריך ג"כ מורא שמים, ואם לאו המכשול קרוב, וכדפירשתי לעיל. ויוסי בן יועזר שפירש "על התורה" לא שנה מה הן הדברים שילמד האדם מפי חכמים, הלכות ואגדות מדרש וסודי תורה וכיוצא שאין זה מענין המסכתא. אבל בא להודיע במה יזכה האדם לכתר תורה, שיהיה תמיד בועד חכמים ולהתאבק בעפר רגליהם, ושיאהב החכמה ויתאוה לה כתאות הצמא למים, ואם אינו עושה כן לא יצליח בתורה. והכי נמי יוסי בן יוחנן לא שנה במשנתו דרכי גמילת חסדים שבכל דבר ודבר, איך יתחסד בתורה בינו לבין עצמו, ואיך יתחסד בעבודה בכל מצוה ומצוה, ובכל אזהרה ואזהרה, ואיך יתחסד בכל דבר בינו לבין חבירו, שגם הדברים הללו רמוזים בתורה ומקובלים לחכמי לב, ואינן מענין המסכתא. אבל רצה ללמדנו יסוד מדת החסד ואיך יזכה האדם באחריתו להיות חסיד. ולפי ששלשה תנאים הללו שנו משנתם לכל בני אדם הרוצים לזכות בתורה ובעבודה ובגמילת חסדים והודיעו התנאים ההכרחיים להתקיים, דברו כולם בלשון מצוה ואזהרה, כמו שרמזנו בריש משנת "שמעון הצדיק", משום דלא סגי בלאו הכי. מה שאין כן שמעון הצדיק לא אתי לאשמועינן שחייב האדם לעסוק בתורה ובמצות ובגמילת חסדים, דבהדיא מפורש בתורה שאנו חייבים בהם וזיל קרי בי רב הוא. אלא רצה להשמיענו שעל שלשה דברים הללו העולם עומד, שהן הן עמודים שנבנה העולם עליהם, וכדפירשתי לעיל. ומשום הכי תני סתמא "על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים". ו"בתורה" כייל כלהו פרטי, אפילו המעלה העליונה שהגיע אליה משה רבינו ע"ה. ו"בעבודה ובגמילת חסדים" נמי אפילו המעלות שהגיעו אליהן הנביאים והחכמים הגדולים. וכיון שהעולם עומד עליהן, ממילא ידעינן שטוב לאחוז בהן, כל אחד מישראל כפי כחו. ואי איכא חד בדרא שנקבצו באו בו שלשתן בהפלגה גדולה, ראוי לעולם שיעמוד בשבילו, וכמו שמצאנו בנח שהיה טוב ונמלט העולם בעבורו, וכדכתיב (משלי י, כז) "וצדיק יסוד עולם". ואמרינן (קהלת יב, יג) "כי זה כל האדם", (ברכות ו:) "כל העולם לא נברא אלא בשביל זה". וכן כל איש העוסק באחת מג' דברים אלו כפי כחו מסייע לקיום העולם, וכלהו תנאי אחריני ששנויין במשנתנו כולם לפרש שלשה דברים אלו באו, וכדפירשתי לעיל.

"יהי ביתך פתוח לרוחה". רישא משום גמילות חסד בינו לבין חבירו תני לה, וכנגד ששנה יוסי בן יועזר "יהי ביתך בית ועד לחכמים" משום "על התורה" וכדפירשתי לעיל, תני איהו לענין גמילת חסדים "יהי ביתך פתוח לרוחה", וכל הפירושים שנאמרו על בבא זו שיהיה ביתו פתוח לעוברים ושבים על אם הדרך, וכל כיוצא בזה, אינן מספיקים ליישב דברי משנתנו. דודאי יוסי בן יוחנן כללים תני פרטים לא תני. ואומר אני שתפס מליצה הכוללת כל מיני גמילת חסדים שבין אדם לחבירו, כי מלת "רוחה" נגד מלת צרה ומצוקה, ולכן נופלת על מי שנמלט מצרה שהיה שקוע בה. והכתוב אומר (תהלים קיח, ה) "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", וזה משל כאילו עומד במקום צר וקורא, וה' יעננו "במרחב" במקום רחב.

ביאור המלה "רוח" אבל מלת "רוח" על רוחב פנימי ברוח האדם השוכן בלב, וממנו נגזר שם "רוח", כי הוא מרויח, כמו שבארנו בספר "יסוד עולם". וקצת מן הענין הנכבד הזה יתבאר בעז"ה במשנתו של ר' לויטס איש יבנה. על כן תמצאנו במקרא על הנמלטים מצרותיהם, כמו שאול שהיה בצרת לב כאשר בעתתו רוח רעה, וכשנמלט מצרתו ע"י כלי שיר דוד, כתוב (שמו"א טז, כג) "ורוח לשאול וטוב לו". וכן ישראל היו בימי המן בצרת לב, וכתוב (אסתר ד, יד) "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". וכן פרעה היה בצרת לב על דבר מכת הצפרדעים, וכשסרו בתפלת משה כתוב (שמות ח, יא) "וירא פרעה כי היתה הרוחה". וכן כל צרה וצרה כשתפסק נופל על זה לשון הרוחה. והיינו דקתני תנא דידן "יהי ביתך פתוח לרוחה", כלומר כל איש מצוק וכל שקוע בצרה ימצא ביתך פתוח ליכנס בו ולמצוא הרוחה לצרתו, ובכלל זה כל מיני גמילת חסדים שבין אדם לחבירו, הרעבים והצמאים בצר להם, ישבעו וירוו בביתך ורוח להם; הערומים יכנסו בו לבקש כסות ושמלה ורוח להם; האיש אשר נושה בו, ילך לביתך לבקש כסף פדיון נפשו; החולים יבואו בו לבקש מזור ותרופה; וכן העשירים שאין בידם לפי שעה אף הם יבואו ללות ממון; והצריכים למליץ טוב לדבר עליהם למלך או לשלטון, יבואו לבקש הרוחה בביתך; ונפש נענה במחשבותיה, בצר לה תבקש ביתך ללמוד בו חכמה ודעת ותורת ה' המשיבת נפש. וענינים רבים כיוצא בהם שהן ג"ח, וכדאמרינן (תוספתא, פאה, ד', יח) "צדקה לעניים וגמילת חסדים בין לעניים בין לעשירים, צדקה בממון וגמילת חסדים בין בממון בין בגוף" וגם בנפש, וכדתנן (אבות, א) "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" וכדאפרש התם בעז"ה.

ואל תחשוב שחייב האדם לעשות כל אלה ולהרויח לכל אדם מצרתו. חדא, דזה אי אפשר. ואפילו מלכים ורוזני ארץ אינן יכולים להרויח לכל מי שצריך לרוחה וכמפורסם לכל, ואין צריך לומר בשאר מיני הרוחות שבגוף ונפש דפשיטא שאין ביד אחד מני אלף לעשותו. ועוד שכמו שיש קצבה לצדקה, כן יש קצב לג"ח, וכדאמרינן (כתובות סז:) "באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", וכדפירשתי בבבא "ועל גמילת חסדים". ומשום הכי לא תני "עשה רוחה לכל אדם", או "המצא רוחה לכל אדם", משום דאי אפשר. אלא תני: "יהי ביתך פתוח לרוחה", כלומר דלתי ביתך יהיו פתוחים, ותתן רשות לכל איש מר נפש ולכל איש יודע נגע לבבו, לבא לביתך לבקש הרוחה מצרתו. ואם יש בכחך לעשות עשה. ואם שואל דבר שאיננו בידך לעשותו, כגון שמבקש הלוואה יותר מחומש שבנכסיך, או שצועק על חולי ומכה שאין בידך לרפאותו וכיוצא בזה, אע"פ שאין בכחך להרויחו רוחה גמורה, אל ירע בעיניך לשמוע צעקתו ופייסו בדברים, והודיעהו כי צר לך בצרתו, ותן לו עצה טובה כלבבך וכל כדומה לזה, שסוף סוף ימצא הרוחה מעוטה, ואתה עשית את שלך. ואם אתה נוהג כן "חסיד" תתקרי. אבל אם אין ביתך פתוח לרוחה, אע"פ שלפרקים ובמקצת דברים תגמול חסד בממון או בגוף, לא הגעת למדת החסד באמת.

"ויהיו עניים בני ביתך". מציעתא משום "על העבודה" קתני לה, ולאו למימרא שיפתח ידו לקח די מחסורן של עניים, דההיא "צדקה" היא ומפורשת בתורה, ותנא במילי דחסידותא עסיק. ותו דמרישא שמעינן לה, שבהיות ביתו פתוח לרוחה, הכל בכלל: לעניים ולעשירים. והכי נמי אין לפרש שיהיו העניים בעיניך כבני ביתך, להסביר להם פנים יפות, דההיא נמי בכלל הרוחה דרישא הוא. וכן כל מה שפירשו ז"ל שינהג עם בני ביתו כאילו הם עניים, או שבני ביתו יהיו בעיניהם כאילו הם העניים, והעניים כבני בית, וכיוצא באלו הפירושים אינן פשט דברי משנתנו. אלא כמו שאמרנו, דמציעתא משום "על העבודה" היא שנויה, וכנגד ששנה יוסי בן יועזר "והוי מתאבק בעפר רגליהם" וכדפרישית שישמש את החכמים כעבד לאדוניו, תני יוסי בן יוחנן "ויהיו עניים בני ביתך", כלומר משמשיך ובני ביתך והאוכלים ארוחת תמיד לפניך יהיו עניים. ולאו עניים ממש בממון, דמה לנו בזה אם הם עניים או עשירים, ואי משום שייטיב לעניים, כבר אמרנו דמרישא שמעינן לה.

עיון במושגים עני וענו אבל אלמדך שיש הבדל בלשון הקדש בין תאר "עני", לתאר "דל". "דל" מורה על חסר ממון ושאר צרכי האדם. אבל "עני" בכל כתבי הקדש על עוני הנפש, ויונח על שפל רוח ועל מי שלבו נשבר בקרבו, אינו רודף אחר התאוות והכבוד אלא נפשו שפלה בקרבו. ולפעמים גם כן מעונה בהעדר ממון ונכסים, ולפעמים יש לו, הכל כפי המקום שנזכר התאר הזה. ויוצא מזה כלל גדול שאם נזכר תאר "עני" סתם, בידוע שהוא צדיק ותמים דרך. ואין כן תאר "דל" שצריך להזכר אצלו אם טוב אם רע. וידעת כי המלך דוד ע"ה אסף שלל הרבה מכל הגויים, והיה לו עושר וסגולות מלכים, ואעפ"כ תאר עצמו עני, וכאמרו (תהלים סט, ל) "ואני עני וכואב". ויותר מזה כתוב (דהי"א כב, יד) "ואני בעניי הכינותי לבית ה'" וגו'. ומי שהוא חסר ממון איך יכין הון רב כזה לנדבה? אבל הדבר כמו שאמרנו שאין הנחת התאר הזה על איש רש לבד, אלא על כל מיני עוני. ועל כן לא תמצא שקרא עצמו "דל", בהיות לו גם עושר גם כבוד. ויוצא מזה שכל "עני" סתם בכתבי הקדש יורה על איש צדיק ושפל רוח, ולכן נאמר (תהלים לד, ז) "זה עני קרא וה' שמע" וגו', (ישעיה סו, ב) "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" וגו'. החליט לומר כי ה' שומע ומושיעו, ותאמר [נא], וכי מפני שהוא עני ואין לו ממון יושיענו אלהים, אם עוונותיו גרמו לו העוני? אלא שהתאר עצמו מורה שהוא צדיק, ועל כן לא תמצא שיאמרו "זה דל קרא וה' שמע", כי אין זה ודאי אם הוא דל פושע. והתאר הזה "עני" דומה כמעט לתאר "ענו" הנכבד מאד, ושורש אחד לשתיהן, גם לפעמים התחלפו ע"י קרי וכתיב, כמו (תהלים ט, יט) "תקות ענוים תאבד לעד", וקרי עניים, (ישעיה לב, ז) "לחבל ענוים באמרי שקר", וקרי עניים. גם בדברי רז"ל (שבת לג.) "סימן לגסות הרוח עניות", ושאלו מאי עניות? והשיבו עניות הדעת. ויפה שאלו מאי עניות? וכמה גסי הרוח "ואיש זרוע לו הארץ". ותו, היאך שייך עניות לגסות הרוח, ואין עני אלא שפל רוח? והשיבו עניות הדעת והשכל, לא עני ממש. ואם לא מצאנוהו במקרא על חסר שכל ובינה, כבר אמרו (חולין קלז:) "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד". ועל דרך המליצה השתמשו בו על הדעת, ואין פה המקום לדבר על זה ברחבה. והכי נמי פירושא דמתניתין שיהיו בני ביתך עניים ושפלי הרוח, וזהו יסוד גדול בדרכי החסד. כל הקרב לעבוד את ה' במצותיו צריך שיקרב עמו אנשים טובים צדיקים, להיות בני ביתו משמשיו שכיריו ואוכלי שלחנו. כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". ויצר לב האדם רע, על כן צריך לחברים טובים עוזרים אותו, וכדתנן לקמן "וקנה לך חבר", והתם אפרש לה. ובפרק שני "ר' יהושע אומר חבר טוב", וכלהו משום עבודה נשנו, כדבעינן לפרושי. והוא הדין משנתנו לענין גמילת חסדים שבעבודה נשנית, שאם יהיו בני ביתו אנשים פוחזים וגסי רוח, מלבד שלא ימצא בהם עזר בעבודת ה', אלא שאפשר מעט מעט ימשיכוהו מדרכו הטובה, ובאחרית ילמד מדרכיהם ויקלקל מעשיו. ועל זה דקדק "ויהיו עניים בני ביתך", כלומר תבקש לך עניים להיות בני ביתך, ובחכמה נקט "עניים", לפי שכולל שפלי הרוח גם חסרי צרכם, כי מדבר על עבדיו ומשמשיו והעוסקים במלאכתו, המתחברים עמו לבקש מחיתם וצרכם. וכל זה לא היינו שומעים אם שנה "ויהיו צדיקים בני ביתך", והיה משמע שמזהיר לאדם שישגיח על אנשי ביתו בניו ובנותיו שילכו בצדק, ובהא לא קא מיירי.

ויסוד המוסר הזה מפורש בספר תהלים, אמר דוד (תהלים קא, ב-ז) "אשכילה בדרך תמים וגו' אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי", כלומר אני מרגיל את עצמי בהיותי לבדי בקרב ביתי להתבודד ולהשכיל, ולהתחסד לעשות כמעשה הטובים והישרים, וכדרך "שמרה נפשי כי חסיד אני" שפירשנו בבבא ועל "גמילת חסדים". ואמר "לא אשית לנגד עיני דבר בליעל, עשה סטים שנאתי וגו', לבב עקש יסור ממני וגו' מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית" וגו', כלומר כל אלה שנאתי, כי דבק אני בצדק ובכשרון מעשים. ואחר כן אמר "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הולך בדרך תמים הוא ישרתני, לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". כלומר מלבד שאני חפץ צדק, גם בחרתי בצדיקים להיות אנשי ביתי, הם היושבים בביתי ואוכלים על שלחני מדרך אהבה ורעות, והם המשרתים אותי, ולא אתחבר עם עושי רמיה ודוברי שקרים, פן אכשל על ידיהם וכדפירשתי, וכל זה כלל תנא דידן במליצה קצרה "ויהיו עניים בני ביתך", ובכלל זה רעיו אוכלי שלחנו וגם משרתיו ושכיריו. וכלומר לא בעבור שאמרתי "יהי ביתך פתוח לרוחה", תאמר בלבך כל הבא אל ביתי, ויש לאל ידי להיטיב עמו, אקרבנו ואשימנו עם אנשי ביתי. אלא "יהיו בני ביתך עניים", ולא ישב בקרב ביתך עושה רמיה גבה עינים ורחב לבב, וכיוצא בזה.

דיבור ושיחה, ההבדל ביניהם "ואל תרבה שיחה עם האשה". סיפא משום "על התורה" תני לה, כלומר אם תרצה לגמול חסד לנפשך שיכנסו דברי תורה בלבך ולהיות נאור בתורה, השמר לך מהרבות שיחה עם האשה. וכנגד ששנה יוסי בן יועזר "והוי שותה בצמא את דבריהם", ופרישית שיהיה אוהב חכמה וכל היום [היא] תהיה תאותו, שנה יוסי בן יוחנן שאל ירבה שיחה עם האשה מהפלגת אהבתו אליה. ומשום הכי לא תני "אל תרבה לדבר עם האשה", כי הדיבור בעניני הבית וגידול הבנים וכיוצא ראוי שידבר עם אשתו, וכל אלו ודומיהן הן בכלל "דיבור". אבל "שיחה" נופל על דברים של מה בכך, שיחה בטלה, דברי חשק ואהבה. (וההוא) [על כך] דאזהיר עליה "אל תרבה שיחה עם האשה". ובפרק בתרא [של אבות] חשיב בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהן "במיעוט שיחה", והיינו נמי שיחה של הבל ודברים של מה בכך. וכן אמרו ז"ל (סוכה כא:) "אפילו שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד", כלומר אפילו מה שידברו בדברי הבאי, מעורב [בו] גם עניני חכמה וצריכה תלמוד. וראש החסידים אמר (שם קיט, צז) "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", כלומר מרוב אהבת לבי לתורה ושאני חושק בה, אני מרבה לשוח בה, ואפילו שיחתי היא בתורה. ומזה תלמד כי רוב האהבה מביאה לשיחה יתירה, ולכן המרבה שיחה עם האשה מוסיף בדברי אהבה וחשק, ונפשו קשורה באהבתה מאד, וזה יזיק לתורה וכדמפרש ואזיל.

מניעת שיחה בטלה עם אשתו של אדם "באשתו אמרו". חכמים שאסרו להרבות שיחה עם האשה לאו משום גדר ערוה נגעו בה, אלא אפילו באשתו המותרת לו אמרו גדר זה, וכן נראה מפשטא דמתניתין. דמסתברא תלתא מילי דנקט יוסי בן יוחנן דמיין להדדי, וכיון דרישא ומציעתא במילי דבית הן, סיפא דאל תרבה וכו' נמי ממילי דבית הוא. ואי באשת חבירו ומשום גדר ערוה מאי שייטיה הכא? ועל כרחך באשתו אמרו היושבת תחתיו בביתו, ואפילו הכי לא ירבה שיחה עמה. ואע"ג דמדין תורה כל מה שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה, מדת חסידות שנה כאן, וכדמפרש טעמא דשיחת נשים מביאה לידי בטול תורה, וקל וחומר לאשת חבירו, דאיכא תרתי לריעותא, שיחה בטלה, וקלות ראש המרגילה לערוה. ורבינו הקדוש הוא דקאמר לה לפרושי דברי יוסי בן יוחנן, אי נמי יוסי גופיה קאמר לה: זה שקבלתי מפי חכמים "אל תרבה שיחה עם האשה", באשתו אמרו וקל וחמר לאשת חבירו, ושפיר נקט "אמרו" לפי ששמע כך מרבותיו, וכדפירשנו בריש משנת יוסי בן יועזר.

"מכאן אמרו חכמים". לפי שקבלו שאסור להרבות שיחה אפילו עם אשתו, דנו מזה שאין דבר בעולם גורם יותר בטול תורה ושמירתה בלב מן האשה, ושהנלכד במצודת אהבת אשה לא תעמוד לו חכמתו, כי עוד מעט ואיננה, וכדמפרש ואזיל. וכמו שמצאנו בשלמה שהיה חכם מכל אדם, ולפי שהיה דבק באהבת נשיו, אע"פ שהיו מותרות לו, גרמו רעה גדולה לנפשו, כי הטו את לבבו מאחרי ה'. ולפי שהדבר מסוכן מאד, ראו חכמים להזהיר לבני אדם כולם שישתמרו ממכשול זה, ואע"פ שאינו דין תורה אלא מדת חסידות לפנים משורת הדין, כשורת הדין דמיא לאסרו על ההמון בכללו.

תאות אהבת האשה "כל המרבה שיחה עם האשה". מאהבתו את נשיו המותרות לו, מרבה עמהם שיחה בטלה להפיס דעתן ולהיות אהוב להן, כדרך חולי אהבה המשיחים דברי בטלה ודברי חשק לעורר האהבה. אפילו הוא חכם ולומד חכמה גורם רעה לעצמו, אע"פ שאינו גורם רעה לזולתו, שהרי עם נשיו המותרות לו הוא עושה, מכל מקום עושה רעה לעצמו ולנפשו, לפי ש"עזה כמות אהבה". והנופל במדה זו ישחית הוד חכמתו, ויפסיק חוט החסד המשוך עליו בתורתו, כי אי אפשר לו שיחשוב ביראת ה' כבודו וגדלו וחקי תורותיו כל זמן שלבו נצור ברשת אהבת נשים. כי אין תאוה בעולם המושך לב האדם יותר מאהבת אשה. ושאר התאוות אם יפנה לבבו אחריהן, בהיות עליו מורא שמים ומחזיק במוסר, אור התורה שבתוכו מחזירו למוטב. מה שאין כן אהבת נשים, כי (משלי ו, כו) "נפש יקרה תצוד", כלומר גם נפש זכה ובעלת החכמה כשתרבה באהבתה, תצודנו ברשתה ויחשוב בה לבו תמיד, ומחשבות החכמה יסורו מלבו, והיינו "גורם רעה לעצמו".

אשה גורמת לאיש כסל וכסילות "ובוטל מדברי תורה". שהרי מפנה עתותיו לדבר שיחה בטלה, ואינו עוסק בתורה, ותניא בספרי (פרשת עקב, פסקא מח) "כתוב (במשנת) [במגילת] חסידים: אם תעזבני יום יומים אעזבך". ולכן כשעוזב תורתו יום או יומים ועוסק בשיחת נשים, תעזבנו אור התורה וסר כח חכמתו, ולא תהיה עמו כתמול שלשום. וכיון שאור התורה הולך ומתמעט היצר הולך ומתגבר בלבו, היום מעט ומחר מעט, עד שיסיתהו לעבור על גופי התורה, וכדפרישית בבבא ד"על התורה", ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ובאין תורה גובר היצר, וכמו שאמר (משלי ב, יא-טז) "מזמה תשמור עליך וגו' להצילך מדרך רע וגו' להצילך מאשה זרה" וגו', כדפירשנו התם. והנה "סופו יורש גיהנם", כשיעבור על המצות והאזהרות. ולפי שכל הרעה הזאת גורמת שיחת האשה ואהבתה, ראוי לכל אדם להחמיר על עצמו ולגמול חסד לנפשו שלא ירבה שיחה עם האשה. וכדוגמת דברי משנתנו כתוב בספר קהלת, שאמר (קהלת ז, כה-כו) "סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון ולדעת רשע כסל והסכלות הוללות. ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה, טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה". ובבית שני מספר "גן נעול" פירשנו אלו הכתובים היטב, וכאן נרמוז בקצרה. בקש ג"כ לדעת בידיעה ברורה בדרך המופת "רשע כסל והסכלות הוללות". פירוש הכסל והסכלות הם דרכי יצר הלב, שבטבעו נוטה אל התענוגים ומעשה הבל. וה"רשע" [ר' מנוקדת סגול] שם נופל גם על מעשה הקלון שיחרד האדם בטבעו לשמעו, ויתמה על עושהו מה העירו לעשות ככה? וה"הוללות" ג"כ מעשה שגעון הנעשים בשעמום הדעת, כמו השכרות התמידי ומעשה הטפשות הגדולה המפליא רואיו. ואנחנו נמצא שתיהן בכסילים ובסכלים. ורצה קהלת לדעת איך נמשך הרשע מן הכסל, וההוללות מן הסכלות? ואמר שמצא בחכמתו כי סיבתן היא האשה שענינה "מר ממות", כי המות לא יגרום מה שתגרום האשה. ודמה לבה כמצודים וחרמים, לצוד בו הנפשות ולהעלותן בחרמה, וידיה דמה לאסורים וחבלים לאסור בהן את האדם. וכל זה משל. כי הנלכד באהבת אשה, הרי הוא במצודה רעה, ואסור בזיקי אהבתה. וכל אשר תשאל ממנו ימלא חפצה. ולמען מצוא חן בעיניה אפשר שיעשה גם רשע גם הוללות מאהבה ומקנאה. והענין מבורר ע"י נסיונות רבים. ולפי שהסכנה עצומה מאד, לכן "טוב לפני האלהים" והוא איש [ה]אוהב חכמה, ימלט ממנה בחכמתו ויעשה סייג וגדר לעצמו ש"אל ירבה עמה שיחה" וכיוצא בזה. "וחוטא ילכד בה", שאם מתיר לעצמו המותר לו בדין תורה, באחרית ילכד בה, וכדברי משנתנו. כך נראה לי, והתפרשה משנתנו כהוגן ועל הסדר.