יין לבנון על אבות א:ד

"יוסי בין יועזר" וכו'. במסכת חגיגה (טז:) אמרינן שכל הזוגות השנויין במשנתנו, האחד נשיא והשני אב"ד, ונקט להו בהדדי, משום שכל זוג השוו דבריהן. ועל הענינים שדבר הנשיא, באותו הענין שנה האב"ד, וכדאפרש בכלהו.

"קבלו ממנו". מאנטיגנוס איש סוכו. ויש ספרים גורסים קבלו מהם, והיינו מאנטיגנוס ומשמעון הצדיק. אולי שהתחילו ללמוד משמעון הצדיק, וכשמת היו עדיין תלמידים, ובימי אנטיגנוס שמשו כל צרכן, ואחרי מותו הורו בישראל. ועליהם שנינו בסוטה (מז.) "משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו אשכולות", איש שהכל בו. ובימיהם לא היה עדיין מחלוקת בהלכה, אבל היו סדורים כל הלכות התורה בפיהם, כמו שקבלו איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. והתנאים הללו היו בימי אנטיוכס הרשע, שגזר גזירות על ישראל, כמו שמצאנו במדרש (ב"ר פרשה ס"ה) "יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה היה רוכב על סוס ביום השבת, ואמר לו יוסי אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". ואם לעושי רצונו קרו צרות רעות כאלה, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה.

"יוסי בן יועזר אומר". האי תנא לפרושי "על התורה" קאתי, ותני נמי תלתא בבי. [א] יהי ביתך וכו', [ב] והוי מתאבק וכו', [ג] והוי שותה וכו'. חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילת חסדים, ואפילו הכי כולהו משום "על התורה" תני להו, וכדבעינן למימר. ושנה משנתו על סדר הכתוב, שנאמר (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" וגו'. והיה מחכמת המאמר [א] "יהי ביתך בית ועד לחכמים", כלומר "בשבתך בביתך" תהיה בועד חכמים. [ב] "והוי מתאבק בעפר רגליהם", כלומר "בלכתך בדרך" לא תלך יחידי, או בחברת כסילים, אלא תלך את חכמים ותתאבק בעפר רגליהם, כדרך הולכי דרכים. ולפי שמדרך הולכי דרכים לצמוא למים, אמר "והוי שותה בצמא את דבריהם", כלשון הכתוב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" הכתוב אצל התורה, וכן (משלי ה, טו-כ) "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך וכו' ולמה תשגה בני בזרה?" וגו'. [אמר המגיה: שמא כוונת המחבר בסיפא לדברי המינות, וחכמות חיצוניות שנקראו "זרה", ע"פ רש"י למשלי ו, כד. וכך כתב המלבי"ם לפסוקנו זה: "ולפי המליצה, "הזרה" הם החכמות המתעים. למה תשגה בני בהם? אחר שתמצא חכמה ודעת בתורת ה'. ו"הנכריה" הם לימודי המינות והכפירה שתחבק אותם" עכ"ל. וזהו המקביל השלישי מול [ג] "ובשכבך ובקומך". וידענו שהמלבי"ם הושפע רבות מדברי "יין לבנון". עד כאן ההגהה.]. וזאת היא פשט המליצה, ועתה אפרשנה.

התלמידים נקראו "בנים" פעולה לטובה של ראיית פני רבו "יהי ביתך" וכו'. משום "על התורה" קתני לה, כלומר אם אתה רוצה לזכות לכתרה של תורה שיכנסו דבריה בלבך, וכדפרישית בבבא ד"על התורה", היה אוהב חכמה ואוהב חכמים, וכל כך תהיה דבק עמהם, עד שיהיה ביתך בית ועדם, שיקבעו ישיבתם בביתך. כי לב האדם לאדם, וכמו שאתה אוהב אותם, כן יאהבוך גם המה, ויתוועדו בביתך, וע"י כן תשמע תמיד מפיהם חכמה ומוסר, ותזכה לאור התורה ותחכם. ולא דמיא מתניתין למקרא שאמר שלמה (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", וכדאפרש בפרקין. דתנא דידן מיירי שיאהב חכמים כאהבת בנים לאבותם, שכמו שהאבות מביאים לחיי העוה"ז, כן החכמים מביאים תלמידיהם לחיי עולם [הבא], שמטעם זה עצמו נקראו התלמידים בנים, כמו (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" [עיין רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ב], (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". וכמו שהאדם שמח כשיתועדו אבותיו האהובים לו בביתו, כן ישמח בועדם של חכמים, לפי שדבקה נפשו אחריהם, וע"י כן יכנסו דברי תורה בלבו, כי באורן של חכמים יראה אור. ודבר זה יש לו יסוד בחכמת הנפש, שהדבק עם אנשי אלהים, גם עליו יזרח אור, כי "באמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן". וכן מפורש בכתוב אצל הנבואה, כי בזמן עלי הכהן נתמעט אור הנבואה, שנאמר (שמו"א ג, א) "ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ". ומיד שזרח אורו של שמואל, עמדו נביאים רבים, שנאמר (שמו"א ג, כא) "ויוסף ה' להראה בשילה" וגו'. וכל זה לפי שהיה שמואל גדול בנבואה, וידעו כולם כי נאמן הוא לה', ודבקו עמו אוהבי חכמה, ובעמדם לפניו התנבאו גם המה, אע"פ שמצד עצמן לא היו מגיעים למדרגה זו, וכמו שתראה משאול ומלאכיו כשהלכו אליו. והיינו דאמרינן בגמרא (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א) "כל העומד לפני רבו, כעומד לפני השכינה", ויליף לה מאליהו הנביא שאמר (מל"א יח, טו) "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו", "וכי לפני ה' היה עומד? אלא כל עמידות שהיה עומד לפני אחיה השילוני רבו כאילו עמד לפני השכינה", וגם זה מטעם שאמרנו. ומצאנו ביום שלוקח אליהו ע"ה בסערה השמימה, ידעו בני הנביאים כי קרוב עתו להלקח מן העולם, ואין זה אלא שהרגישו בנפשותיהם הסתתמות מעיין חכמתם, בעבור המקור שהיה קרוב להסתתם. ולדעתי מה שאמרו ז"ל (תמורה טז.) שבימי אבלו של משה נשתכחו כמה הלכות מחכמי ישראל, לאו משום צער האבלות קרה זאת, שהרי כשמת אהרן התאבלו ג"כ ישראל, ולא נשכחו מהם הלכות. אלא כשנסתם מקור חכמתו של משה רבינו ע"ה, נסתלק ג"כ קצת מאור נפשות כל בית ישראל ובאו לכלל שכחה. וה"נ בפ"ק דערובין (יג:) אמרינן "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי". כי קבל רוח חכמה בהיותו מתועד עמו, ורואה בשמחת תורתו וחכמתו, כי היה ר' מאיר מלא רוח אלהים בחכמה, וכדאמרינן (קידושין פ.) דאכרזו ברקיעא הזהרו בר' מאיר ובתורתו.

דבקות בה' ועל זה שנה "יהי ביתך בית ועד לחכמים", וזהו מצות (דברים יא, כב) "ולדבקה בו" הכתובה בתורה, וכדתניא בספרי (פרשת עקב, פסקא מט) "ולדבקה בו, וכי האיך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואומר כורסיה שביבין די נור וגלגלוהי נור דליק. אלא הדבק בחכמים ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה. ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה. וכן הוא אומר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" [עכ"ל הספרי]. ודברי הברייתא קשים. וכמה פעמים מצאנו דבקות בכתוב, כמו (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך", (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם", ודומיהן, שכולם על דבקות המחשבה, בעבור חביבות הדבר לנפש. ובמדרש חכמים ז"ל (ב"ר פרשה פ') מצאנו "בחמשה לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, וחד מינייהו בדביקה, כמו שנאמר (ירמיה יג, יא) "כן הדבקתי אתכם אלי בני ישראל", וילפי להו מפרשתו של אותו הרשע, שנאמר (בראשית לד, ג) "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". הרי שידעו ענין דבקות הנפש, ושהאהבה הגדולה גורמת לדביקות. ומאי קשיא להו "וכי אפשר לו לאדם לעלות למרום?" וכו', כאילו הכתוב מדבר על דבקות גוף ח"ו? אבל פירושן של דברים כך הוא, ודאי ולדבקה בו הוא בלב, וכן (דברים יג, ה) "ובו תדבקון". ובפירוש אמרו בספרי: "ובו תדבקון, הפרישו עצמיכם מע"ז, ודבקו במקום". והאי ודאי במחשבת הלב הוא. אלא דקשיא להו קרא דקאמר (דברים יא, כב) "כי אם שמור תשמרון את כל המצות הזאת וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", דמשמע שכולם [כל עם ישראל] חייבים להדבק במקום ב"ה דבקות הנפש. ולפי שזאת היא מעלת הנביאים ואנשי חסד, וזוכים לה בחמלת ה' עליהם בתתו רוחו בקרבם, והיאך תלה ירושת הארץ בתנאו שיהיו דבקים בו כל ישראל, וכמעט אי אפשר? ואם אי אתה אומר כן, אלא ולדבקה בו דביקה ממש, כמו (שמו"ב כג, י) "ותדבק ידו אל החרב", (ירמיה יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש", שזהו אפשר ביד כל אדם, אבל אי אפשר לפרשו כן אצל הקב"ה. ואפילו תשתבש בדעתך להמשך אחר פשוטי המקראות בשאר המקומות, וכדברי הראב"ד ז"ל בהלכות תשובה (פ"ג ה"ז) , אי אפשר לך לחשוב כן בענין הדבקות. שעל כל פנים אפילו בדרך המשל המשילוהו לאש אוכלה, ואפילו כסאו נמשל לאש, ואיך אפשר להדבק עם אש אוכלת? והיינו דקתני וכי איך אפשר לו לאדם לעלות למרום ולהדבק בו? ואם לפי האמת גם זה לא נכתב רק בדרך משל, יתברך ויתרומם שאין לו תאר ולא תמונת כל. ומשני לעולם שהוא דביקת הנפש ע"י רוח חכמתה. ושמא תאמר מתת אלהים היא ליראיו, ואיננו ביד כל אדם להשיגה? אין לך לעשות אלא להדבק בחכמים ובתלמידיהם דביקת גוף, ויהיה ביתך בית ועד לחכמים, וע"י כן תזכה לאור אלהים ותדבק בו, וכדפרישית לעיל, ש"באמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן". ושמא תאמר איני מקבל שכר על זה, לפי שלא משכתי משך החכמה בצדקתי, דע כי מעלה אני עליך, כאילו עלית למרום ונטלתה, כלומר כאילו בצדקתך נחלת אור ממרומים; ולא בלבד כאילו עלית ונטלתה בשלום, בלי שהיית צריך להצטער, אלא שכרך הרבה כאילו עלית למרום, ונלחמו בך שוכני מרום, והסתכנת מאהבת החכמה, ששכרך כפול ומכופל. וככה לפי שכבשת יצרך לבלתי לכת אחר הבחורים רודפי הבל ותענוגים, ונדבקת עם חכמים וישר לב, דומה בעיני כאילו עלית למרום במלחמה ונטלת. ודורשי רשומות פירשו שיגיע האדם לדביקות ע"י שילמד הגדה המושכת לבו לדרכי המקום ב"ה, ויתבאר בריש פ"ו בעז"ה.

להיות גולה למקום תורה "והוי מתאבק". משום "על העבודה" קתני לה, דלא סגי בהיות ביתך בית ועד לחכמים, אכסניא של תורה, ואתה כבעל הבית מתועד עמהם לשמוע מפיהם חכמה ומוסר, אלא שתהיה מתאבק בעפר רגליהם לשמש תלמידי חכמים, כבן יכבד אב ועבד אדוניו. כי ע"י השימוש רואה מנהגי החכמים בכל דבר, ולומד מהם דרך המעשה שזהו העיקר וכדפרישית לעיל. והיינו דאמרינן בגמ' דסוטה (כב.) "ת"ר איזהו עם הארץ וכו', אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח", ותנאי דפליגי התם מודו דאע"ג דעם הארץ לא הוי, לא הגיע למדרגה העליונה, כל זמן שלא שמש ת"ח. ואמרינן נמי (ברכות ו:) "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה", וילפינן לה מאלישע שנאמר (מל"ב ג, יא) "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו", אשר "למד" לא נאמר אלא אשר "יצק", מכאן שגדולה שמושה יותר מלמודה. והא דנקט משל, ולא תני והוי משמש ת"ח? יראה לי דכייל במשלו שני דברים. חדא משום דקתני יהי ביתך בית ועד לחכמים, קמ"ל שאם צריכין חכמי הועד ללכת למקום אחר, יעזוב עירו וביתו וילך אחריהם, ויתאבק בעפר רגליהם, וכדפרישית בריש מתניתין דעלה כתיב "ובלכתך בדרך". וכדתנן (פ"ד משנה י"ד) "ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה". ועוד קמשמע לן במשל זה, שהרוצה לזכות בכתר תורה צריך שלא ימנע עצמו מבית המדרש רגע, וכדאמרינן (גיטין ז.) "השכם והערב לבית המדרש". ובפרק רבי עקיבא (שבת פג:) אמרו טעם ספינת הירדן שהיא טמאה, "ואמר רב יודא אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה, עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה". ועל זה אמר שלמה ברוה"ק (משלי ח, לז) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי". כלומר שמרוב חפצו בתורה שוקד יום יום על הדלתות, ליכנס לחדרים כשיפתחו, וכדאפרש (פ"ב מי"ד) בבבא "הוי שקוד ללמוד תורה". וכשהבאים רבים והוא חפץ ליכנס ראשון, צריך לשמור ולהמתין על מזוזת הפתח הסמוכה לדלת, ומיד שנפתח הדלת הוא נכנס ראשון. והיינו משל "והוי מתאבק בעפר רגליהם", כי הנכנסין לבית הועד מעלין עפר ברגליהם, וכן היוצאים, והבא אחרון אינו מתאבק בעפר רגלי ההולכים, כי האבק חלף הלך לו, וכן היוצא ראשון גם הוא לא יתאבק. ולהיפך הנכנס בראשונה ויוצא באחרונה, הוא המתאבק בעפר רגלי הנועדים. ולמדנו מן המשל שלעולם אל ימנע האדם עצמו מבית המדרש רגע.

צמאון לדברי התורה "והוי שותה בצמא את דבריהם". משום "על גמילת חסדים" קתני לה. שכל כך יהיה לבך דבק בתורה, ומתאוה אליה תאות נפש, כתאות הצמא לשתות לרוות צמאונו, וזוהי מעלה גדולה, ואות שקבל הלב טבע שני לאהוב תורה יותר מכל חפצי העולם, וכדפרישית בבבא ד"על התורה". והמשל הזה שהשתמש בו יוסי בן יועזר כתוב בספרי הנבואה, שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" וגו', ובספר עמוס כתוב (עמוס ח, יא-יג) "הנה ימים באים וגו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'. ונעו מים ועד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא". מפורש שיהיו תאבים לדבר ה', כתאות הצמא למים. וכמו הצמא אם לא ירוה צמאונו יתעלף, כן המשיל תאותם לשמוע דבר ה' כשלא ימצאו יתעלפו. ובספרנו "מגדל הלבנון" פירשנו הפרשה הזאת, וגם מליצת הבתולות היפות והבחורים, והדברים נעימים, אבל ארוכים ואינן צריכים לפירוש משנתנו.

מיהו תנא דידן לא תנא "והוי צמא לשמוע דבריהם", וכדכתיב "כי אם לשמוע דבר ה'"? ותו דקרא איצטריך למשל הצמאון, משום דבעי למימר תתעלפנה הבתולות היפות וגו' שכן דרך הצמא שיתעלף בהעדר המים. אבל תנא דמתניתין דבאהבת הלב לתורה קא מיירי, הוי מצי למיתני כפשוטו "והוי תאב לשתות דבריהם", ואומר אני דתנא דידן כלל ענין גדול במשל זה, שצריך לקבל מפי חכמים חקי התורה והלכותיה ביראת ה', לפי שכל דבריהם דברי אלהים חיים, שקבלו באמונה איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, וכדפרישית בבבא "הוו מתונים בדין". ומי שגמל חסד לנפשו לאהבה את ה' ואת דרכיו, ישמח במצותיו שמחה גדולה, ויקבל ויעשה הכל באהבתו. ולכן אע"פ שאינן מתבררים במופתי הדעת, וכדפרישית בבבא ד"על התורה", ורבים מהם שלא ימצא להם טעם בשכלו ובבינתו, אעפ"כ יקבלם בשמחה, בעבור שהן חקי אלהים ותורותיו ובידוע שהן דברי החכמה, כי (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה". ומי שעושה כן הרי הוא אוהב חכמה, ולבבו נאמן עם ה' ועם תורתו שהיא החכמה באמת, וזוכה לכתר תורה. אבל מי שלומד תורה בעבור שמוצא טעם בדבריה כפי דרכי שכלו, ואז מתאוה להם ושמח בהם; ומקצת דברים שהם הפוכים מדרכי שכלו, אינו שמח בהן ולא מתאוה להן תאות נפש, [איש זה] אינו אוהב תורה וחכמה, אלא אוהב את עצמו את שכלו ואת בינתו, ולא יזכה לכתרה. ועל זה שנה "והוי שותה בצמא את דבריהם". והמשל נכבד מאד, כי הצמא חושק לשתות לרוות צמאונו, ולכן כל מה שיביאו לו ערב לחכו. ולא כן הרוה שאינו תאב לשתות, ולכן כשיביאו לו משקים הערבים לחיך כמו עסיס ויין ישתה, לא המים וכיוצא. [אמר המגיה: עיין משלי כז, ז]. וכן נמשלו אליהן התלמידים, מי שצמא לדבר ה', ישתה כל דברי החכמים בשמחה ובתאות נפש, וזהו איש אוהב חכמה. ומי שאינו צמא לדבר ה', לא ישמח אלא בדברים שדעתו נוטה אליהם, וטעמיהם מתברר לשכלו ולבינתו, והיא לא תצלח!

תורה, יש לאדם ללמוד גם מה שאיננו ערב לו והיינו דאמרינן בעירובין (דף סד.) "שתה רביעית יין אל יורה, א"ר נחמן לא מעליא הא שמעתא, דהא אנא כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי, א"ל רבא מאי טעמא אמר מר הכי? האמר רבי אחא ברבי חנינא מאי דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון", זה האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה, א"ל הדרי בי" [עכ"ל], ופירש רש"י ז"ל זונות, "זו נאה וארענה, ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי". ולפירושו איננו משמעות המקרא רק אסמכתא בעלמא. ובפירושו [של רש"י] לספר משלי כתב סיוע לדרש זה שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד. ולי יראה דהיינו מה שאמרנו, דרב יהודה משמיה דשמואל הלכה אמר כל השותה רביעית יין אל יורה, ולפי שלא הסכימה ההלכה לדעת רב נחמן, שידע בעצמו שאין דעתו צלולה עליו עד שישתה רביעית יין, לא ישרה בעיניו ולא שמח לבו בה. ויפה הוכיחו רבא שבדבריו מראה כאילו אינו אוהב חכמה, ואינו צמא לדבר ה'. ומייתי לראיה מימרא דר' אחא ב"ר חנינא דדריש ורועה זונות וגו' זה האומר וכו', ורישא דקרא (משלי כט, ג) "איש אוהב חכמה ישמח אביו", והיינו כדאמרן שהוא צמא לדבר ה' שהיא החכמה באמת, ובין מבין בין אינו מבין יקבל השמועות, והוא ישמח אביו, כי יזכה לכתר תורה. אבל המקבל לבד [רק] מה שדעתו מסכמת עליו ויש לו קורת רוח הימנו, ומה שאין דעתו מסכמת עליו אינו נהנה ממנו, דומה לרועה זונות, שהולך אל מקצתן שדעתו נוחה מהן, ואותן שלא ישרו בעיניו אינו עוסק עמהן, והעושה כן בתלמודו יאבד הונה של תורה. ורב נחמן קבל תוכחתו ואמר הדרי בי, שסוף סוף ההלכה אמת שהשותה רביעית יין אל יורה, ורב נחמן דמה בעצמו שדעתו צלולה עליו כששותה רביעית יין, ואפשר שבכל זאת לענין עומק הדין היין יזיקהו. ועוד שרוב בני אדם היין מערבב דעתם, ועל זה אמר ראש החסידים (תהלים קיט, ל) "דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי", כלומר איני בורר בדברי תורה לומר "זה טוב מזה, בעבור שזה מסכים לדרך בינתי, וזה אינו מסכים", אלא דרך אמונה בחרתי, והאמנתי שהן דברי אלהים חיים. ועל כן "משפטיך שויתי" כולם שוין לי. מזה אתה למד שראוי לאדם לקבל תחלה בשמחה חקי התורה ומשפטיה, ויסכים לעשותן בין שימצא בהם טוב טעם בשכלו בין לא ימצא. ואם עשה כן, אחר כן ראוי לו להתבונן בתורתו אולי ימצא בהם טוב טעם, שזהו מצוה גדולה כמו שאמר שלמה תחלה (משלי ב, ב) "להקשיב לחכמה אזנך", ואח"כ (משלי ב, ג) "כי אם לבינה תקרא" וגו', וכדפרישית בבבא ד"על התורה".

יש ללמוד גם מה שאין מבינים ועל זה בקש דוד מלך ישראל ואמר (תהלים קיט, סה) "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", כלומר למדני בינה והשכל לדעת טוב טעמי תורתך, בזכות שהאמנתי במצותיך, וקבלתי אותם לעשותם באמונה בין אבין בין לא אבין. והמלך שלמה בספר משלי פירש הדבר, ואמר (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה" וגו', צוה על שתיהן לקנות חקי התורה שהן החכמה, ולקנות בינה להתבונן בהם למצוא בהם טוב טעם ודעת. ושמא סבור אתה שתתבונן בהם בעת הקבלה [הגהת המגיה: בעת ששמעת לראשונה], לראות אם נעימים הם לנפשך או לא? לזה סמך ואמר (משלי ד, ז) "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה". פירוש, עיקר וראשית הכל לקנות החכמה, כי דבר ה' היא, והיא חייך ואורך ימיך, והיא תהיה לך קנין נפש. ובין תמצא בה טוב טעם בין לא תמצא, לא תסור ממנה ימין ושמאל. ואחר שקנית החכמה על תנאי זה, אז בכל קנינך קנה בינה, השתמש בכח בינתך להתבונן בדבריה, ויאיר ה' פניו אליך ותמצא את אשר אתה מבקש. וזאת היתה מעלת אבותינו כשעמדו לפני הר סיני אמרו "נעשה ונשמע", (שבת פח.) הקדימו העשייה לשמיעה, כי אין "נשמע" שמיעת דברים לבד, אלא ההבנה והסכמת הדעת אליו, כמו "שמע ישראל ה' אלהינו" וגו', וכדתנן ב (אבות) פ"ו "ובשמיעת האזן", והתם אפרש לה בעז"ה. ובלשון התלמוד מורגל שיאמרו על דבר שלא תסכים דעתו אליו (עירובין פט:) "לא שמיע לי", וכמו שאמרו (עירובין קב.) "לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי". כי היו ישראל בטוחים בה' ואוהבים אותו, וידעו כי את כל אשר יצוה להם הם חקי החכמה באמת, כי (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה", ועל כן אמרו "נעשה" ככל אשר יצונו, בין נבין בין לא נבין, ואח"כ "נשמע", כלומר נשים לב להתבונן בטעמי הדברים, וכמו שאמרנו. ולפי שהנוהג כן זוכה לחכמה ולדעת, כמו שהבטיח שלמה (משלי ב, ה) "אז תבין" וגו', (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך" וגו', (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

נעשה ונשמע, הקדימו זה לזה והן שני כתרים גדולים, על כן אמרו רבותינו בפרק ר"ע (שבת פח.) "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים". ואמרו עוד כיון שחטאו בעגל פרקום, ואלה הכתרים הן הן ההוד שקבלו בחכמה ובדעת, כדרך (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים" וגו'. ומאותו הטעם עצמו היה ראוי שינצלו עדיים במעשה העגל, וכמו שהודענו בספרנו "גן נעול" בבית הראשון (חדר ד, חלון ז) . וזהו עצמו קדושת מלאכי השרת שהולכים בשליחותו של מקום ב"ה תמיד, אע"פ שלא יבינו עומק העצה העליונה וסודה וגם מתבוננים לדעת טעמי הדברים, וכדפרישית בריש משנת "שמעון הצדיק", וכדכתיב "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא עשייה והדר לשמוע. ובפירוש אמרו שם (שבת פח.) "א"ר אליעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב "ברכו ה' מלאכיו וגו' עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע" [עכ"ל]. רצו בזה שהתקדשו ישראל אז בקדושתן של העליונים, ומרוב אהבה וחפץ למקום ב"ה הסכימו להשען על דבריו ולעשותם אע"פ שלא יבינו טעמי הדברים. ואמרו עוד (שבת פח.) דאמר האי מינא לרבא: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. והשיב רבא אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי יא, ג) 'תומת ישרים תנחם', הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו 'וסלף בוגדים ישדם'" [עכ"ל]. כלומר ישראל הם עם ה' אלוהיהם ויודעים כי טוב ה', וכל דרכיו במשפט החכמה שהיא מדת הטוב. והיא תנחם לבטוח עליו ולקבל מצוותיו בשמחה. והנך אינשי דסגן בעלילותא ומהרהרים על ה' ועל דרכיו, כתיב בהו "וסלף בוגדים ישדם", הסלף והעקמומית שבלב הבוגדים, ישוד מהם כל טובה, שאינם זוכים לטובה, לפי שלבם נוקפם ואינם רוצים לקבל ולשמוע. הכי מסתברא לן פירושא דמתניתין, ואשכלות מתוקות יש בה.