יין לבנון על אבות א:ג

"אנטיגנוס איש סוכו". כבר פרישית שכל התנאים שבמסכתא זו לפרושי תלתא מילי דשמעון הצדיק הוא דאתו; ובכולם שנה לשון "קבלה", לפי שמימי אנשי כנסת הגדולה ואילך לא נמצאו עוד נביאים ואנשי הרוח בישראל למסור להם התורה, אלא למדו ברבים, והתלמידים המצליחים שביניהם נקראים "מקבלים". ומכל תלמידי שמעון הצדיק הצליח אנטיגנוס ביותר, ונעשה נשיא הדור ומופלא שבסנהדרין.

"הוא היה אומר" לפרושי על העבודה הוא דאתי, ולאורויי לן דלא המדרש עיקר אלא המעשה, אלא ש"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" (קידושין מ:) , והא בלא הא לא סגי. ותני תלתא בבי "אל תהיו וכו', אלא הוו וכו', ויהיה מורא שמים עליכם": חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילת חסדים, ואפילו הכי כלהו משום עבודה נשנו, וכדבעינן לפרושי.

כוונה לשם שמים בעבודת ה' "אל תהיו", רישא משום על התורה קתני לה. שהרוצה לעבוד את ה' ולעשות מצוותיו, צריך שיהיה בו תורה לדעת את ה' ודרכיו כפי כחו, ואז יעבדהו באמת. אבל מי שאין בו תורה וחכמה, אין עבודתו נכונה, ולפעמים אינה נחשבת לכלום. והיינו אם מכוין בעבודתו שבעבורה ייטיב לו, וכל אשר לו ירבה, אין זו עבודה, וכדקתני "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". ואע"פ שבכמה מקומות בתורה מפורש מתן שכרן של מצות, ועונשן של עבירות, וכדכתיב (ויקרא כו, ג) "אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. וכן כתיב (דברים ד, מ) "ושמרת את חקיו ואת מצותיו וגו' אשר ייטב לך ולבניך אחריך" וגו', ובעשרת הדברות נאמר (שמות כ, יב) "כבד את אביך וגו' למען ייטב לך" וגו', ורבים כיוצא בהם. אלמא שטוב לקיים המצות לקבל שכר, וכדתניא (ראש השנה ד.) "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור", וכדבעינן למימר. ודאי מותר לקוות למתן שכרן של מצות. ואעפ"כ אי אית ביה תורה ודעת אלהים אין ואי לא לא. וטעם הדבר, שאע"פ שהקב"ה משלם שכר טוב לשומרי מצותיו ונפרע מעוזביו, מ"מ נשגבים דרכיו מדעת האדם, ויקרה לפעמים בעוה"ז רע לצדיקים וטוב לרשעים, וכמו שאמר קהלת (קהלת ח, יד) "אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". ומי שהוא חכם ולמד תורה לא תתבלבל דעתו עליו, ואע"פ שיגיעו לו כמעשה הרשעים לא יבעט, ולא ימיר עבודתו בשום דבר. כי החכם יבין שכל אשר תחת השמש הבל, ושיש עולם אחר, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וכן יודע כי הוא ב"ה צדיק וישר ואינו מקפח שכר כל בריה, ועכ"פ יקיים הבטחתו שהבטיח לעושי רצונו, ושהרעות הבאות על הצדיקים הם לטובתם, ולכן בין כך ובין כך יעבדנו. ובכי האי גוונא שפיר דמי לעבוד בשביל מתן שכר. אבל העובד בלי תורה ולא למד דעת אלהים, אפשר כשיקרנו כמעשה הרשעים יניח עבודתו וילך לו, לפי שמדמה מחשבות הבל, וחושב שדרכי ה' כדרכינו, וכמו שהפועל אצל בעל הבית בשכרו הוא בא וחייב לשלם לו דבר יום ביומו, ואם יעשוק שכרו לא יעבדנו עוד, ככה ראוי שייטיב ה' עם עושי מצותיו, דבר תחת דבר, וכשיקרנו ההיפך הרשות בידו להניח עבודתו ולהפטר ממנה, ולהתחרט על הראשונות שיגע לריק. והיינו דקאמר "אל תהיו וגו' על מנת לקבל פרס", כלומר על תנאי שתקבלו פרס. ומשום הכי נקט פרס, שהוא מלשון פרוסה וחלק, כלומר קצב וחלק המגיע לעבודתו מדי יום ביומו, ועל תנאי זה הוא עובד, ואם יחסר לו יפרוק עול רבו מעליו, ועבודה כזו אינה חשובה לכלום. ומשום הכי אצטרך למתני משל, כעבדים משמשים את הרב, דאי תני אל תעבדו את המקום ב"ה על מנת לקבל פרס, הוי אמינא כל עובד לקבל שכר אסור. ואי משום דתני "על מנת" היינו שעובד בתנאי שישלם לו הקב"ה שכרו, ואפילו אם יקרנו צרות ורעות יתחזק בעבודתו, לפי שיודע כי צדיק ה' ונאמן לשלם לו שכר פעולתו, ולעולם עובד על מנת לקבל שכר ואסור, להכי אשמועינן דבכי האי גוונא שפיר דמי, וחשובה עבודה גמורה ומקבל עליה שכר. ומהו אסור? אם נוהג בעבודת ה' כאשר ינהג השכיר עם רבו, שאם ילין פעולתו יעזבהו וילך לו; וכן אם יקרנו רעה יניח עבודת המקום ב"ה ויהיה תוהה על הראשונות, והיינו ממש כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס מדי יום ביומו, דבעבדים ודאי מניחין עבודתם והולכים להם אם לא יקבלו פרס המגיע להם. ומן המשל אנו לומדים פירוש הדברים, והכי אמרינן נמי בפ"ק דר"ה (דף ד.) גבי כורש שהחמיץ שאמר (עזרא ו, י) "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי". ופריך ומאן דעביד הכי לאו מעליותא היא? והתניא "האומר תנו סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב הרי זה צדיק גמור", ומשני לא קשיא כאן בישראל כאן בעכו"ם [עכ"ל]. ופירושה ברור, דעכו"ם שלא למד תורה ואינו יודע דרכי ה', כמו כורש שהיה עובד ע"ז, עושה בשביל ובעל מנת לקבל פרס, אותו פרס שהוא מבקש, וכמו שאמר "ומצלין לחיי מלכא ובנוהי". ואם יקרנו ההיפך ישוב מצדקתו ותוהה על הראשונות. וברייתא מיירי בשיראל שיש בו תורה, ויודע כי (עירובין כב.) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", ולהכי אע"פ שעושה מצוה לקבל פרס מיד, כגון שנותן סלע לעני בשביל שיחיה בני, אם יקרנו ההיפך לא יבעט, ויעמוד בצדקתו. ובכי האי גוונא הוי צדיק גמור. ולא לחנם נקט "בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב" ובחד סגי, ותו בשביל שאזכה לחיי העוה"ב כל שכן דהוי צדיק גמור? אלא נקטינן לאורויי לן דמיירי בישראל שאינו עובד בעל מנת לקבל פרס שהוא מבקש עכשיו, אלא יודע כי "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", ומשום הכי אפילו באומר "בשביל שיחיה בני הוי צדיק גמור". והוא הדין ישראל שאין בו תורה כלל, וכל עצמו אינו עובד אלא על מנת לקבל פרס מיד, ואם לאו תוהה על צדקותיו, דלאו כלום הוא [כלומר, שאין מצותו נחשבת "עבודת ה'"]. ועליה תני מתניתין אל תהיו כעבדים וכו', והדברים ברורים. וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפסחים (דף ח:) דמייתי נמי להך ברייתא דהאומר סלע זו לצדקה וכו', וקשיא להו ממתניתין דאל תהיו כעבדים וכו'. ותירצו דמתניתין מיירי שאם לא תבוא אליו הטובה שהוא מצפה, יהא מתחרט ותוהה, כדרך שעושין עובדי ע"ז כדאיתא ברפ"ק דר"ה (ד.) , וברייתא מיירי שאפילו לא תבוא אליו הטובה לא יהא תוהה ומתחרט, ומשום הכי הוי צדיק גמור. ומדברינו אתה למד דעל כרחך מתניתין בהכי מיירי מדנקט משל כעבדים המשמשין את הרב, וברייתא על כרחך באינו מתחרט מדנקט בשביל שאזכה לחיי העוה"ב, לא כמו שחשב הר"ן ז"ל דמתניתין משנת חסידים שנה שיעבוד מאהבה, וברייתא שורת הדין קתני דהוי צדיק גמור, ולא היא. דאע"ג דמתניתין במילי דחסידותא מיירי, רישא בתוהה ומתחרט. ומציעתא "אלא הוו כעבדים" וכו' היינו משנת חסידים, וכדבעינן למימר. ומתניתין נמי דייקא. שאם תאמר רישא בעובד מאהבה, תרתי למה לי? ליתני "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" ותו לא, והיינו מאהבה. ורישא למה לי? גם לא יתכן לשנותה בלשון אזהרה "אל תהיו", שכל עצמן של דברים אינן רק מדת חסידות. אלא כדאמרן דרישא מיירי במתחרט, ושפיר קתני "אל תהיו" וכו', משום דלא חשיבא עבודה כלל.

צדיק ורע לו ודוגמת דבר זה כתוב בספר קהלת שכתב המלך שלמה ברוה"ק להזכיר כל הענינים המבלבלים דעת בני אדם, (לפי) [למי] שאין מבין סוד הדברים, והודיעם שסוף סוף ישרים דרכי ה' ואשרי איש ירא את ה'. אלא שדעת האדם קצרה להבין תכלית כל דבר, ואמר (קהלת ב, יג) : "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך", ויפה בארנוהו בספר "גן נעול" בבית השני (חדר ג, חלון א) . ואמר (קהלת ב, יד) "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם", וגם זה בארנוהו שם. ואמר (קהלת ב, טו) "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל". וגם זה בארנוהו, ובכל זאת ארמוז בקצרה. שאמר כי חשב אם כמקרה הכסיל יקרני, ולא תועילני צדקתי שנהגתי בחכמה, למה צערתי עצמי וכבשתי יצרי לחנם? וזה כתוהה על הראשונות. אמנם דברתי בלבי שגם הדבר הזה הבל ואין בו ממש, ולא בעבור כן אבעט. ואמר הטעם (קהלת ב, טז) "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל?" כלומר אע"פ שלפעמים מקרה החכם והכסיל שוין תחת השמש, אין לחשוב שיהיה זכרון שתיהן שוה לעולם, כדרך (קהלת יב, ח) "כי הולך האדם אל בית עולמו", והוא העולם הבא אחרי החיים הללו, ובימים הבאים הכל נשכח , ואז יהיה זכר צדיק לברכה, ואלהים יפדה נפשו מיד שאול, והכסיל לא יראה אור. וזהו שחתם "ואיך ימות החכם עם הכסיל", כלומר בהיות שנתברר לי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, וכמו שהחל, שוב אין לטעות ולומר שפרידת שניהן שוה. וכמו שאמר המשורר האלהי (תהלים מט, יא) "כי יראו חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו". ואמר (מט, טז) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה", וכל הענין שם. והקורא בספרנו הנ"ל יראה הענין ברחבה.

והתבונן [עוד] כי על מחשבת הבל אמר "ואמרתי אני בלבי", ועל האמת אמר "ודברתי בלבי" (קהלת ב, טו) , והוא א' מן ההבדלים שבין אמירה לדבור, ויתבאר בעז"ה במקומו, וזה ממש כמו שפירשנו בפירוש משנתנו. ואל תחשבו חלילה כי המלך שלמה נהג בצדק על מנת לקבל פרס, כי עליו נאמר (מל"א ג, ג) "ויאהב שלמה את ה'" וגו', אבל דבר כפי מחשבת בני אדם שלא הגיעו למדרגת העובדים מאהבה, והודיעם יתרון החכמה על הסכלות, ושלא יפול לבם בראותם מקרה החכם והכסיל שוין תחת השמש, והבן.

"אלא הוו" וכו'. מציעתא משום "על גמילת חסדים" קתני לה, שראוי לעבוד מאהבה וכדבעינן למימר. והא דלא תני סתמא: "אלא שלא על מנת לקבל פרס", דאי תני סתמא הוי אמינא רישא אתלת מילי קא מזהיר, כלומר: [א] אל תהיו כעבדים העובדים בעל כרחם, אלא כבני חורין העובדים מרצונם ומדעת עצמם, [ב] ואל תדמו בדעתכם כמשמשין את הרב, כי (איוב לה, ז) "אם צדקת מה תתן לו", אלא להנאתכם וטובתכם אתם עושים, [ג] ואל תעבדו על מנת לקבל פרס שאתם מבקשים אלא בין ייטיב בין ירע לא תניחו עבודתכם, וכדפירשנו לעיל. קא משמע לן "אלא" וכו', דעל מנת לקבל פרס לחוד אזהיר ברישא, וההוא לאו מעליותא הוא, אבל אידך תרתי טב למעבד הכי, וכדקתני אלא הוו כעבדים, כלומר ודאי עבדים אתם למקום ב"ה, ואתם חייבים בעבודתו ובקיום מצותיו, וכדכתיב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", כלומר כבר מארץ מצרים חייבתם עצמיכם לעבדני, כי קניתי אתכם לעבדים בהוציאי אתכם מארץ מצרים באותות ובמופתים, וכמבואר בספרנו "רוח חן" ברחבה. וכן היו [ה' מנוקדת סגול] כמשמשים את הרב העובדים להנאת רבם ולעשות לו קורת רוח, ככה תעבדו גם אתם לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. כי כשהבריות עושים רצונו כביכול (תהלים קד, לא) "ישמח ה' במעשיו". וכדאמרינן (זבחים מו:) "לריח ניחח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אבל תהיה עבודתכם שלא על מנת לקבל פרס, אע"פ שאתם יודעים (אבות, ב') שנאמן הוא בעל מלאכתכם לשלם שכר פעולתכם, לא תעשו רצונו בשביל השכר, אלא מאהבה ומיראה. וזהו מעלה נפלאה וכלולה ב"גמילות חסדים", ולאו כל אדם זוכה לעבוד מאהבה, וכדאמרינן בספרי "העובד מאהבה שכרו כפול ומכופל". ואי אפשר לאדם להשיג מעלה זו, זולתי בהיות אור התורה בלבו, וכדפרישית בבבא דעל התורה, וכדתני (אבות, ו') ר' מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', נקרא ריע אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות [משמח את המקום]". ועוסק בתורה לשמה היינו חסיד, לפי שאין מדה טובה למעלה הימנה וכדאפרש התם. וכדתניא בספרי (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך וגו', איני יודע באיזה צד אוהבים את המקום ב"ה? תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו". אלמא דאהבה ב[לימוד] תורה תליא. והדברים עתיקים ויתבארו בפרק ששי. והכי אמרינן בגמרא (ע"ז יט.) דאמרינן "במצותיו חפץ מאד, א"ר אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו", ופירש"י ז"ל שעובד את יוצרו מאהבת שמו ומאהבת מצות פיו, ולא לשום קבול שכר. ומדברינו על משנתו של ר"מ תבין ענין מאהבת שמו ומאהבת מצות פיו שאמר רבינו ז"ל, (משלי טו, כו) "וטהורים אמרי נועם". ואמרינן עלה התם: כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ולאו מרישא שמיע ליה, וכמו שסבר הר"ן ז"ל, וכדפירשתי לעיל, אלא ממציעתא דקתני אלא הוו כעבדים וכו', והיינו בעושה מאהבה. וכן דעת רש"י ז"ל שפירש על מנת שלא לקבל פרס, יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצוותיו, והיינו מציעתא. ובסמוך אברר מלשון המשנה עצמה, דמיירי בעובד מאהבה.

טעם שמשנה זו נקטה משל "כעבדים המשמשים" וכו'. הדר ותני משל "כעבדים המשמשים את הרב", ולא תני כפשוטו "אלא הוו עבדים המשמשים את הקב"ה שלא על מנת לקבל פרס", דאי תני הכי הוי אמינא מציעתא דומיא דרישא, רישא הזהיר שלא יהיה כעובד על מנת לקבל פרס, ובתנאי זה יעבדנו, ואם לא יקבל יניחנו וילך לו, והאי הוא דאסיר. אלא צריך לעבוד בלי תנאי בין יקבל בין לא יקבל, וסוף השכר לבוא, ועלה תני מציעתא "אלא הוו" וכו', שלא על מנת לקבל פרס, כלומר עבדוהו תמיד לא על תנאי, כי נאמן הוא לשלם שכר פעולתכם. משום הכי נקט משל "אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס", לאשמועינן דמציעתא מיירי בעובד מיראת רוממותו ית' ומאהבה, דהשתא על כרחך בהכי מיירי, שהרי המשיל הדבר לעבד שעובד את רבו שלא ע"מ לקבל פרס. והגע בעצמך עבד שאינו רוצה לקבל פרס מרבו למה יעבדנו? ועל כרחך או מיראה או מאהבה, כלומר שירא את רבו יראת כבוד בעבור גדולתו וחכמתו, או שאוהב את רבו אהבת נפש, ולכן שמח בעבודתו וסובל טרחו ומשאו בלב טוב. וכן בעבודת השם ב"ה ראוי לך שתעבדנו בלי תקות שכר כלל, אלא בעבור יראתו ואהבתו, וכדאפרש בפרק ששי. והנהו צדיקי גמורי נינהו שאין למעלה מהן, וכדאמרינן (סוטה לא.) גבי תרי תלמידי דרבא שאמר להם "תרווייכו צדיקי גמורי, מר מאהבה ומר מיראה". וכל זה אנו למדין מן המשל, משל דרישא לאשמועינן דמיירי בעובד על תנאי, ואם אינו מקבל שכר מניח עבודתו והולך לו; ומשל דסיפא לאשמועינן דמיירי בעובד מיראה ומאהבה, לא בעבור שכר. ורישא וסיפא צריכי, דאי תני רישא לחוד, הוי אמינא כשעובד לקבל שכר אלא שאינו על מנת לקבל פרס, אין מדה טובה למעלה הימנה. קמ"ל מציעתא שלמעלה ממנה מי שעובד מאהבה, לא בעבור שכר כלל, והיינו צדיק וחסיד. ותו דאיצטריך למיתני סיפא דלא נטעי למימר רישא אתלתא מילי קא מזהיר, וכדפירשתי לעיל. ואי תני מציעתא, הוי אמינא דוקא כשעובד מאהבה ולא תקות שכר כלל, הוא דמקרי "עבודה", אבל העובד לקבל שכר, אע"פ שאינו עובד בתנאי שיקבל שכר לא מקרי "עבודה", קמ"ל רישא דדוקא בעל מנת אסור, אבל העובד לקבל שכר בלי תנאי, אע"פ שאיננה דרך אנשי שם, הרי זה צדיק גמור, ושפיר דמי למעבד הכי.

"ויהי מורא שמים עליכם". סיפא משום "על העבודה" תני לה, דאע"פ דאית ביה תורה ויודע דרכי ה' ברוך הוא, ובכל מדה שהוא מודד לו (עיין ברכות נד.) לא יניח עבודתו וילך, ואפילו יש בו דרכי חסידות ואינו עושה בשביל שכר כלל, אעפ"כ צריך שיהא מורא שמים עליו, יראת פחדו ואימתו. מיהו לפום רהיטא קשיא טובא, וכי אפשר שיהיה בו תורה וחסידות ולא יהיה עליו מורא שמים? ועוד שאם עובד מאהבה לא שייך מורא שמים? ואומר אני דתנא דמתניתין דבר גדול למדנו, דאפילו עובד מאהבה צריך שיהיה עליו מורא שמים, פחד אלהים והדר גאונו. דהוי אמינא שהעובד מאהבה או מיראת רוממותו, כיון שעושה בשמחה, כדכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לב", (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך" וגו', (תהלים קיט, קיא) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה", וכיוצא בכתובים המורים על שמחת העובד מאהבה, שאינו צריך למוסר ולפחד עברת אלהים, קא משמע לן ויהי מורא שמים עליכם, וטעם הדבר יש לו יסוד בחכמת הנפש. שאע"פ שכשהאדם שמח בעבודת ה' שמחת לב, בהיות אור התורה מאירה בנפשו, יזהר מחטוא ויזדרז לעשות המצות מאהבה, אין כל הזמנים שוים. וגם לחכם גדול יקרה עת שתחשך אור נפשו, וערבה שמחתה ע"י צרה ויגון שימצא, ויעלו על לבו מחשבת עצב, ובעצבות לב יעלו ג"כ מחשבות הבל ורעה. וכשיתקפנו יצרו בעתים כאלו הוא קרוב להכשל, כי אור תורתו ושמחתו אין אתו ולא תעמודנה לו. ואין תקנה להנצל מידי עבירה לעת כזאת, זולתי ע"י מורא שמים, בזכרו אימת יוצרו כי איום ונורא הוא, וכדתנן (אבות, ב) "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך" וכו', והתם אפרש לה. וראש החסידים זכר ענין זה בשירי קדשו, ואפרשנו בקצרה.

מוסר ועצות, מה ענינם דע כי מורא שמים שזכר אנטיגנוס, וכן הסתכל בשלשה דברים וכו' שזכר רבי, וכיוצא בזה, נקרא בספרי הנביאים "מוסר", ובספרנו "מעין גנים" בארנו זה ברחבה, ופירשנו כל מקומותיו בכתבי הקדש, ושרשו "יסר", והוא על אסירת כחות הנפש שלא יפרצו הגבולים שגבלה להם החכמה. והאסירה היא בכח היראה, על זה אמר שלמה (משלי טו, לג) "יראת ה' מוסר חכמה". וכדתנן (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה" ושם אפרשנו. ובבית הראשון מספר "גן נעול" (חדר ו, חלון י) החילונו לדבר עליו. ובבית השלישי ממנו שאנו מקווין להוציאו לאור בעז"ה, פירשנו לשונות של עצה ושל מחשבה. והוכחנו שחקי החכמה, והן חקי אלהים ותורותיו, מתוארים בספרי הקדש "עצות", ושבכל מקום שנזכר לשון "עצה" סתם, תמיד ענינו משפטי התורה וחקותיה, כמו (משלי א, ל) "לא אבו לעצתי", (תהלים קז, יא) "ועצת עליון נאצו", (משלי יב, טו) "ושומע לעצה חכם", (דברים לב, כג) "כי גוי אובד עצות המה". שבכלן ודומיהן לא נזכר על איזו מין עצה מדבר, ידענו שהכונה על חקי החכמה. ובפירוש אמרו בספרי (שם) : "כי גוי אובד עצות, ר' יהודה דורשו כלפי ישראל וכו' אין עצה אלא תורה שנאמר לי עצה ותושיה, ר' נחמיה דורשו כלפי אומות, איבדו האומות שבע מצות שנתתי להם". הנה לדברי שניהם מתפרש "עצות" על חקי אלהים ותורותיו.

"יום ולילה", לשון משל למושגים. וכן לשון "ימין" וכן תדע כי לשון "יום" ולשון "לילה", אע"פ שהנחתן על יום ולילה ממש, כמו (בראשית א, ה) "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", השאילו כתבי הקדש המלות הללו, על השמחה ועל העצבון. וקראו אור הנשמה יום, וחשכתה לילה, וכן אור וחושך. וכאמרו (מיכה ג, ו) "לכן לילה לכם מחזון", (תהלים יח, כט) "כי אתה תאיר נרי". ועל דרך זה נקרא הגלות "לילה", והגאולה "יום" וכן כל כיוצא בזה. והנה העובד מאהבה אור תורה זורח בנפשו וזהו "יום", ובשמחתו ואורו יקיים המצות מאהבה, וכמו שפרשנו (אבות, א) בבבא "על התורה". וחכם לב כזה יתן ברכה והודאה לה' ב"ה, שהנחילו תורת חיים, כי הוא מבין סגולת התורה ושמח בה, וכדרך ברכת התורה שתקנו אבותינו. וכל זמן שהוא יום בנפשו, אינו צריך למוסר; אבל כשיקרנו עצב וחשך יהי לילה, ואז יצטרך למוסר. וכל זה כללה מליצת ראש החסידים באמרו (תהלים טז, ז) "אברך את ה' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי", פירוש אני עובד מאהבה, ונותן ברכה לה' אשר יעצני, כלומר שנתן לי העצות הללו, ואינני צריך למוסר, אף לילות אם יקרוני ותערב שמחתי, אינני עובר את פי ה' אלהי, כי אז יסרוני כליותי ומורא שמים עלי. ומהו מוסרי? (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", מוראו ופחדו, "כי מימיני בל אמוט", ו"ימין" הוא דרך החכמה, כמו שבארנו בספר "גן נעול". כי גם ביום גם בלילה לא נטיתי מדרך הימין, וזה הפירוש נאמן. ודומה לזה אמר (תהלים יז, ב) "מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים". כלומר שפטני אתה, כי אתה בוחן לבב, ועיניך תחזינה יושר לבבי, ומישרים תרצה. והודיע יושר לבבו ושלא חטא, ואמר (תהלים יז, ג) "בחנת לבי פקדת לילה, צרפתני בל תמצא, זמותי בל יעבר פי". פירוש: ידעת שאני עובד מאהבה, ובאור לבבי אני שמח לשמור מצותיך, ולמען תבחנני אם אעמוד בנסיון, מה עשית? פקדת "לילה", כלומר צוית עלי צרה ויגון, שתה חשך ויהיה לילה בלבבי, והנה צרפתני במצרף הצרה, ובל תמצא כל חטא ועון. ואע"פ שעלו על לבי מחשבת הבל ורעה בעת הצרה, לא עלו על שפתי, וזהו "זמותי בל יעבר פי", שכל לשון זמה ומזמה במקרא סתם אצל האדם הוא לרעה, כי מדרך השרוים בצרה שיזמו מזמות נגד רצונם. אבל אנשי לבב יודעים כי מתוך כובד צרה עולים על הלב, ולכן לא יוציאום מפיהם, לבל ידברו סרה ח"ו. ואולם לענין המעשה, אע"פ שיצרם מתגבר עליהם בעת כזה, הם עומדים כנגדו בכח יראת פחד אלהים שבלבבם. וזהו שסמך ואמר (תהלים יז, ד) "לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ". ופירוש המקרא הזה סתום. ומלת "פריץ" ידוע, שנופל על העושה בזרוע רמה נגד המוחים בידו, כמו (שמו"א כה, י) "המתפרצים על אדוניהם", (דניאל יא, יד) "ובני פריצי עמך", (ישעיה לח, ט) "ופריץ חיות בל יעלנה". ועל דרך המשל מי שמתגבר נגד יצרו הקם עליו, נוהג כדמות הפריץ לטובה. ועל זה אמר "לפעולות אדם בדבר שפתיך", כלומר כל הנוגע לפעולות שצריך האדם לפעל ולהתנהג בדבר שפתיך שצוית, הן באזהרות, הן בקום עשה; אני שמרתי לעשות כארחות הפריץ, כמו שהוא נוהג לעשות למלאות חפציו, שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, ככה עשיתי אני, במנהגים הטובים. ולפי שגם בעוד לילה נהגתי בצדק, הנה לא נטיתי מדרך הימין לעולם, ועל כן סמך ואמר (תהלים יז, ה) "תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי", והדברים נאמנים. וכבר ידעת שמלשון רבותינו ז"ל לתאר איש "חכם לב", שמאיר אור תורה בלבו, בשם "תלמיד חכם", וכאמרם (סוף מסכת קינים) "זקני ת"ח כל זמן שמזקינין" וכו'. ויתבאר בההיא דתנן (אבות פ"ד משנה כ"ג) "ר' אומר אל תסתכל בקנקן" וכו'. ומדברנו התבאר שאיש כזה עובד בשמחה ובטוב לב. וזהו שאמרו בפ"ק דברכות (דף יט.) "אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה". ופריך: "שמא" סלקא דעתך? ומשני: אלא אימא "ודאי" עשה תשובה. וצריך פירוש מה לי "יום" מה לי "לילה"? לימא סתם: "אם ראית ת"ח שעבר עבירה" וכו'. אלא בעת שתחשך אור נפשו, שהוא לילה, ואולם המאור שבתוכו מחזירו מיד למוטב, וכדפרישית (אבות, א) בבבא "על התורה". כי כעבור יגונו וחשכו, ויהיה יום בנפשו, יתחרט ממה שעשה, וישוב אל ה' וירחמהו. ועל זה אמרו "אל תהרהר אחריו ביום", כדרך הרשעים חלילה השמחים לעשות רע. אלא כשתשוב שמחת לבו למקומה, ישוב בודאי. ויפה תמהו "שמא סלקא דעתך?". כי בודאי המאור שבתוכו ישיבהו לצדקתו. ותירצו אלא אימא: "ודאי".

וראש החכמים גלה הסוד הזה בספר משלי, וכתב עליה פרשה שלימה, שמענה [מ' בקמץ, ע' בסגול] וייטב לבבך. אמר (משלי ד, י) "שמע בני וקח אמרי, וירבו לך שנות חיים". פירוש, לפי שרוצה להזהיר על מורא שמים, וכדתנן "ויהי מורא שמים עליכם", ונאמר (משלי יט, כג) "יראת ה' לחיים", על כן אמר "וירבו לך שנות חיים". והנה מדבר עם העובד מאהבה שכבר באה החכמה אל לבו. ואמר (משלי ד, יא) "בדרך חכמה הוריתיך, הדרכתיך במעגלי יושר". וראש הכתוב הוא הענין שפירשנו גבי "על התורה", ועליו נאמר "הוריתיך"; וסוף הכתוב על תורת חסד, והוא הענין שכתבנו "על גמילת חסדים", ועליו נאמר "מעגלי יושר", כי הישר לפנים משורת הדין (רש"י לדברים ו, יח) . ולפי שהמגיע למדרגה זו יעבוד בשמחה, סמך ואמר (משלי ד, יב) "בלכתך לא יצר צעדך, ואם תרוץ לא תכשל". והמליצה יקרה מאד, כי בלב איש כזה דרכי החכמה הם כדרכים סלולים רחבים ומסוקלים מאבני נגף היצר והרשעה, כדרך (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ". ואימתי? "כי תרחיב לבי", ע"י אור החכמה והשכל. ויתבאר בההיא דתנן (פ"ה משנה כ') "הוי קל כנשר ורץ כצבי" וכו'.

"אור ונגה" ההבדל ביניהם ואם כבר הגעת למעלה הגדולה הזאת, שמא סבור אתה שאינך צריך עוד למוסר? לא כן בני, אלא (משלי ד, יג) "החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך". פירוש אע"פ כן יהא מורא שמים עליך, אל תרף מהביא למוסר לבך "כי היא חייך". וכמו שהחל "וירבו לך שנות חיים". ואם תבטח על חכמת לבך ותמנע ממוסר, אפשר שיקרה עת רעה שתכשל בחטאת האדם. וגלה סוד הדבר וטעמו, באמרו (משלי ד, יח-יט) "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו". ושמע פירושן של דברים. יש הבדל בין "אור" הנזכר סתם בכתבי הקדש ובין "נגה". "אור" הוא השמש לבדו, כי השמש אור בעצם, וכמו שפירשנו בפירוש (אבות, תחילת פרק א') "וזקנים לנביאים". ו"נגה" הוא הירח ואור הכוכבים, כי הם מקבלים אורם מן השמש, וזהו נגה בלשון הקודש. וכן כתוב (ישעיה ס, יט) "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך". (יואל ד, י) "וכוכבים אספו נגהם", וחבריהם כיוצא בהם. וכן יש הבדל בין "חשך" ל"אפלה". מלת "חשך" הונח בכתבי הקודש על חשכת לילה וכיוצא, כמו (בראשית א, ה) "ולחשך קרא לילה". וה"חשך" אפשר שיהיה אור ע"י אור הירח או שידליקו נר, ו"אפלה" הונח על חשך שלא יועיל האור והנר להאירו, כמו העורון והסנוירים וכיוצא, וכאמרו (דברים כח, כט) "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה", וכן (עמוס ה, כ) "ואפל ולא נגה לו". ובספרנו על יסודות הלשון התבאר ברחבה. והנה אם תמשל אור נשמת הצדיק לאור שמש, לא היה צריך למוסר. כי כל זמן שהשמש במרומים אי אפשר שיחשך, ואפילו ביום גשם וענן יראה האדם. ודומה לו, אור הנפש תאיר תמיד גם בעת היגון והצרה. אך באמת רוב הצדיקים נמשלים לאור הירח, שלפעמים גם בחצי החדש יחשיכוה עננים עבים לפי שעה, ולא יראה האדם מאומה. ודומה לזה תחשך אור הנפש מעניני הצרות והיגון, ולא ינצל אלא ע"י מוסר. ועל זה אמר (משלי ד, יח) "וארח צדיקים כאור נגה", דומים לאור הירח שיכסהו הענן, ועל כן צריכים להחזיק גם במוסר. ועדיין אין אנו יודעים אם נמשל אורם לאור הירח בחצי הראשון מן החדש, שעולה אחר שקיעת החמה ושוקע בחצי הלילה; או נמשל לאור הירח בסוף החדש; או בחציו שאחרי עלותו לא ישקע עד בוא היום. ואם נמשל לאור תחלת החדש, נצטרך לומר שישוב הצדיק להיות רשע, כמו הלבנה השוקעת בחצי הלילה. וחלילה לומר כן, כי מי שזכה לאור תורה באמת לא תמשול עליו עוד הרשעה והסכלות ממשלה גמורה. אבל יתמשל אור הנפש לאור הירח מחצי החדש ואילך, שאין אורו שוקע טרם יזרח שמש, ואין לדאוג רק מענן יכסנו לפי שעה. ועל זה אמר "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום", כלומר כאותו אור ירח שהולך ואור עד עלות השמש. למדנו מזה כי חשכת נפש הצדיק, עוד מעט ויהיה אור, כמו חשכת לילה. וכמו מי שהולך בחשכת לילה ונכשל, כשיביאו נר דולק יראה במה נכשל, וישתמר מהכשל בו פעם שני, כן תלמיד חכם שחטא ע"י ענני היגון והיצר שהחשיכו אור נפשו, כשיעבור הענן, המאור שבו יאירנו וידע במה נכשל, ושב ורפא לו. וכדפירשנו לעיל (ברכות יט.) על "תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה" וכו', אבל נפש הרשע העוזב תורה, תבנית לבו כאפלה. כי מרוב רשעו ועזבו חכמה, לא יוכל האור לשלוט בו ולהאירו. ועל כן עד נצח לא יבין במה הוא נכשל באפלתו, ואין תקנה לו להנצל. ולכן סמך ואמר "דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו". שים לבבך לפירוש המליצות הנבואיות הללו כי נעמו מאד. ובספר "חכמת שלמה" שהעתקנו, דבר על תפארת אור התורה והרוה"ק, ובסוף דבריו אמר (פרשה ז', כט) "ברה היא מן השמש, ועליונה ממעלות הכוכבים. ויתרון לה מן האור אם תדמה אליו (שם ז, ל) כי אחרי האור יבוא לילה, והרשעה לא תעל על החכמה". והמאמר עמוק מאד, בארנוהו בפירושנו "רוח חן". והודיענו שבהיות אור תורה בנפש, ונגה החכמה זורח עליה, לא תשוב מצדקתה, ולא תמשול עוד הרשעה עליה, ואע"פ שיחטא, המאור שבתוכו מחזירה למוטב. וזהו ששנה תנא דידן, "ויהי מורא שמים עליכם". כך נראה לי, וברוך שבחר בחכמים ובמשנתם.