יין לבנון על אבות א:ב

"שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה" , זמן רב אחר בנין הבית היה, וכדפרישית לעיל, ואצטריך למתני שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה, משום דלא תני "שמעון הצדיק קבל מהם", כדתני מניה ואילך, אשמועינן שהוא לא קבל אלא היה מעמודי עולם, שנמסרה לו התורה. והא דלא הני "והם מסרוה לאנשי לשמעון הצדיק", משום דלא איצטרישהוא עצמו היה משיירי אנשי כנסת הגדולה ומסיעתם. וכיון דתני "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", אף הוא בכלל. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה והיה אחרון לאנשי כנסת הגדולה וממנה יצאה תורה לישראל בדורו.

כל המשניות שבפרקי אבות באו כדי לפרט מה שנכלל במשנה הזאת הבאה "הוא היה אומר". לדעתי המשנה הזאת יסוד כל המסכתא היא, וכל המשניות שבאו אחריה אינן אלא לפרש שלשה דברים שאמר שמעון הצדיק, ותורת רבותיו בקרבו. כמו שאנשי כנסת הגדולה אמרו שלשה דברים, חד בתורה וחד בעבודה וחד בגמילת חסדים, אף הוא הזכיר שלשה דברים אלו. אלא שאנשי כנסת הגדולה הזכירו פרטים לפי שדבריהם עם נשיאי הדורות, וכדפרישית לעיל, ושמעון הצדיק הזכיר כללים לכל ישראל. והתבונן שיש הבדל בין משנת שמעון לכל המשניות האחרות, שכולם נשנו בלשון אזהרה, "אל תהיו כעבדים וכו' ויהי מורא שמים עליכם, יהי ביתך בית ועד לחכמים" וכו' וכן כולם, ושמעון הצדיק לא שנה בלשון אזהרה, לא אמר "עסקו בתורה, עסקו בעבודה, עשו גמילת חסדים", אלא בלשון ספור נשנית "על ג' דברים העולם עומד", וטעם הדבר יתבאר בריש משנת "יוסי בן יוחנן איש ירושלים" בעז"ה.

תורה שיש למלאכי מעלה, ותורה שיש לגויי הארצות "על שלשה דברים העולם עומד". לא נחית תנא דידן להשמיענו דברים שהן נפלאות תמים דעים וסוד העצה העליונה לחקור למה נברא העולם, וכיוצא במחקרים אלו שטרחו עליהם הפילוסופים. כי מדרך הנביאים והחכמים להשען בכמו אלה על דרך האמונה, שלא לדרוש במופלא מהם. וכן המשורר כשהזכיר תעלומות ההנהגה העליונה בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אמר (תהלים עג, כב-כג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך" וגו', כלומר הנני דומה בתעלומות הללו לאיש בער, שכמו שאי אפשר לאיש בער לדעת מה שיודעים החכמים, כן אי אפשר לי בחכמתי ובתבונתי לעמוד על עיקרן של דברים הנשגבים הללו, ונגדך אני כבהמה שאין לה דעת להבין. ואעפ"כ אני תמיד עמך להאמין כי צדיק וישר אתה, ושטוב לי לקיים גזירותיך ומצותיך, וכל זה בדרך אמונה. גם מה שקבלו הנביאים וחכמי ישראל בתעלומות הללו העלימו והסתירו מן ההמון, כי לא יתכן לדרוש סתרי תורה וסודות נפלאים ברבים, ואין בכל משניות של מסכת אבות מחקר פילוסופי או ענין נעלם, וכמו שאבאר במשנת (אבות, ג) "הכל צפוי והרשות נתונה" בעז"ה. וכן הכא לא בא לתת תכלית לבריאת שמים וארץ וצבאותיהם, אין לנו עסק בזה. "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תבוא?" (ע"פ איוב יא, ז) . אלא השמיענו שעל שלשה דברים העולם עומד, כלומר שקיומו תלויה בהם, ואם יתבטלו כולם, תתפרד החבילה ולא יעמוד. כמו שמצאנו בדור המבול שהשחית כל בשר את דרכו, וכמעט שהיה העולם תהו ובהו, לולי שנח מצא חן בעיני ה'. מיהו משנתנו סתמא קתני "העולם עומד", ומשמע דהכל בכלל, עליונים ותחתונים. אלא שהדבר קשה לאמרו, כמו שהתעוררו על זה הר"ר שם טוב בן ש"ט ושאר מפרשי המסכתא זצ"ל, ואמרו שאין הדעת סובלת לומר שגדודים אין מספר שוכני מרום, וכן כל צבאות השמים יעמדו על תורת ומצות בני אדם. ואם יושבי תבל יעברו חוק יפרו ברית יאבדו גם המה, ויספו בלי משפט? ונדחקו לפרש משנתנו שלא כדרך הפשוט. ולי יראה שהדברים כפשטם, ושפיר תני שכלם עומדים על שלשה דברים הללו. אלא שאין הדברים אמורים לבד על תורה ומצות וגמילת חסדים הנעשים תחת השמים, אלא כל עולם ועולם עומד על תורתו ועבודתו וחסדיו. וטעם הדבר נשען על מה ששנינו (אבות, ג) "חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה שבה נברא העולם", והיא התורה, כי היא סוד החכמה והתבונה העליונה. וכמו שנאמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם" וגו'. ובמדה זו נברא העולם כלו, וכמו שגלה הסוד בספר משלי ואמר (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". כי כל דרכי המקום ב"ה נוהגים כפי סוד החכמה ומשפטיה הרבים, וכאמרו (שם ח, כח) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". למדנו שהיא ראשית כל הדרכים, שכלם פועלים במשקל ובמדה כפי החכמה. ולכן על פי מדתה חקק ה' ב"ה חקים ומשפטים לעליונים ולתחתונים, ואין קץ לחכמה, וכמ"ש בבית ראשון מספר "גן נעול" בחדר השני. והנה העליונים יודעים דעת עליון, כולם קדושים, כולם מלאים חכמה ומשיגים הרבה בסוד ה' והנהגתו את בריותיו. וכן עושים רצון קונם, ומשמשים לפניו באימה וביראה. ומקרא מלא הוא (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". שמענו שתים: שהם עושים דברו והולכים בשליחותו של מקום ב"ה והיינו עבודה, וכן שומעים ומבינים דברו וקולו, והיינו תורה. ונאמר (דניאל ז, י) "אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי יקומון". והתקועית אמרה לדוד (שמו"ב יד, כ) "ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים" וגו', והיינו תורה ועבודה, כלומר תורת המלאכים ועבודתם, וכדבעינן למימר. וכן השמים וצבאותיהם, כולם בעלי דעת, וכלם עובדים עבודתם שחקקה להן החכמה העליונה, וכמו שכתוב (נחמיה ט, ו) "וצבא השמים לך משתחוים". ונאמר (תהלים קמח, א-ב) "הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו" וגו'. והיינו נמי תורה ועבודה, כלומר תורת דרי שמים ועבודתם. ובעולם התחתון יצר את האדם לבדו בחכמה ובדעת, ונתן להם חקים ומשפטים. תחלה נתן לכל העולם חקים ומצות ידועים, והן תורת בני נח. ואח"כ הוציא הזרע הנבחר מן הכלל, ונתן להם תורה עליונה הנשגבת משיקול דעת האדם, וזהו תורת ישראל. ועל זה שנה תנא דידן "על שלשה דברים העולם עומד", הן העולמות העליונים, הן השמים וצבאותיהן, והן העולם התחתון וכל צאצאיו, כולם מתקיימים על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים, דבהנך תלתא כלול כל מה שהפה יכול לדבר, וכדאפרש בסמוך, כל עולם עומד על תורתו ועל עבודתו ועל גמילת חסדים. אלא שאינה דומה תורת ועבודת דרי מרומים ושמים, לתורת ועבודת דרי מטה. כי העליונים יודעים דעת אלהים תמיד, ועובדים ומשמשים תמיד, כי אין יצר במלאכים, וכל חפצם לעשות רצון קונם, וכן צבאות השמים ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ועושים פעולתם תמיד. ואין כן התחתונים כי קשה עליהם תורתם ועבודתם, לפי שיצר לב האדם רע, ורוצה בשרירות לבו וביצרו הזונה. אלא שהבחירה מסורה בידו, ויש בכחו לעבוד את יוצרו ולהדמות למלאכי אלהים, או לנטות מאחריו ולהדמות לחיתו ארץ. וכנגד ההבדל שבין העליונים והתחתונים, כן נבדל עולמם מעולם הזה. כי ה' יסד ארץ בחכמה, וכונן שמים בתבונה, ועשה הארץ בעלת התמורה ברכה וקללה, טוב ורע, חיים ומות. וכן כל צאצאי תבל כולם בעלי תמורות, הכל במדה במספר ובמשקל, לעמת מעשה בני אדם המשתנים מטוב לרע ומרע לטוב, לשלם לאיש כמעשהו. וכמו שיבא בפירוש "הכל נתון בערבון" בפרק השלישי. ולא כן מעונות העליונים השמים והמרומים אין בהם תמורות, המלאכים חייהן חיי עולם והשמים וצבאותיהן עומדים לעד כמו (תהלים קמח, ו) "ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור". וכל זה לפי שדריהן אינן בעלי תמורות מטוב לרע ומרע לטוב, והנה עולמם עומד תמיד בעבור שתורת ועבודת שוכניהם תמידים וקיימים. ואילו [היה] אפשר שהעליונים יבטלו תורה ועבודה שלהם, גם עולמם לא היה עומד, והיה נברא מתחלה עם תמורות. אבל משנתנו צריכה לנו ולבנינו, לפי שבני אדם הם בעלי יצר ומשתנים ממצב למצב אחר, השמיענו שקיום העולם תלויה בקיום תורה ועבודה וגמילת חסדים, וביטולו בביטולם. וכמו שמצאנו בימי נח ש"השחית כל בשר את דרכו", כמעט נשחת העולם התחתון כלו. ואנשי נינוה לולא ששבו [בתשובה] היתה נהפכת (יונה ג, ד) . והנה העונשים שאמרנו חלו על גויי הארץ, בעבור שהיו "גוי אובדי עצות" ובטלו תורת האדם, והן שבע מצות והפרטים הכלולים בהן. ויותר מהן ישראל שהם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וניתנה להם תורה עליונה, שאם ישמרו חקי ה' ותורותיו מטיבים לעצמם ולכל העולם כלו, ולהיפך בעברם על התורה, וכמו שיתבאר במקומות רבות ממסכתא זו. ונקל לדעת שאם ייטיבו בני אדם דרכיהם, כביכול ישמח ה' במעשיהם יותר, ותהיה נחת רוח לפניו הרבה ממה שישמח בתורתן ובעבודתן של העליונים והצבאות. כי הם קבועים בחכמתם ובעבודתם, ונכספים בטבעיהם לדעת את ה' ולעמוד לשרת לפניו. והאדם להיפך, כי יצר לבו רע בטבעו, וצריך בבחירתו הטובה להתגבר עליו. ויותר מכל האדם חביבים ישראל שקבלו על עצמן עול תורה ומצוה למעלה משיקול הדעת, וכדאפרש במשנת (אבות, ג) "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" וכו'. ואם עושים רצונו של מקום ב"ה נאה לומר עליהם מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צג.) "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת", כלומר אע"פ שגם המלאכים משרתים פני עליון, גדולים מעשה צדיקים ממעשיהם וכדפרישית. ולפי שהדבר כן הוא ראוי ג"כ לומר עליהם שהם פרי הבריאה ותכליתה, כי "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג) . ונכבדים מאוד דבריהם ז"ל (ב"ר פ"א) שדרשו על "בראשית ברא אלהים" וגו' "בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו", בשביל ישראל שנקראים ראשית ["ראשית תבואתה", הנ"ל]. כלומר ששתי אלה הם תכלית העולם, ובהם חפץ ה'. וכאילו תאמר שמכל הצמחים והזרעונים שנבראו לצורכן של בריות, תכליתן ופריון הם התרומות והמעשרות והחלה שאנו מפרישים מהם ע"פ מצות ה', כי הם לבדם חלק גבוה וקודש ה'. ועל כוונה זו אמרו ז"ל ג"כ "בשביל התרומה שנקראת ראשית, ובשביל החלה שנקראת ראשית" (ב"ר א') , כלומר כדאי היא הבריאה כלה בשביל התרומה והחלה. ומזה תדין מה רב שכר האיש הישראלי השומר תורה ומצוה, שכל העולם כלו הוא כדאי לו. וסוף סוף מראש ועד סוף הכל עומד על התורה ועל העבודה, ועלה תני על שלשה דברים העולם עומד:

ע"י אהבת התורה ניצול האדם מלשכוח מה שלמד "על התורה". לאו למימרא שיקיים המצות הכתובות בתורה, דא"כ היינו "ועל העבודה" וכדאפרש, דהכל בכלל מצותיה של תורה הן. ומהאי טעמא נמי אין לפרש על התורה על מצות תלמוד תורה שילמדנה בפה, דתלמוד תורה נמי בכלל כל המצות היא וכלולה בעבודה. אלא נראה לי דעל התורה היינו שמירת התורה בלב כמו שנאמר (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", על זה אמר שלמה ברוה"ק (משלי ג, א) "בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך". וראש הכתוב היינו תורה, וסוף הכתוב עבודה. ואם תורתי אל תשכח, אז מצותי יצור לבך. כמ"ש (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכדבעינן למימר. וזהו שסמך (משלי ג, ג) "חסד ואמת אל יעזבוך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך". פירוש "חסד ואמת", תורת חסד ותורת אמת, וכדאפרש בשלהי מתניתין. "וקשרם על גרגרותיך" משל, ולהבינך הנמשל, דע כי אם היו דברי התורה מתבררים לנו במופתי הדעת כמו החכמות הלמודיות, היו קבועים ואחודים עם הנפש עצמה, כי הכח המשיג והדבר המושג לא יתפרדו, ולא היו צריכים קשירה עם הנפש. אבל בהיות שחקי התורה נשגבים מדעת האדם, וכאמרו (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא" וגו', (איוב כח, כא) "ונעלמה מעיני כל חי" וגו'. (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה" וגו'. וכל עצמן אינן נודעים אלא מפי השמועה עד הלכה למשה מסיני, המשיל אותם לתכשיט שעל הגוף שאינו מן הגוף עצמו, ולכן צריך להקשר עם הגוף בחוטים שלא ימוט, וככה צריכים דברי התורה קשירה עם הנפש. ואיך תהיה הקשירה? ואמר "על גרגרותיך", כי הגרגרת מוציאה קול, וזהו התלמוד. כי ע"י התלמוד תבוא התורה בנפש. ואמר עוד "כתבם על לוח לבך". וגם זה משל, שצריך התלמוד להיות ביראת ה' ובחפץ רב עד שיכנסו דברי התורה בלב, ויהיה כמו מכתב אלהים חרות על לוח לבו. כי לב האדם נמשל לאבן שקשה לחקוק בו, וכאמרו (יחזקאל יא, יט) "והסירותי לב האבן מבשרם" וגו'. וע"י ההרגל בתורה והזדככות הרעיון יהיו כתובים על לוח לבו ושמורים בו. ומהו השמירה בלב והכתיבה על לוח הלב? דע שעל ידי אור התורה המאירה בלב, יקבל לב האדם כמו טבע שני, עד שיהיה בטבעו אוהב תורה וחכמה. כי יצר לב האדם רע, ובטבעו נוטה לעניני חול ולתאוות העולם. וכל זמן שלא עשה לו לב חדש ורוח חדשה, קשה עליו מאוד להטות לבו לתורה, ואע"פ שעוסק בה, אין דבריה חקוקים על לוח לבו, ואינו שמח בהם שמחת לב. כל דבר מעניני העולם יבלבלוהו, וצרכיו ועסקיו יטרידוהו, שכמעט כל דבר מאלו גדול בעיני הלב מן התורה, ולכן לומד ושוכח, מציץ ומתעלם, ולכן יקשה עליו המעשה לעשות כתורתו. לא כן מי שתורת ה' חפצו, כלומר שטבע לבו נוטה לתורה, הוא יהגה בה יומם ולילה. וכמו שזולתו גם בלילה לא שכב לבו מרוב מחשבותיו על עניניו ועסקיו; כן הוא בתורה, כי עתה נפשו טהורה מכל מחשבת הבל. גם על עסקיו וצרכיו אינו נותן לב רק בדרך עראי בעבור ההכרח, לא שהן נחשבים בעיניו לדברים גדולי הערך, כי לבו מתגדל ומתרומם על כל המעשים, וכדתני ב (אבות) ריש פ"ו "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", וכדאפרש התם בעז"ה. ולכן מה שלומד אינו שוכח, ומה שהציץ לא יתעלם ממנו, לפי שהדברים שמורים ונצורים בלבו, כמו שדרך האדם לשמור ולנצור ענינים שחייו וכבודו תלויים בהם. ואז יקל עליו המעשה ויעבוד את ה' במצותיו בשמחה ובטוב לב, לפי שנפשו מוכנת לעבודתו ע"י המאור שבתוכו. על זה אמרו (פסחים נ.) "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", כלומר ברשותו, שתלמודו שמור בלבו. ומזה תלמד שמי שלא הגיע עדיין למדה זו, ראוי שיפנה עתותיו אליה יותר מלעסוק במעשה, כי מבלי שמירה המעשה רופף, וקרוב לנטות מדרך הטוב ולהכשל בעצת יצרו. אבל מי שתלמודו בידו ושמור בלבו, אז כל אשר בכחו לעשות מצוות ומעשים טובים יעשה, שזהו עיקר הכל, וכדאמרינן (ברכות יז.) בפרק היה קורא, "מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שנאמר ראשית חכמה וגו' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה" וכו', וכמו שיתבאר במשנה הסמוכה, והכי נמי תנן בפרקין (משנה י"ז) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה".

קיום המעשה הוא גדול מהתלמוד והכי נראה לי מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף מ:) דאמרינן התם "וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזא בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". ופירושה נראה לי דר' טרפון ור' עקיבא לא פליגי, וכולי עלמא סבירא להו דמעשה עיקר, דאי רבי עקיבא פליג, אם כן מסקנא דאתי כר' עקיבא, תרמיה [תקשה ממנו] אסתם מתניתין דתני "ולא המדרש עיקר אלא המעשה"? אלא שאלה זו נשאלה סתם בבית המדרש וענה ר' טרפון מעשה גדול, ומיירי [ר' טרפון] במי שתלמודו בידו, ואינו צריך עוד לתלמוד בשביל המעשה. ענה רבי עקיבא תלמוד גדול, ומיירי [ר' עקיבא] ברוב בני אדם שצריכים לתלמוד בשביל המעשה. והיינו דקאמר תלמודא: "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", ולא אמרו "תלמוד גדול" סתם ותו לא, וכדקאמר רבי עקיבא. משום דפרושי קא מפרשי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכלהו כמתניתין סבירא להו ד"לא המדרש עיקר" וכו', ולא אמר רבי עקיבא "תלמוד גדול" אלא תלמוד המביא לידי מעשה, והיינו רוב בני אדם וכדפרישת. וממנה תשמע שאם תלמודו כבר בלבו ואינו צריך לו עוד בשביל המעשה, דודאי מעשה גדול. ומשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל שהביאו התוספות סוף פ"ק דב"ק (יז.) יראה לי שדעת הגאון ז"ל נוטה לדעתנו. דהתם אמרינן שהניחו ספר תורה על מטתו של חזקיהו המלך ע"ה ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ופריך והאידנא נמי עבדינן הכי? ומשני אנוחי מנחינן, קיים לא אמרינן. ואמרינן אמר רבה ב"ב חנה הוי אזלינן בהדי' דר' יוחנן למשאל שמעתא וכו' ולא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין והדר אמר לן. ופריך תלמודא והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה? פירוש היאך הוי מנח תפילין ברישא קודם שאמר להם השמועה, והלא תלמוד גדול ממעשה? ומשני הא למגמר הא לאגמורי. פירוש למגמר לנפשיה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הא לאגמורי לאחרים לא עדיף, ולפיכך היה מניח תפלין תחלה. הכי הוא שמעתא ופירושה מדברי הגאון ז"ל. שמענו שפירוש הסוגיא בקידושין תלמוד גדול דוקא כשמביא לידי מעשה והיינו למגמר, אבל תלמוד שאינו בשביל המעשה כגון לאגמורי לאחרינא, והכי נמי לעצמו אם תלמודו בידו, פשיטא דמעשה עדיף. אבל בספרים שלנו גרסינן במלים דרבה ב"ב חנה: והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן, פירוש על חזקיה הספידו "לימד". והאידנא אע"פ שאומרים קיים, לימד לא אמרינן. ועלה פריך והאמר מר וכו' ומשני הא למגמר הא לאגמורי. ופירושה לדעתי, "והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", לפי שמבלי תלמוד יש לחוש שיעבירנו יצרו על דעת קונו, הא אם ברור לן שיקיים מצות ה' כל ימי חייו ודאי מעשה עדיף, דמי נתלה במי, וכדפרישית בסוגיא דקדושין. ואם כן יותר מעלה להספיד ב"קיים" מלהספידו בתלמוד, כיון דתו ליכא חששא. ומשני הא למגמר. [כלומר] הא דאמרינן תלמוד טפל למעשה היינו למי שלומד לעצמו כדי שיביאנו תלמודו לעשות, והא דהכא [אצל חזקיה] לאגמורי לאחרינא שהוא מעלה יתירה להרביץ תורה בישראל, ועל חזקיה אמרו קיים ולימד. והאידנא קיים אמרינן לימד לא אמרינן, ואפילו לא אמרו על חזקיה רק "לימד" לבד כולל ג"כ תלמוד ומעשה, דכיון שזכה ללמד לכל ישראל תורה, הא תנן (אבות, ד) "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". ויפה פירש התם בקונטרס והאמר מר וכו' שמביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף, והיינו כדפירשנו. ולא תקשה על פירושו אדרבא מהכא דייק בסוגיא דקידושין דתלמוד גדול, וכמו שהקשה עליו ר"ת ז"ל. לפי שכפי דברינו שתי הסוגיות לדבר אחד נתכוונו. גם מה שפירש ר"ת ז"ל והאמר מר וכו' דהכי פירושו כיון שאנו אומרים קיים, הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא למד היאך קיים, שהתלמוד מביא לידי מעשה. אע"פ שדבריו אמת, וכמו שתלמוד מדברינו בפירוש המשנה הזאת, בכלל דברי רש"י ז"ל דבריו, וקל להבין.

תורה, יש לשמור זכרונה בלב תמיד כללו של דבר, ע"י שמירת התורה בלב יבוא לכלל מעשה, וזהו שכתוב (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם" (דברים יא, כב) , "כי אם שמור תשמרון לעשות" וגו' ורבים כיוצא בהם, הקדים השמירה לעשייה מטעם שאמרנו. ולא אמר "וזכרתם ועשיתם", כי אפשר שיזכור ולא יעשה, כי הזוכר איסור הערוה ולמד כל דקדוקי האיסור, אולי כשיתקפנו יצרו לא יחדל מחטוא. ואין תקנה אלא בשמירת התורה בלב, ועל דרך שבארנו ענין השמירה הזאת, שבהיות התורה שמורה בלבו כל היום תהיינה מחשבותיו ביראת ה' וחכמה, להשכיל באמתו, ולהתבונן בחסדיו ובדרכיו ית', ולנצור בלבו חקיו ומשפטיו, עד שיהיו שגורים בפיו, ולהשתמש בבינתו למצוא טוב טעם ודעת, והן טעמי תורה הממתיקים דבריה לנפש החכמה, שעליהן אמר (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". וכל אלו בכלל "תורה" הן, כי מלת "תורה" בלשון הקודש [היא] על הוראת הדרך. ואלו הדברים מורים את האדם בדרך, ולכן נופל על כולם לשון "תורה" והוראה בכל המקרא, יש מהן מורים לאדם דעות נאמנות, כמו (ישעיה כב, ט) "את מי יורה דעה". וכשדברו איוב ורעיו על סוד ההנהגה העליונה אע"פ שאין בה מעשה לאדם, אמר (איוב ל, כד) "הורוני ואני אחריש ומה שגיתי הבינו לי". ועל הידיעות בדרכי ה' כתוב (תהלים פו, יא) "הורני ה' דרכך אהלך באמתך". ועל ידיעת המצות והחקים כתיב (ויקרא ז, לז) "וזאת התורה לעולה ולמנחה" וגו' (במדבר ו, כא) "זאת תורת הנזיר", (במדבר יט, ב) "זאת חקת התורה" ורבים כמוהם. ולכן לשון שמירה בכל המקרא סמוך לתורה, ולשון עשייה אצל המצות, כמו (תהלים קיט, נה) "ואשמרה תורתך", (משלי כט, יז) "ושומר תורה אשרהו", וכן כולם. ואצל העשייה כתוב (דברים ו, כד) "לעשות את כל החקים", (דברים ו, כה) "לעשות את כל המצוה". כי התורה צריכה שמירה בלב, והמצות צריכות עשייה. וכשאומר לעשות אצל תורה כתוב (שם כט, כד) "לעשות את כל דברי התורה הזאת", לא "לעשות התורה", כי דברי התורה הן המצות. וכן (עזרא י, ג) "וכתורה יעשה", כלומר כמצות התורה. ובספרנו על יסודות הלשון יתבאר בעז"ה ברחבה.

ודע כי העזיבה הפך השמירה, ולכן גם היא בלב, וראיה (בראשית כח, טו) "ושמרתיך בכל אשר תלך וגו', כי לא אעזבך" וגו'. ולכן סמוכה עזיבה לתורה, כמו (תהלים קיט, נג) "עוזבי תורתך", (משלי כח, ד) "עוזבי תורה יהללו רשע". וסוף המקרא [ההוא] "ושומרי תורה יתגרו בם", וזה מן הקצה אל הקצה, ככל משלי שלמה. ודע שגם בהיות התורה שמורה באדם, והלב שמח באורה ובטוב טעמה, אפשר שיתקפנו יצרו לפי שעה ויעזוב את ה' ויעבור על מצותיו, וכדאפרש (אבות, א) בבבא "ויהי מורא שמים עליכם". אבל אי אפשר שישתקע בחטאו, כי עוד מעט והמאור שבתוכו מחזירו למוטב (ירושלמי, חגיגה, פ"א ה"ז) . אבל עוזבי תורה אפשר שיתגבר עליהם יצרם עד לאין מרפא. ולכן על שאלת על מה אבדה הארץ? השיב הקב"ה בעצמו (ירמיה ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". פירוש לפי שהיו עוזבי תורה ושוב אין תקנה שיחזרו למוטב, ולא אמר על אשר עזבו אותי, וכאמרו על מעשה ע"ז (ירמיה ב, יג) "אותי עזבו מקור מים חיים" וגו'. לפי שהעוזב את ה' והיינו שעובר על מצותיו ואינו עובד אותו, אם לא יעזוב תורה, המאור שבתוכו מהר יחזירנו למוטב. אבל עוזב תורה קשה מכל מטעמא דאמרן. ויפה אמרו רז"ל (ירושלמי, חגיגה, פ"א ה"ז) "על עזבם את תורתי, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבתוכה מחזירם למוטב". כי שומר תורה לא יעזוב את ה' אלא לפי שעה, והמאור שבתוכו מחזירו. אבל עוזב תורה כשיפול ביד יצרו אין לו תקנה, וזהו "הלואי" שאמרו. ובפרק ששי [להלן] יתבאר יותר בעז"ה.

והנה מי שתורתו שמורה בלבו על הדרך שבארנו, כמעט בטוח הוא שלא יחטא, ואז דומה למלאך ה', כי אמרנו למעלה שהמלאכים יודעים ומשיגים תמיד, עומדים ומשמשים את קונם תמיד. וכן מי שתורתו בלבו יהגה בה יומם ולילה, ויעבוד את ה' במצותיו בכל עת. ומקרא מלא הוא (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". ודברי הכתוב מתפרשים מדברינו. וכן אמרו רז"ל (חגיגה טו ע"ב) "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". כלומר אם דומה למלאך ה' שתורתו שמורה בלבו, וקבל טבע שני לאהוב חכמה ולחפוץ בה, ומושל בתורתו על מעשיו ולא יחטא, אז תורה יבקשו מפיהו. ואם תורתו מן השפה ולחוץ ובלבו עוזב תורה, לא.

תורה יש ללמוד בשמחה, אבל הרשעים שמחים לעשות רע ולפי שהמלך שלמה ע"ה חבר ספר משלי לקרב את לב האדם במשליו אל התורה, גלה ברוח הקדש בתחילת ספרו סוד הדברים שאמרנו, להודיע כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואפרש בקצרה. אמר (משלי ב, א) "בני, אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך", פירוש זהו הלימוד והשמירה בלב. ופירש (משלי ב, ב) "להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה", כלומר כשתקבל חקי החכמה מרבך תקשיב להן אזניך, כאדם שמקשיב אוזן לשמוע דברים שחייו וכבודו תלויים בהם. וגם "תטה לבך לתבונה", להתבונן בדברי תבונות שאתה שומע, לירד לעמקן של דברים ולהשיגם. ומלת "לב" על השכל והבינה. ופירש (משלי ב, ג) "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך". מלת "תקרא" על ההזמנה, כמו (מל"א א, יט) "ולשלמה עבדך לא קרא", (מל"א א, נט) "ויחרדו כל הקרואים". פירוש לכח הבינה הנטועה בנפשך תזמין להתבונן בדברי חכמות ותבונות שאתה מקבל. ותתן קולך לתבונה, לשנותה ולחזור אחריה [בקול] עד שתהיה קבועה בלבך. והנה אלה הדברים שאמר הם אות על החפץ הפנימי, ושכבר החל הלב לקבל טבע שני, לאהוב תורה וחכמה כמו שזולתו אוהב בטבעו עושר ונכסים. וזהו שפירש (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה", כלומר אם תאהב החכמה בטבע לבך ותבקשנה בשמחה, כמו שבטבע הלב לבקש כסף שהוא הממון, וכן תיגע בבינתך לחקור בעומק הענינים לעמוד על יושרן, כמי שעמל ויגע לחפש אחר מטמון שבעומק הארץ. אם עד כה הגעת, יהי לך כן. וכאמרו (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא", שהן דברי תבונה ודעת בסוד ה' ובדרכיו ומעשיו שעשה בשמים ובארץ, והן הן ידיעת גדולותיו ונוראותיו של יוצר בראשית ב"ה. ואמר עוד (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". ו"צדק ומשפט" הן הן חוקי התורה ומשפטיה, ו"מישרים" הן תורת חסד ודרכי החסידות. וכדאמרינן (רש"י לדברים ו, יח) "והישר, זו לפנים משורת הדין" וכמ"ש בסוף משנתנו. ואמר הטעם (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם", כלומר שתהיה התורה שמורה בלבבך, כדרך (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך", ובארנוהו למעלה. ודעת הסודות העליונים בדרכיו ובאורחותיו ית' ינעם לנפשך.

ועד כה דבר על התורה, ועתה יודיע שהתלמוד מביא ג"כ לידי מעשה, שלא יתקפנו יצרו עוד, כי המאור שבתוכו ינהגנו בדרך אמת. וזהו שאמר (משלי ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה", (ב, יב) "להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות", (ב, יג) "העוזבים ארחות יושר" וגו', (ב, יד) "השמחים לעשות רע" וגו', (ב, טז) "להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה". פירוש "מזמה" הוא העיון הגדול והתגברות מחשבות התורה בלב, וכן ה"תבונה" שבו, הם מגינים ושומרים את לב האדם מהטות אל הרשעה. וכאמרו "להצילך מדרך רע", והן דרכי המינים והאפיקורסים תועי לב, העוזבים בלבם "ארחות יושר", שהוא ההיפך מן השמירה וכמבואר למעלה. ובענין המעשה הם "שמחים לעשות רע". וכן תצילך מאשה זרה, שהיא המסוכנת ביותר להכשל בה, כי יצר העריות קשה. והזכיר החמורות לדון הקלות מהן בקל וחמר וכל שכן שתגן עליו תורתו להצילו מהן. ואחר שהזכיר ההזהר מן העבירות, הזכיר עניני קום עשה, ואמר (משלי ב, כ) "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור", כלומר שתקיים כל המצות ותעשה כמעשה הטובים והצדיקים. הנה בארנו פה ענינים עמוקים בקצרה, כי הרוצה להרחיב בזה לא יכילנו ספר. ומן המעט שהודענו התבארו דברי משנתנו שאמרה שהעולם עומד על התורה.

עבודת ה' כוללת תורת המלכים והמלחמות. עיקר בריאת האדם לא היתה לשם "חקירות", אלא לקיום המצוות "ועל העבודה". היינו לעבוד את ה' במצוות עשה הכתובים בתורה, ולהזהר מעבור על מצוות לא תעשה הכתובים בה, כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". (ירושלמי, שבת פ"א ה"ב) "והלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא". וכמו שבעולמות העליונים עומדים ומשמשים את קונם באימה וביראה, וכן השמים וצבאותיהם עושים תפקידם כל עת, כן בעולם התחתון צריך האדם לעבוד את אלהיו וללכת בדרכיו. וצריך הרגל רב אל האדם שיעבוד את ה' ב"ה, לפי שיצר לבו רע מנעוריו, וכדפרישית לעיל. אלא שע"י התורה המאירה בנשמתו יתקן את נפשו וירגילה לעשות כפי תלמודו, כי (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ומשום הכי תני שמעון הצדיק ברישא על התורה, והדר על העבודה, וכדתנן (אבות, ב) "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", וכדאפרש התם בעז"ה, וכן תני ר' מאיר (אבות, ו) "ומכשרתו להיות צדיק וחסיד ישר ונאמן". וכמו שעל התורה דקאמר ברישא כולל החכמה כל דרכיה ונתיבותיה, ואין קץ לחכמה, הכי נמי על העבודה דקתני כולל כל המעשים ע"פ החכמה, החקים והמשפטים ודקדוקיהן שבכתב ושבע"פ. ובכלל זה תורת המלכים ותורת הכהנים ותורת המלחמות ושרי הצבא והגיבורים ואנשי חיל, לכלם חקקה החכמה העליונה חקים ומשפטים ללכת בהן. וכלם עבודת ה' הן, וכמבואר בארוכה בבית הראשון מספר "גן נעול". וכן תניא בספרי: "ואותו תעבודו, עבדוהו בתורתו, עבדוהו במקדשו". למדנו שהכל בכלל עבודה. ותפלה קרויה "עבודת הלב", כדאמרינן בספרי: "ולעבדו בכל לבבכם, זו תפלה שהיא עבודה שבלב". וכן בכלהו מילי, כגון הגיון התורה קרויה עבודה שבלב ובפה. והנחת תפילין קרויה עבודה ביד ובזרוע. ונתינת צדקה קרויה עבודה בממונו. שבכל אבר ואבר ובכל ענין וענין אנו צריכין לעבוד עבודת ה'. ולאפוקי מדעת הטועים החושבים שעיקר בריאת האדם היא בעבור החקירות והתבונות בחכמות ובתבונות באלהיות ובחכמת הלמודיות והמעשיות, ומקילין בעבודות המצות התלויין בגוף ובשדות ובבתים ובמאכלים וכיוצא. אלא עיקר לידת האדם היא בעבור העבודה. ובעבור כן נברא תחת השמש מקום המעשה, כדי שיהא שליט ביצרו ויזהר מהטמא [מלהטמא] בגילולי הפעולות הרעות, ויעשה המצוות בנפש חפצה. כי בעבור ההתבוננות וההשגות לא היה ראוי לבוא בגוף תחת השמש, כי קודם שנוצר בגוף היה יודע ומשיג יותר, וכדאפרש בפרק רביעי במשנת ר' יעקב ["העולם הזה דומה לפרוזדור"]. מיהו אם אין תורה בלב ממש אי אפשר המעשה וכדפרישית לעיל, וכן כתוב בתורה (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד". הקדים תחלה היראה שהיא יסוד החכמה והתורה, כדרך (איוב כח, כח) "הן יראת ה' היא חכמה". ושלמה אמר (משלי טו, לג) "יראת ה' מוסר חכמה", וכדפרישית לעיל בפסוק "אז תבין יראת ה'". והדר "ואותו תעבוד" במצותיו, והיינו "על התורה ועל העבודה". ודע שההתבוננות ועומק המחשבות נקראת בספרי הקדש "מזמה", וכמו שרמזנו למעלה. והמעשים העשויים כפי דרכי החכמה נקראים "תושיות". ולכן כשהזכיר שלמה (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", כלומר שהקב"ה הסתכל בחכמה כביכול ויסד ארץ על פיה, וכן כונן השמים כפי התבונה, סמך לו (משלי ג, כא) "בני אל ילוזו מעיניך, נצור תושיה ומזמה". כלומר כמו כן אתה בני ההולך בדרך ה' עשה כן, ואל ילוזו שתי אלה מעיני לבבך, כי תנצור תושיה ומזמה, והיינו "על התורה ועל העבודה". ובספר חכמת שלמה (פ"ו יח) שהעתקנו, כתוב: "תחלת חכמה לחפוץ חכמה, אם יחפצנה יאהבנה" (שם, יט) . כי יאהבנה ישמור מצותיה, ושומר מצותיה יחיה לעולם (שם כ') . והחי לעולם, קרוב ה' אליו. והמאמר עמוק מאד בארנוהו בפירושנו "רוח חן", וכל אדם יחזה בו שכולל הענין שפירשנו ב"על התורה ועל העבודה".

תוכן ענין "גמילת" חסדים "ועל גמילות חסדים". האי דנקט תרתי בבי על העבודה ועל גמילת חסדים, לאו דעבודה בדברים שבין אדם למקום, וגמילת חסדים בדברים שבין אדם לחבירו, דכיון דעבודה כוללת הכל, מצות עשה ומצות ל"ת הכתובים בתורה וכדפירשנו לעיל, דברים שבין אדם לחבירו נמי אית בה, דכלהו כתיבין באורייתא, וכדדרשינן על (דברים יב, כח) "כי תעשה הטוב והישר", והישר זו לפנים משורת הדין (רש"י לדברים ו, יח) . אלא נראה לי הא דתני גמילת חסדים באפי נפשה משום דכייל תורה ועבודה, כי מלת גמילות איננו לשון תשלומים, ואין הנחתו על שלום דבר קצוב כפי מדת המעשה, אלא כל לשון "גמול" שבמקרא הוא על המצאת פעולה לזולתו, פעמים לטובה פעמים לרעה. וצריך להזכר עמו מה היתה הפעולה, כמו (משלי לא, יב) "גמלתהו טוב ולא רע", (תהלים ז, ה) "אם גמלתי שולמי רע", (תהלים קיט, יז) "גמול על עבדך אחיה". ודומה לו (במדבר יז, כג) "ויגמול שקדים", שהמציא שקדים. וכן (בראשית כא, ח) "ביום הגמל את יצחק", שכבר היה גמול וחזק במציאותו, וכדאמרי בגמרא (כתובות ס:) שהיה בן כ"ד חדש. וכן (ישעיה כח, ט) "גמולי מחלב" שאינן צריכין עוד לחלב אמם, וכמו שתקנו ז"ל (ברכות נד:) בברכה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", שממציא טוב לחייבים. וכן על גמילות חסדים דמתניתין, המצאות פעולות של חסד.

תורת "חסד" מה היא. וביאור "חכמי לב". ומצוות "והלכת בדרכיו" ובכל דבר ודבר יש גמילות חסד והמצאת מעשה לפנים משורת הדין, כי מדת החסד נוספת על מדת הדין. ודע כי שורת הדין היא מדת אמת, ולפנים משורת הדין היא מדת החסד [אמר המגיה: עיין "מסילת ישרים", פרק יט], ושתיהם בכלל החכמה כי החכמה היא ראשית כל הדרכים, וכדפירשנו בריש מתניתין. וכפי מדתה ואורחותיה נוהגים גם שניהם אמת וחסד. וכבר אמרנו כי התורה היא סוד החכמה העליונה, וכדכתיב (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם" וגו', ולכן אף היא כוללת שתיהן. ועל איזו דרך היא כוללתן? דע כי הנגלה ממנה המפורש לכל, כל אדם חייב בו, וזהו שורת הדין ומדת אמת, והן הן המצות והאזהרות הכתובים בתורה שבכתב ושבע"פ, ובעבורן נקראת תורת אמת, כמו שכתוב (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו", וכדרך (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה" וכדאפרש. והדרכים הנסתרים שבתורה והמקובלים פא"פ [פנים אל פנים, כלומר מהרב לתלמידו] הן הן דרכי החסד, ובעבורן נקראת תורת חסד, וכאמרו (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה", וסוף המקרא כולל דרכי החסד. והמקרא הזה כתוב בפרשת "אשת חיל מי ימצא". והוכחנו בספרנו "גן נעול" שהפרשה כלה מדברת בכבוד בעל הנפש היקרה מחכמה ומכבוד, המתואר בספרי הקדש בשם "חכם לב", לפי שבאה החכמה אל לבו, וכדפרישית בבבא ד"על התורה". והוא מלמד תורתו וחכמתו ברבים, ועל תורת אמת שהוא מלמד אמר "פיה פתחה בחכמה", כנה הדבר במלת "פה", וכן "תורת אמת היתה בפיהו". ונוסף על שורת הדין והאמת, גם תורת חסד על לשונה, ללמד לצנועים דרכי החסד, שהן דרכים נשגבים ונפלאים שבתורה, וזהו "על לשונה". כי בפתיחתנו הראשונה לספר הנ"ל הודענו שכשיתארו הדיבור בספרי הקדש במלת "לשון", ענינו תמיד על דברים עמוקים, דברים הצריכים לבינה יתירה. ולדרכי החסד צריך בינת לב ודעת רחבה, וכאמרו (תהלים קז, מג) "ויתבוננו חסדי ה'". והנה מטעם זה עצמו אין דרכי החסד מפורשים בתורה [הערת המגיה: ע"ע "גן נעול", חדר י' חלון ז'], כי אם היו כתובים בה, היה הקהל כלו חייבין בהן. והן דברים שאי אפשר לההמון כלו לעמוד בהם, כי הם נפלאים מדעתם להשיגם, וכל שכן לעשותם. לכן סתם הכתוב וכללן במאמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", וכיוצא מן המאמרים הכוללים, והניחם לחכמי לב ולכל איש חיל, ולגדולי ישראל, שריהם נביאיהם ומלכיהם. כל איש שיש בו נפש יקרה בעלת העוז ומלאה דעת ותבונה, חייב להתבונן בהם ולקבלם מרבו ולעשותם, וכדאפרש בריש פרק שני. כללו של דבר כמו שמדת האמת כוללת התורה כולה, כן מדת החסד כוללתה. וכמו שבמדת האמת יש קצב וגבול לכל מצוה ולכל אזהרה, כמבואר בתורה שבכתב ושבע"פ, ככה יש גבולים במדת החסד, וכולם מקובלים ממשה מסיני. ומזה אתה למד שגמילת חסדים נוהגת בכל, הן בתורה הן במעשה המצות, וכן בדברים שבין אדם לחבירו.

רוממותה של נפש האדם בתורה כיצד? כשיבין בסוד נפשו שהיא עליונה נשמת רוח חיים, נטוע בה כח ועוז, מכרת את בוראה, מתבוננת בדרכיו ובמעשיו, יעשה חסד לנפשו ויעלנה ממדרגה למדרגה, יפליג ביראה ובחכמה, ולא יספיק לו לעמוד על דין תורה המסור לכל אדם, אלא יתחסד בעצמו להעתיק נפשו מעלה מעלה. ונקח לדוגמא מצות היראה, עליה נצטוינו בתורה באמרו (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא", וזהו יראת רוממות, כלומר שנבוש בעצמנו לעבור על מצותיו, בזכרנו רוממות האדון המצוה עליהם. ואי אפשר לנו לירא את ה' כשאנו מסכלין [לשון "סכל" שאיננו מבין] גדולתו ורוממותו. ולכן צריך כל אדם להביט אל פעל ה', להכיר גדולת יוצרו ב"ה. ואולם אם יעמוד על "האמת" [בלבד], והוא דין התורה המפורש, די לו כשיתן אל לבו שהוא ב"ה אדון השמים ושמי השמים וכל צבאותיהם, ואדון הארץ וכל צאצאיה, ואם ייראנו בעבור זה וישמור מצוותיו, "צדיק" יתקרי [נקרא]. תדע שכן הוא שהרי כשצוה על המצוה הזאת ואמר (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא", הקדים לאמר (י, יד) "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה". להודיענו כי חייבים אנחנו להסתכל בגדולות הללו כדי שיהיה מוראו עלינו. ולפי שהוא מפורש בתורה כל ישראל חייבים להתבונן באלה, לפי שבכח הקטן שבישראל לעמוד על מקצת דברים אלו.

סודות התורה ואולם יש גדולות אחרות נוראות ונפלאות מאלה שזכרנו, והן כלל הסודות העליונים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיוצא בהן, שהן כולם בכלל יראת ה', ועליהם נאמר (תהלים כה, יד) "סוד ה' ליראיו" וגו', (משלי ג, לב) "ואת ישרים סודו". ומי שהוא חכם ומבין בהם מדעתו יירא את אלהיו יראה גדולה, וכאמרו (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה'" וכדפרישית בבבא (אבות, א) "על התורה". והנה הנביאים בספריהם רמזו על הסודות הללו, כמו במרכבת ישעיה ויחזקאל וכיוצא, אבל לא נכתבו בתורה סמוכים למצות היראה מטעם שאמרנו. שאם היו מפורשים בתורה היו הקהל כלו חייבים ליראה את השם על הדרך הזה, וזה אי אפשר, שאין כל הנפשות יכולים לעמוד בה. והיודע בהם הוא איש "יקר מחכמה ומכבוד" (ע"פ קהלת י, א) , ו"חסיד" יתקרי, ועליו מוטל להתבונן בהם. וראיה ממדרש רבותינו ז"ל (מדרש משלי, פ"י) שאמרו ששואלין לאדם ליום הדין הגדול קראת בתורה? למדת משנה? למדת הלכות ואגדות? ואם אומר על כולם הן, שואלין אותו צפית במרכבה שלי? שאין לי הנייה בעולמי אלא כשתלמידי חכמים יושבים ועוסקים במרכבה וכו', שמענו כי גדולי החכמים חייבים להסתכל גם במוראות הללו, וזהו גמילות חסדים. [הערת המגיה: שמא לזה אמרו בזהר "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו"; זהר ח"ב קיד:]. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (שם יא, יז) "גומל נפשו איש חסד" וגו'.

וכמו שהוא במצות היראה כן הוא במצות האהבה והדבקות האלהי וכיוצא, וכמו שדברנו על זה בספר "גן נעול" בבית הראשון בחדר העשירי. ובכלל זה כל הדעות הטהורות והלמודים היקרים שמתעטרים בהן הנפשות היקרות, וכולם בכלל תורה הן, וכדפרישית לעיל.

כיצד להיות "חסיד" חסידות בעבודה כיצד? החסיד ירבה בעבודת ה', ויעשה מצוותיו בדרך ישר ובהפלגה גדולה, מדקדק בהן ורודף אחריהן בזריזות גדולה לעשותם, יותר ממדת הדין המפורש בתורה, הן בעניני קום ועשה, הן להשתמר מעבור על לא תעשה. לדוגמא מצות תלמוד תורה המפורשת באמרו (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך" וכו'. ואם יעמוד על דין תורה די לו בפרק אחד שחרית וערבית, וכדאמרינן בפ' שתי הלחם (מנחות דף צט:) אמר רב אמי מדבריו של ר' יוסי למדנו אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וגו'. אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש, ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ, ורבא אמר מצוה לאמרו בפני עם הארץ". ולכן מי שנותן נפשו על התורה והוגה בה תמיד "חסיד" הוא דהוי. וראיה מפ"ק דברכות (דף ד.) שאמרו ז"ל על (תהלים פו, א-ב) "תפלה לדוד וכו' שמרה נפשי כי חסיד אני", לוי ור' יצחק. חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה ולא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך כך אמר דוד וכו' לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי" וכו'. הזכירו בחכמתם שלשה דברים הכוללים דרכי החסידות, האחת כוללת תענוגי הגוף, כי אם השינה שהיא הכרחית כובש בשביל עבודת ה', כל שכן התענוגים המותרים והאסורים שאינן הכרחיים. השניה כוללת דרכי המדות, שאם על כבוד המלכות והשררה אינו חושש בשביל מצות ה', ועוסק בדם שפיר ושליא, כל שכן שמתחסד ביתר מדותיו. השלישית כוללת דרכי השכל והבינה, שאם על בינתו הגדולה בתורה אינו סומך ונמלך במפיבושת, וכדתנן "עשה לך רב", והתם (אבות, א) אפרש, כל שכן שאינו נשען על בינתו בדברים המופלאים מן הלב. וכולן שהזכירו מדרכי החסד הן, כי לא נצטוו הקהל כולו לקום בחצות לילה וכמו שאמרנו. ודוד לפנים משורת הדין היה עושה. וכן לא נצטוה המלך בתורה לדון במראות דמים, יש שופטים כהנים וסנהדרין בישראל לעסוק באלו, וכדכתיב (דברים יז, ח-ט) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו', וקמת ועלית וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט" וגו'. ונאמר (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב" וגו'. ודוד לפנים משורת הדין עביד הכי.

ובריש פרק מפנין (שבת קכז.) אמרו ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, וחשיב הכנסת אורחים, ובקור חולים, ועיון תפלה והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות. ופריך התם ממתניתין (פאה, פ"א מ"א) ד"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן" וכו', ואלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו'. ומשני לפי גרסת הרב רבינו שמשון מקוצי ז"ל הני נמי בגמילת חסדים שייכי. ושמע מינה דעיון תפלה והשכמת בית המדרש ומגדל בניו לתלמוד תורה נמי שייכי בג"ח, ואע"פ שאינן בין אדם לחברו, והיינו כדברינו. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דגריס "הני בהני שייכי", ומפרש השכמת בית המדרש ומגדל בניו לתלמוד תורה בכלל "תלמוד תורה כנגד כולם" הן, והדן את חבירו לכף זכות בכלל "הבאת שלום" הוא, סוף סוף על עיון תפלה הוצרך לפרש דבכלל גמילת חסדים הוא כדכתיב (משלי יא, יז) "גומל נפשו איש חסד", והיינו נמי כדברינו. וכן בכל המצות ובכל האזהרות כשיקדש עצמו בדבר המותר לו מן התורה כדי שלא יבא לכלל עבירה, ההוא "חסיד" מתקרי.

חסידות של בעלי נפש יקרה, ואינה חובה לכלל הציבור וביותר בדרכי המדות, כי מהן מסתעפים מעשים נפלאים מאד, וכלם כלולים במצות (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". ולא באו מפורשים בתורה מטעם שבארנו לעיל במצות היראה, שאם היו מפורשים היו חייבים בהן הקהל כולו, והן דברים שאי אפשר לצוות לכל הקהל כולו, כגון דרך הענוה, דרך הקדושה, מדת ארך רוח, מדת האומץ והגבורה, שמכל אלו וכיוצא בהן נתלים פעולות ומעשים של חכמה עד להפלא. ראה עד היכן הגיעה מדת ענותו וטובו של משה רבינו ע"ה שנתן נפשו בעד ישראל ואמר (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". למטה ממנו דוד מלך ישראל שאמר (שמו"ב כד, יז) "[ואלה הצאן מה עשו?] תהי נא ידך בי ובבית אבי". ראה עד היכן הגיע קדושת הכהן הגדול שנצטוה לו (ויקרא כא, יא) "ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא". (ויקרא כא, יב) "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו", וכדאמרינן בתלמוד שכהן גדול עובד באנינות ואינו מחלל, לפי שהוא קדוש לאלהיו, ויש כח בנפשו להתקדש [הערת המגיה: כלומר לפרוש] מכל עניני העולם, ויוכל לעבוד בשמחה גם אם תקראנה אותו אחד ממיתת ששה הקרובים. ראה עד היכן הגיע ארך רוחו של אהרן ביום שמחת לבו, מתו שני בניו המשוחים, ונאמר (ויקרא י, ג) "וידם אהרן". ועד היכן הגיע מדת האומץ והגבורה בדוד שאמר (שמו"א יז, לב) "עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה". וכיוצא מעשיות רבות הכתובים בספרי הנבואה לדורות ללמדם דעת. וכל המתבונן בהם יבין גודל דרכי החסד שהשתמשו בהם גדולינו ואבותינו, וכן בכל מדה ומדה. וכמו שהוא לענין קום ועשה, כן הוא לענין האזהרות, כמו להשמר ממדת הגאוה, וממדת הסכלות וההבל, וממדת גבה רוח, וממדת הפחד והמורך, ורבות כיוצא בהן, כמו שפירשנו מקצת דברים אלו בחלק א' מספרנו "גן נעול" בחדר העשירי. והקורא בספר הנ"ל יבין הרמזים שרמזנו פה במשנתנו. ועוד יתפרשו מקצת הדברים בפרק השישי במשנתו של ר' מאיר.

וגמילת חסדים בינו לבין חבירו כיצד? מי שהוא חסיד מוותר מממונו לפנים משורת הדין יתרה על הצדקה המפורשת בתורה שנצטוה עליה הקהל כולו, והיא נוהגת בעניים ובעשירים, וכדאמרינן (תוספתא, פאה, פרק ד) "צדקה לעניים וגמילת חסדים בין לעניים בין לעשירים", וכוללת כל ההטבות לזולתו, להתחסד עם הבריות לקרבם לתורה וללמדם, לטרוח עבורם בגופו, ולהיטיב עמהם במאודו ובקנינו, וכמו שיתבארו מקצת הדברים בדברי התנאים השנויים בפרק זה. הא למדת שכל המחשבות וכל המעשים שיחשוב ושיעשה האדם בדרך נכונה כלולים בשתי דרכים, ב"אמת" וב"חסד", קצתם יעשה כפי מדת אמת, וקצתן כפי מדת החסד. והעומד בסוד ה' יבין מתי ינהג במדה זו, ומתי במדה זו, והן הן דרכי ה', כי ה' ב"ה נוהג בהן עם עולמו, כמו שגלה למשה רבינו ע"ה (שמות לד, ו) "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". עליהן אמר שלמה (משלי ג, ג) "חסד ואמת אל יעזבוך קשרם על גרגרותיך", וכדפרישית (אבות, א) בבבא ד"על התורה". ודוד ע"ה הזכירם במקומות רבות, כמו (תהלים מ, יב) "חסדך ואמתך תמיד יצרוני", (תהלים פט, טו) "חסד ואמת יקדמו פניך". (תהלים קלח, ב) "ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך", וכיוצא בהן. כי ה' ב"ה מתנהג עמהן עם בריותיו, לפעמים במדת אמת, ולפעמים במדת החסד לפנים משורת הדין, וכענין שכתוב (תהלים יח, כו) "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם", הכל במשפט החכמה, שהיא ראשית כל הדרכים, וכדפירשנו לעיל. ובפירושנו "רוח חן" הרחבנו בזה, ואמרנו כי המתנות העליונות שהקב"ה חונן בהם ליראיו, כמו רוח מלכות, רוח נבואה, רוח דעת ויראת ה', רוח גבורה, והשמחה והעוז והחדוה וכיוצא, כולם מדרכי החסד הם, כמו (ישעיה טז, ה) "והוכן בחסד כסא", (תהלים קיט, מא) "ויבואוני חסדך ה'", (תהלים קיז, ב) "כי גבר עלינו חסדו", (תהלים קג, יז) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", וכיוצא רבות במקרא. ואינני פה רק רומז רמזים קצרים שלא אצא מדרך הפירוש.

חסידות שיש בעולם העל-אנושי וכשם שנוהג גמילת חסדים בתחתונים אין ספק שנוהג בעליונים, אלא שנעלה ממנו עניניהם ודרכיהם, כמו שנעלם ממנו מה היא תורתם ועבודתם, וכדאמרינן במדרש איכה רבתי בפסוק (איכה א, יג) "ממרום שלח אש": מהו זה שכתוב "וצדקתך אלהים עד מרום"? כשם שהתחתונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו, כך עליונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו" עכ"ל. והיינו דקאמר שמעון הצדיק "על שלשה דברים העולם עומד", שכל העמדה הוא קיום הדבר וחזקו. והנך תלתא הם קיום העולם, שאם יתבטלו תורה ועבודה מכל בני אדם, הארץ וכל צאצאיה לא יעמודו, וכדפירשנו לעיל. והכי נמי גמילת חסדים הוא קיום העולם, שאם יש חסידים בעולם גם הקב"ה מתחסד עם עולמו, ומשפיע להם רוב טובה, ואי לא לא, כדכתיב (תהלים יח, כו) "עם חסיד תתחסד". וביותר גמילת חסדים שבין אדם לחבירו דלא סגי בלאו הכי, וכדאמרינן (ב"מ ל:) "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה [ולא עשו לפנים משורת הדין]". ולכן נוהגים בכל אדם ,וכדאמרינן לעיל, (רש"י לדברים ו, יח) "והישר זו לפנים משורת הדין". ונקט תורה ברישא שאם אין תורה אין כלום, דתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ:) , והדר תני עבודה שהיא המעשה ע"פ התורה, וזה העיקר שבשביל זה נברא האדם. והדר תני גמילת חסדים שהיא מעלה יתירה מדרכי התורה והעבודה הגלויים ואי אפשר להתנהג בה זולתי כשיהיה בתחלה שלם בתורה ובעבודה. והנה ג' אלו כוללים כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב, והיה ראוי לצדיק גדול כשמעון לומר מאמר זה שהוא יסוד לכל תורה ולכל מוסר.