יין לבנון על אבות א:יח

"רבן שמעון בן גמליאל אומר". סיפא דמשנת שמאי אתו לפרושי, ששנה: "והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות", ולענין גמילות חסדים תני לה, וכדפרישית לעיל. דבין צדיק ובין רשע צריך לקבל בסבר פנים יפות, ולשמוע מה ידבר אליו. וקאתי רבן שמעון לפרושי מילתא דשמאי, ועל כרחך דמשום לפרושי קאתי. שאם תאמר שדברי קבלה הן שקבל מרבותיו, משנה שאינה צריכה היא, שכבר היא שנוייה בריש פרקין בשם שמעון הצדיק. ולית לך למימר דמתניתין פליגין אהדדי, דשמעון הצדיק "תורה ועבודה וגמילות חסדים" תני, ושמעון בן גמליאל תני "דין ואמת ושלום", שכבר יסדנו בהקדמתנו שאין טעם לעשות מחלוקת במשניות המסכתא הזאת, שהן משנת חסידים ודעת קדושים, אלא היא היא. ולא קאמר לה רשב"ג אלא לפרש משנתו של שמאי, ומשום הכי לא שנה בלשון שמעון הצדיק, כי שמעון הצדיק הודיענו שהעולם כולו עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים, וכולל עליונים ותחתונים, שכל עולם ועולם עומד על שלשה אלה, כל אחד כפי דרכו, ויש תורה למלאכים ולצבאות, ויש תורת האדם. יש עבודה לעליונים, ויש עבודות קבועות לתחתונים. וכן בדרכי החסד. ועל כן אצטריך ליה למתני תורה ועבודה וגמילות חסדים, וכדפירשתי התם. מה שאין כן רשב"ג לא נחית אלא לפרושי דברים שבין אדם לחבירו, לתת טעם לדברי שמאי שאמר "והוי מקבל את כל אדם" וכו', להכי נקט דדין ואמת ושלום, דאע"ג דהוי נמי תורה ועבודה וגמילת חסדים, למדנו ממליצה זו דמיירי שלשתן על דרך שנוהגין בין בני אדם, וכדאפרש.

מצות הקמת בתי דין בישראל "על הדין". כנגד "על העבודה" תני לה, וכדפרישית במשנתן של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ששנו דבריהם על הדין. ואמרנו שהדין מצוה ממצות התורה, שנאמר (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים וגו' ושפטו את העם משפט צדק", ונאמר (ויקרא יט, טו) "בצדק תשפוט עמיתך". וקמשמע לן רבן שמעון שהעולם עומד עליו, ואינו דומה למבטל מצות סוכה או לולב שאע"פ שחוטא לשמים, לא יתבטל יישובו של עולם. אבל הדין הוא אחד מן העמודים שהעולם עומד עליו, הן להציל עשוק מיד עושקו, והן לעשות משפט בעוברים ובאנשי דמים ומרמה. שאם אין דין העולם הפקר, (אבות, ב) "ואיש את רעהו חיים בלעו". ולכן אמר על עושקי משפט ומעוותי דין (תהלים פב, ה) "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ". ולעיל מינה אמר "עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה". ויפה אמר "ימוטו כל מוסדי ארץ", כי באין משפט ירגזו מוסדות תבל, בנפול העמוד שהעולם נשען עליו. ולכן אמרו ז"ל (דב"ר, ה) "אם אין דין למטה יש דין למעלה". כי יקום אלהים למשפט לשפוט תבל במשפטיו הרעים, כי מלאה חמס. ולפי שאתה חייב לעשות דין ולהציל עשוק מיד עושקו, צריך אתה לקבל כל אדם הבא אליך בסבר פנים יפות, שמא יש לו דין ודברים עם חבירו, ובא אליך לבקש דין; או שתצילהו מיד עושק ואיש זרוע. ואם תראה לו פנים רעים יסתתמו דבריו ויצא בפחי נפש, ויקרך עון. ואע"פ שהוא איש חוטא אין בכך כלום, שעכ"פ עליך מוטל לעשות לו דין. מה תאמר שמא דבר עבירה מבקש? לא אמרתי אלא על קבלת פניו, ואם תשמע דבריו שלא כהוגן, אז "צא" תאמר לו, וכדפירשתי בבבא "והוי מקבל" וכו'. ומדנקט דין שמע מינה שאינו מדבר על העולם בכלל, עליונים ותחתונים כמו שמעון הצדיק, דדין לא שייך בעליונים, שאין יצר במלאכים ובצבאות, ואין חמס ועושק במרום, אלא בבני אדם מיירי, ואינו אלא לפרש דברי שמאי.

התורה נקראת "אמת" "ועל האמת". כנגד "על התורה" תני לה, וכדפרישית במשנת שמעון הצדיק, שהתורה מתוארת "אמת", שנאמר (מלאכי ב, ו) "תורה אמת היתה בפיהו", ונאמר (משלי כג, כג) "אמת קנה ואל תמכור חכמה ומוסר ובינה". וסוף הכתוב מפרש ראשו, ושם אמרנו שדרכי התורה הנגלים ושחייבין בהן הקהל כלו, הן דרכי האמת. ותנן בפרק בתרא [של אבות] בדברים שהתורה נקנית בהם: "ומעמידו על האמת", שצריך כל חכם מישראל להעמיד חבירו על האמת, לדבר על לבו לקרבו אל התורה וללמדו דרכיה. וכדתני הלל (אבות, א) "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ודרכי התורה הוא העמוד הגדול שהעולם עומד עליו, והנוהגים להיפך הולכים בארחות שקר, כי השקר אינו [דיבור] שוא [בלבד], אלא כל דרך היפוך מדרך החכמה קרוי "שקר", על כן כתוב (תהלים קיט, קסג) "שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי". ואמר (קיט, קד) "מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל ארח שקר". ונאמר (קיט, כט) "דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני". וכבר החילונו לדרוש על זה בספרנו "גן נעול" בחלק הראשון (חדר ב, חלון ה) . והענין צח מאד אבל אין זה המקום להאריך בענינו. ולפי שאתה חייב להעמיד בני אדם על האמת, צריך אתה לקבל בסבר פנים יפות כל הבא אליך, שמא חפץ ממך שתלמדהו דרכי האמת להתקרב לתורה. ואפילו יהיה חוטא וכסיל, אולי שב מדעתו הוא ותוכל לקרבו תחת כנפי השכינה. ואם לא תסביר לו פנים בבואו אליך יצא בבושת פנים, והיה בך חטא. ומדנקט "אמת" ולא תני "על התורה", שמע מינה שאין דבריו כוללים עליונים ותחתונים כמו שמעון הצדיק. דלא שייך "אמת" אלא כשיש שקר, והיינו בתחתונים בעלי יצר האוהבים ארחות שקר, לא בעליונים השוכנים בעולם האמת, שאין שם פיתויי התאוה וארחות שקר, כי תורתם קבועה בקרבם, וכדפירשתי במשנתו של שמעון. אלא לפרושי משנת שמאי הוא דנקיט לה.

לקבל כל אדם בסבר פנים יפות "ועל השלום". משום על גמילת חסדים תני לה, וכדפרישית בבבא "אוהב שלום ורודף שלום". שדרכי השלום הם תכלית החסידות, ובעבור דרכים אלו נקראת התורה "תורת חסד", כדרך (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". ותנן בפרק בתרא (אבות, ו) "ומעמידו על השלום". שצריך כל חכם בישראל להבין לחבירו דרכי השלום, ובכלל השלום הוא אהבת הבריות לתווך שלום ביניהן, ולעשות שלום בין אדם לחבירו, וכמו שאמרו על אהרן הכהן הגדול, וכדפירשתי בבבא "אוהב את הבריות", שעליו נאמר (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". "ורבים השיב מעון" נמי בכלל השלום הוא, כי בתורתו ובתוכחותיו היה משקיט מלחמת התאוה והיצר בלב בני אדם והחזירן למוטב. והשלום הוא עמוד השלישי שהעולם עומד עליו, כי (רש"י בשם תורת כהנים, ויקרא כו, ו) "אם אין שלום אין כלום". ולכן צריך אתה לקבל כל אדם בספר פנים יפות להמשיכו אליך בעבותות אהבה. ושמא הבא אליך מבקש ממך שתעשה שלום בינו ובין חבירו שמתקוטט עמו, או שמבקש לשמוע מפיך דרכי החסד והשלום, ותוכל להשיבו מעון, ואין חסד גדול מזה. וכשלא תקבלהו בפנים יפות יבהל מפניך, ואתה הגורם למעט השלום בישראל. והיינו נמי דנקט שלום ולא תני על גמילת חסדים כדתני שמעון הצדיק, לאשמועינן שאין משנתו כוללת עליונים ותחתונים, דלא שייך שלום אלא במקום שיש קטטה ותחרות, או מלחמה פנימית. וכל זה לא שייך בעליונים שהן מלאכי שלום, כדכתיב (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו". ואין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, וכן אין יצר במלאכים ולא מלחמה פנימית, ועל כרחך לא מיירי אלא בין אדם לחבירו, ולפרושי משנת שמאי. הא למדת שאין שתי המשניות חולקות זו עם זו, ושבחכמה שנה שמעון הצדיק תורה ועבודה וגמילת חסדים, ובתבונה שנה רשב"ג דין ואמת ושלום. (משלי יב, יח) "ולשון חכמים מרפא".

טעם שהובא כאן פסוק להוכיח שהדין נקרא "אמת" ושהמשפט נקרא "שלום" "שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". בפירוש רש"י ז"ל ראיתי שכתב, במשנה טבריינים אין שם פסוק. ודעתי נוטה לגירסא זו, דודאי לא צריך קרא שהעולם עומד על שלשה אלו, שהרי שמעון הצדיק תני נמי שעליהן העולם עומד, ולא מייתי קרא, משום שהתורה והנביאים כולם מעידין שהן תכלית הכל, ומסברא ידענו שאם יתבטלו אין תקומה לעולם. ולגרסתנו שיש פסוק, נראה לי דלא מייתי ליה אלא משום דין. דאמת ושלום היינו תורה ועבודה וגמילת חסדים. אבל דין הוא פרט מפרטי העבודה, ושקול כנגד הכל, ועלה קאמר שנאמר "אמת ומשפט" וגו' דקרא נאמר כששבו מגלות בבל, והבטיחם ה' ב"ה שאם ישובו יהיו לו לעם, ואמר (זכריה ח, טז) "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו. אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ו"משפט שלום" סמוך, ומהאי טעמא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (זו:) "ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע, שנאמר אמת ומשפט שלום, והלא במקום שיש משפט אין שלום! אלא איזה משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע". אלמא ד"משפט שלום" חד מילתא הוא, והנקודה [ניקוד פתח] ונגינת טעם מורים על הסמיכות. וא"כ לא נפקי תלתא מהאי קרא, אלא כדאמרן דלא מייתי קרא אלא משום דין. ובפרשה שלפניה כתוב (זכריה ז, ט) "משפט אמת שפוטו". והענין יתבאר בפרק בתרא (אבות) בבבא "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין". ונודע שיש שני מיני משפטים, האחד מה שישפטו השופטים ע"פ התורה, והשני מה שישפטו בית דין הגדול והמלכים לעשות סייג לתורה, והן משפטים נפלאים בדרכי החסד והשלום. ולכן בפרשה הראשונה שמדבר עם כלל השופטים, אמר "משפט אמת שפוטו", כי משפטי אמת הם משפטי התורה הנגלים. ובפרשה השניה מדבר על משפטי חסד, אמר "משפט שלום שפטו". והוכיח מפסוק זה שהעולם עומד על הדין, שהרי הכתוב מבטיח שיהיו לו לעם אם יעשו משפט שלום בשעריהם.

סליק פרק א