יין לבנון על אבות א:יז

"שמעון בנו אומר". מציעתא דמשנת שמאי אתי לפרושי, דתני אמור מעט ועשה הרבה, ופירשנו שנשנית לענין "עבודה", וקא מפרש שמעון דכייל בהך מילתא עקרים גדולים בדרכי העבודה, וכדאפרש.

לא כל השותק נחשב לחכם "כל ימי גדלתי" וכו'. כלומר האי "אמור מעט" ששנה שמאי, כולל מדת השתיקה הטובה מאד, וכדתנן (אבות, ג) "סייג לחכמה שתיקה". ואני מצאתי במופת [ראיה] נאמן שהמדה הזאת ראויה לחכמים, כי כל ימי גדלתי בין החכמים וראיתי מנהגיהם ומעשיהם, ושמעתי מפיהם חכמה ומוסר, וברוב התבוננות נתברר לי שאין טוב לגוף משתיקה. ומדבריו אנו למדין שאין דבריו דברי קבלה שקבל מרבותיו, כי הודיענו שהוא מצא דבר זה בנסיון, ושמחכמת לבו דיבר לפרש דברי שמאי, שאל זה התכוין במאמרו "אמור מעט". כלומר אע"פ שהגיון תורה וחכמה טוב מאד, הנה לעניני הגוף כלומר בדברים שהן לצרכי הגוף אין טוב משתיקה. ומי שלבו לב חכם ימעט דבריו בהן, ובכלל זה כל דברי רשות, כמו בעניני משא ומתן וספורי המלכים ושיחות בטלות, כי המרבה לדבר בהן מפריד מחשבתו מעניני חכמה ודעת, והממעט בהן נותן אות על עצמו שתורתו קבועה בלבו, ואת פני מבין חכמה, ואינו רוצה להסיח דעתו ממנה על ידי רוב אמרים. ועל זה אמר שלמה (משלי יז, כז-כח) "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה. גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון". ובספרנו "מעין גנים" בארנוהו ופה נרמוז. לא אמר חושך "אמרים" יודע דעת, כי לפעמים ראוי להרבות אמרים, כמו בדברי תורה, וכדכתיב (משלי כב, כא) "להשיב אמרים אמת לשולחיך". על כן אמר "חושך אמריו" בכנוי. כלומר שממעט באמרים הנוגעים לו לצרכי חול, ואינו חושך אמרי אמת. כי בשבתו בוועד חכמים "חכמות בחוץ תרונה". אז נדע שהוא איש יודע דעת, איש יקר רוח איש תבונות. כי לפי שאוהב דעת ותבונה חושך אמריו שלא להסיח דעתו מהן. ומזה נולד טעות לבני אדם ש"גם אויל מחריש" וחושך אמרים, "חכם יחשב" בעיניהם, דאוטם שפתיו מדבר דבר, לנבון יחשב להם. ולא כן הוא, שאין כל מחריש חכם, ולא כל אוטם שפתיו נבון. אבל נבחין הדבר אם יושב עם זקני ארץ ונודע בשערים דברי תורתו, ורק כשבתו בישיבת יושבי קרנות חושך אמריו, אז יקרא נבון ואיש דעת. אבל האויל שהוא משועמם הדעת כל שכן שמחריש בוועד חכמים, וכאמרו (שם כד, ז) "ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו", ובארנוהו בספר "גן נעול". ועלה קאמר רבן שמעון שלא מצא לגוף טוב משתיקה, שכשמרבה אמרים שוב אין תורתו קבע בלבו, כי רבוי הדברים מסירים מחשבות התורה והחכמה מן הלב.

ומלת "מצאתי" נופל על ברור דבר, ושעמד עליו במופת, ושלמה השתמש בה הרבה בספר קהלת, כמו (קהלת ז, כו) "ומוצא אני מר ממות את האשה" וגו', ובארנוהו למעלה בבבא "ובוטל מדברי תורה", ועוד יתבאר בסוף משנה זו.

"ולא המדרש עיקר אלא המעשה". כלומר הא דתני שמאי "ועשה הרבה", וגבי תורה לא תני "דרוש וחקור הרבה", ואע"ג שתלמוד תורה מצוה גדולה היא, וכדתנן (אבות, ב) "אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה". משום דשמאי תני מציעתא לענין "עבודה", וקמשמע לן דמעשה עדיף טובא מתלמוד, וכדקאמר "ולא המדרש עיקר אלא המעשה" כלומר אע"פ שהמדרש טוב מאד, איננו עיקר עד שיחשב בפני עצמו גם בלי מעשה, אלא (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ואם כן המעשה עיקר. וכבר פרישית הא מילתא בבבא "על התורה". ולהכי "אמור מעט" דקאמר שייך נמי ל"ועשה הרבה". דאפילו במעשה התורה והמצוה יהיו דבריך מעוטין ממעשיך, שאם תבטיח הרבה ותעשה מעט, יאמרו עליך "רבי, נאה אתה אומר ואין אתה נאה מקיים". ואתה מחלל כבוד שמים, שתהיה נחשד שאין פיך ולבך שוין, ויאמרו אילו אוהב חכמה באמת כמו שמהלל אותה בפיו לא היה עובר על דברי עצמו. וכדתנן (אבות פ"ג מי"ז) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה" וכו', והתם אפרש לה בעז"ה.

חטא ועון, ההבדל ביניהם. וטעם שהדיבור מביא לידי חטא "וכל המרבה דברים מביא חטא". תני רישא שאין טוב משתיקה, כי היא סייג לחכמה. ומי שאינו נזהר בסייג זה, מכל מקום אם בעל נפש הוא ימעט בדברים כפי כחו. ותני השתא "וכל המרבה דברים", שהוא איש דברים בוועדן של בני אדם, לא ינצל מן החטא, כי "כל המרבה דברים מביא חטא". והתבונן שלא אמר "כל המרבה דברים חוטא", אלא "מביא חטא". והמליצה צחה מאד, ונשענת על מה שיסדנו בספרנו "גן נעול", על ההבדל שבין חטא לעון, ועל פי ההבדל הזה תבין בכל מקום שדקדקו חכמים בדבריהם, והזכירו פעם "חטא" ופעם "עון". כי רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא שנה בפ"ב וגוררת עון, וכיוצא בזה, שכולם בחכמה נשנו. וארמוז בקצרה דבר שהרחבנו בו בספר הנ"ל. אמרנו שהחטאים נטועים בכל הנפשות, כי אין חטא אלא נטייה מן הדרך הטוב אל דרך לא טוב, ושתיהן נטועים בנפש הכוללת הכחות והפוכי הכחות, כמו הגאוה והענוה, הכעס והרצון, האהבה והשנאה ודומיהן. ואלה הכחות לא יסורו מן הנפש לעולם, כי הן הן דרכי הנפש וצריכים לה לתשמישי החכמה. על דרך משל, "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", הרי שצריכה לשתיהן, ואם ישנא מלאכה ויאהב רבנות חוטא בשתיהן. והדבר תלוי ביצר הלב, איזו מהן הוא המושל בלב, כי (קהלת י, ב) "לב חכם לימינו" ומושלים בו דרכי הצדק, "ולב כסיל לשמאלו". והנה דרכי החטאים נסתרים בנפש החכם לא יעלו על לבו, כי חכמתו ודעתו מושלים בלבו, וכאמרו (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה", ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים". ואם יקרה עת שיסורו מחשבות חכמתו ודעתו מעל פניו, אפשר שירום החטא הנסתר בנפש ויעלה על לבו וימשול עליו לפי שעה, ע"ז נאמר (משלי ג, לה) "וכסילים מרים קלון". ולהיפך נאמר (משלי יב, טז) "וכוסה קלון ערום". ולכן נאמר (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", דומה לפירושנו בבבא "ויהי מורא שמים עליכם". ועל זה שנה תנא דידן "וכל המרבה דברים מביא חטא". כלומר שמא תאמר "ומה בכך אם איש דברים אנכי, ואנכי מדבר בדברים המותרים, ועוולה לא ימצא בשפתי". דע, שהמרבה דברי הדיוטות מביא החטא הנסתר בנפשו אל לבו וקרוב שיחטא בדבריו. והדבר עמוק הזה מצא שמעון בחכמתו, וראה שאין טוב לגוף משתיקה, כי היא סייג לחכמה, והיא הטובה הגדולה שיעשה הגוף לנפשו. כשישתמש בשתיקה יבלום פיו ויאטום שפתיו מדבר בעניני הגוף ודברי עולם הזה. ואין זה דומה לשאר תשמישי הגוף, שאע"פ שמרבים לעסוק תחת השמש, אם חכם הוא לא יזיקו המעשים הללו לחכמתו, ולא יביאו החטא. כי הידים העושות במלאכה, והרגלים הרצים לצרכי עולם הזה, והעינים הרואות והאזנים השומעות דברים המותרים לראות ולשמוע, בהיות בעליהן חכמים וצדיקים ושומרים ידיהם מעשות כל רע, ורגליהם מלרוץ לרעה, ועיניהם מראות ברע, ואזניהם משמוע שוא וכיוצא - שוב אין סכנה שיחטיאו במעשיהם את הנפש. כי בעת פעולתם דעת בעליהן מתישבת עליהן, ואת פניהם חכמה. מה שאין כן בדבור, שהמרבה בו אפילו הוא חכם גדול וצדיק יביא חטא. כי בעת הדבור אין דעתו מיושבת עליו בחכמה, כי צריך שישים דעתו ולבו על דבריו ועל ספוריו, ואיננו עוד ברשות עצמו. ובהיותו בחברת בני אדם וירבה לדבר, והשומעים יתוכחו עמו כדרך המשיחים, פעם יכעס על אחד מהם, פעם יענה קשות, פעם ילבין פני אחד מהם, ובהשתקעו ברוב שיחו, לפעמים יוציא מלין בלי דעת, יבאיש ריח זולתו, יגלה סוד, ילשין, וכיוצא חטאים רבים שהיו נסתרים בנפשו. ועל ידי רוב דבריו הביאם אל לבו בלי דעת, כי אין דעתו של אדם מיושבת עליו אלא בשתיקה, וכאמרו (משלי יז, כז) "חושך אמריו יודע דעת", וכדפירשתי לעיל, וכדתנן "סייג לחכמה שתיקה". ושלמה אמר (משלי י, יט) "ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל", ובארנוהו בספר "מעין גנים". ולפי שלבד [זה] הדבור הרב אסור בעניני הרשות, לכן כשזכר דוד דרכי החסידות ואמר (תהלים לד, יג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". ו"חפץ חיים" כמו (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך". ויתבאר במשנת (אבות, ו) "גדולה תורה שהיא נותנת חיים" וכו'. ו"לראות טוב" כמו (תהלים ד, ז) "רבים אומרים מי יראנו טוב, נסה עלינו אור פניך ה'", שהיא רוח החכמה המתוארת "טוב", וכדאפרש במשנת (אבות, ג) "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" וכו', שהן הן המתנות היותר גדולות, וכדפירשתי בבבא (אבות, א) "אוהב שלום ורודף שלום".

החל ואמר (תהלים לד, יד) "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", ואם כמשמעו שלא ידבר דברי נבלה ומרמה? מקרא שאינו צריך הוא, שהרי סמך לומר (שם) "סור מרע ועשה טוב", ובכלל סור מרע הן. ועוד מאי "נצור לשונך מרע"? "לשונך אל תדבר רע" היה לו לומר, כדרך כל המקראות. אלא פרט תחלה שמירת הלשון והשפתים אפילו בדברי רשות, לפי שכל המרבה לדבר מביא חטא. והכי קאמר נצור לשונך בין חומותיה, ונהוג במדת השתיקה, - מרע, מיראת הרע. ונצור שפתיך ואטום אותם - מדבר מרמה, מיראת המרמה. כי ברוב דברים תבוא לידי דבר רע ומרמה כמו שבארנו. והדר קאמר "סור מרע" וגו', והיינו שמירת המצוות, וההזהר מן העבירות. ואחריהן אמר "בקש שלום ורדפהו", שהן דרכי החסידות הגמורות, שדברנו עליהן במשנתו של הלל. וכל זה לפרש דברי שמאי הסתומים, (משלי כ, ה) ו"מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה".