יין לבנון על אבות א:טז

"רבן גמליאל אומר". מדלא תני רבן גמליאל קבל מהלל ושמאי, וכן לא תני הכי גבי שמעון בנו, וגבי רבן שמעון בן גמליאל, יראה בעיני ששלשה התנאים הללו לא אמרו דברי קבלה שלא נשנו עדיין, דאצטרך למתני שקבלו דבריהם מרבותם, אלא כלהו קאתו לפרושי משנת שמאי דסליק מינה. רבן גמליאל מפרש רישא, ושמעון בנו מציעתא, ורבן שמעון בן גמליאל סיפא, וכלהו אליבא דשמאי. וכן משנת רבי דבריש פ"ב, וכל המשניות שבאו אחריה עד רבן יוחנן בן זכאי, כולם לפרש משניותיהן של התנאים הראשונים נשנו. ומר' יוחנן בן זכאי חוזר ומתחיל סדר הקבלה, ואמר שקבל מהלל ושמאי. ועוד אפרש בריש פרק שני בעז"ה.

לימוד תורה עד שתהיה ברורה וללא ספקות "עשה לך רב". רישא דמשנת שמאי קא מפרש, ששנה: "עשה תורתך קבע", ופירשנו שיעשה תורתו קבע בלבו, ושתהיה שגורה בפיו בלי פקפוק. ויהיה כן כשיעשה לו רב לדון ולהורות לפניו ועליו יסמוך, והיינו לשון "קבע", וכדתנן (ברכות כט:) ר' אליעזר אומר "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ומפרשים בגמרא [ורש"י] "מאי קבע? כל שתפלתו דומה עליו כמשא, כלומר חוק קבוע עליו להתפלל ולצאת ידי חובתו. ורבה ורב יוסף אמרו כל שאינו יכול לחדש בה דבר, והיינו לשון "קבע", כהיום כן אתמול כן מחר. וכן הכא שתהיה חקי תורתו קבועים בלבו, וגם לא יתחדשו לו ספקות ותשתנה, אלא קבועים יום יום תמיד על דרך אחד. ומפרש רבן גמליאל דקביעות התורה ברב תליא, שכשהאדם סומך על פלפולו ועל סברתו, תורתו מסופקת לו, ודואג מן הטעות שמא לא ראה חוב לעצמו.

ילך אצל רב לא רק כדי לקבל ממנו שמועות אלא גם לברר לפניו מה שהתלמיד חידש ויהושע בן פרחיה (כבר) תני לעיל "עשה לך רב", ופרישית התם דלאו למימרא רב שיקבל ממנו תורה מפי השמועה, דמשנה שאינה צריכה היא, אלא לדון ולהורות לפניו, להוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, וכן הכא. ומדהדר ותני לה, שמע מינה שאיננו קבלה שלא נשנית עדיין, אלא לפרושי מילתא דשמאי, דעיקר "עשיית תורה קבע" צריך שיהיה לו רב, והיינו "עשה" דקאמר שמאי, שהוא בידו לעשות. ודומיא דמשנתו של הלל ששנה "הוי מתלמידיו של אהרן", ופירשנו שיאחוז במדתו של אהרן ששמח בלבו ללמוד תורה מפי רב. והיינו דקתני "והסתלק מן הספק", כלומר הן בתורה לדעת החוקים וההלכות, ופרושי המליצות וכיוצא; הן במעשים, כשיהיה לך ספק, אל תכריע מדעתך, אלא הסתלק ממנו, ושאל פי חכם ויגיד לך. ויפה פירש רש"י ז"ל "והסתלק מן הספק, שלא תהא קובע עצמך לדבר הלכה ועומד לבטח, אלא כיון דלאו בפירוש הוא אבעיא ליה למיזל קמי רביה", ופירשנוהו לעיל.

חקירה הלכתית בענין מעשר ע"פ אומד "ואל תרבה לעשר אומדות". כלומר הסתלק מן הספק בכל מעשיך, ואפילו לעשר אומדות אל תרבה, דאע"פ שאתה מרבה לתת ללוי ולעני, אל תהי רגיל בכך. כי יותר טוב לקיים המצוה כמו שהיא כתובה בתורה, שהוא המעשר במדה בצמצום. ודוקא מעשרות כמו תרומת מעשר ומעשר ראשון ושני ומעשר עני, אבל תרומה גדולה מצותה באומד, לפי שלא נתנה התורה שיעור לתרומה, כדתנן (תרומות פ"א מ"ז) "אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין", ומשום הכי תני לעשר. ורבינו עובדיה מברטנורא ז"ל פירש שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצל מן הקלקלה, אם פוחת, מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים; ואם העדיף מעשרותיו מקולקלים. ולפ"ז יקשה אם מקלקל מעשרותיו איסורא הוא דהוי, ולמה נשנית במסכתא זו שהיא משנת חסידים? ועוד מאי "ואל תרבה"? אפילו חד זימנא נמי לא. והחסיד כמהור"ר יהודה ליווא זצ"ל (מהר"ל) פירש דמתניתין אתיא כאבא אלעזר בן גומל דסבירא ליה כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, והוא הדין למעשר, ואפילו הכי "אל תרבה", כדי להסתלק מן הספק. ורחוק בעיני לאוקמי מתניתין אליבא דחד תנא, וביותר נגד סתם מתני' דתנן (שם פ"ד מ"ה) "המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן", דאתיא כרבנן. לכן יראה לי דרבנן נמי לא אסרי באומד בתרומת מעשר ובמעשר, אלא דסבירא להו דמצוה מן המובחר לתרום במדה ובמשקל. והיינו דתני "המונה משובח" וכו', ואמרינן עלה בירושלמי המונה משובח מן התורם באומד, משמע דלרבנן נמי מאומד שרי. ואי משום דתניא (עירובין נ.) "המרבה במעשר פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים", שהתוספת אין שם "מעשר" חל עליו, וכשהפריש המעשר לא חשב לתקן כי אם הנשאר לו, וא"כ מה שהוסיף טבל הוא. מה שאין כן המעשר דאומד אינו מכוין להוסיף על המעשר, אלא לעשר כדין. ומה שמוסיף באומדן דעתו מעושר ע"י המעשר כמו הנשאר ונותנו ללוי בעין יפה כחולין מתוקנין, ואין בזה קלקול. מיהו במנחות (נד:) דתני תורמין תאנים על הגרוגרות במנין, ופריך הוי ליה מרבה במעשרות, ותניא המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין, ומוקי לה בתרומת מעשר ואבא אליעזר בן גומל היא, דתניא אבא אליעזר בן גומל אומר "ונחשב לכם תרומתכם", בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה נטלית באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר נטלית באומד ובמחשבה, ומה תרומה גדולה בעין יפה אף תרומת מעשר בעין יפה". [עכ"ל בגמרא שם] ואם אומד ומרבה במעשרות תרי מילי נינהו, הא אבא אליעזר בן גומל לא אמר אלא שניטלת באומד ומחשבה, והיאך מוקי תורמין תאנים וכו' כוותיה דהוי מרבה במעשרות. ויראה לי דהכי פירושא כיון דאבא אליעזר בן גומל מקרא יליף לאקושי תרומת מעשר לתרומה גדולה שניטלת באומד, א"כ כמו שתרומה גדולה שאין לה שיעור, וחטה אחת פוטרת כל הכרי, כל מה שמוסיף אפילו הרבה, שם "תרומה" חל עליו ובעין יפה הוא נותן, הוא הדין תרומת מעשר אע"פ שהתורה נתנה שיעור, מה שמוסיף עין יפה הוא ושם "תרומה" חל עליו, ולכן כשתורם תאנים על גרוגרת אין זה מרבה במעשרות, שעל הכל חל שם תרומה. והיכי דמי מרבה במעשרות? כגון שהיה לו למדוד עשרה וטעה ומדד י"א, דבכה"ג אין שם מעשר חל עליו והוי טבל. ולפירושנו זה שפיר מסיים מה תרומה גדולה בעין יפה אף תרומת מעשר בעין יפה, דמההיא נפקא ליה דהתורם תאנים על גרוגרות אינו קרוי מרבה במעשרות. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות זצ"ל שאמרו ג"כ דלרבנן באומד שרי, ואי משום מרבה על המעשר, תירצו דהיינו כשמרבה במתכוין, אבל כשמתכוין לאמוד יפה לא חשיב מרבה. ואיני מבין זה, דמכל מקום מרבה, ואיסור טבל להיכן הולך? ואפשר שכוונו גם הם בדבריהם לחלק בין אומד למרבה על דרך שחלקנו אנחנו. ומעתה לרבנן נמי באומד שרי, אלא שמה שמוסיף אין שם תרומה ומעשר עליו, אלא חולין הוא דהוי. אבל לכתחלה צריך להפריש במדה לפי שקבעה להם התורה שיעור, ויפה שנה רבן גמליאל "ואל תרבה לעשר אומדות", דאע"פ שמותר לתרום ולעשר באומד, אל תרבה לעשות כן מטעמא דאמרן. והרב בעל תוספות יו"ט ז"ל כתב דלהרמב"ם ז"ל אסור אף שלא במתכוין. ולדעתי משמע מלשונו של הרמב"ם שהמעשר מאומד אינו מקלקל מעשרותיו, שכתב (הל' מעשר פ"א הי"ד) "אין מעשרין באומד, אלא במדה או במשקל או במנין. וכל המדקדק בשיעור משובח. והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין, שהרי הטבל מעורב בהם, ופירותיו מתוקנים". ואי סבירא ליה ד"באומד" ו"מרבה" חדא מילתא היא, הכי הוי ליה למימר: "אסור לעשר באומד אלא במדה וכו' שכל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין" וכו'. אלא מילי מילי קאמר שאין מעשרין באומד, לפי שנתנה תורה שיעור למעשר. והמדקדק בשיעור משובח, ומשובח הוא דהוי אבל איסורא ליכא. והמרבה במעשרות, שנותן ששה מחמשים מעשרותיו מקולקלין. וכן נוטין דבריו בתרומת מעשר, שכתב (הל' תרומות פ"ג ה"י הי"א) "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד ואפילו בזמן הזה, שהרי שיעורה מפורש בתורה וכו', והשוקל משובח משניהן". משמע שאינו אלא למצוה, אבל אם הפריש באומד אין תרומתו מקולקלת. כך נראה לי.