יין לבנון על אבות א:טו

"שמאי אומר". כמו שהזוגות הראשונים השוו דבריהם וכדפירשתי במלתייהו, כן הזוג הזה. ותני שמאי תלתא בבי, חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילות חכמים, וכדאפרש.

לקבוע דברי תורה בלב, עד שהם עיסוקו תמיד "עשה תורתך קבע". משום על התורה תני לה, שילמדנה בכל לב, עד שיעשנה קבע, כלומר קבועה בלבו, (קהלת יב, יא) "כמסמרות נטועים" לא ימוטו. והיינו השמירה בלב שדברנו עליה בבבא "על התורה", שבהיותן שמורים וקבועים, יהיו כמו "מכתב אלהים חרות" על לוח לבו. ועל זה אמר ברוח הקדש (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך", וכמו שפירשנו שם. ולכן לא שנה למוד תורה בקביעות, או עסוק בתורה בקבע, וכדתנן "ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה", דלא מיירי בלימוד לחוד, ואפשר שיעסוק בקביעות בתורה, ולא יכנסו דבריה בלבו, ומה שלומד היום שוכח מחר, ומה שברור לו עתה יטיל בו ספק לאחר זמן. אבל "עשה תורתך קבע": היינו שיעשנה קבע בלב, ולשון זה שגור בתלמוד כמו (כתובות טו.) "כל קבוע כמחצה על מחצה", ונאמר על דבר הקבוע תמיד במקומו, וכמו שכתוב (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך". ומי שזוכה למדרגה זו "חסיד" יתקרי, כי אי אפשר שיגיע אליה אלא כשיעסוק בה לשמה ומאהבתה. ועלה שנה הלל ג"כ "הוי מתלמידיו של אהרן" שבידוע לנו שעסק בה מאהבה לא להתגדל, וכמו שהוכחנו למעלה מקרא (שמות ד, יד) ד"וראך ושמח בלבו". אבל מי שהוא "נגד שמא" לעולם לא יעשה תורתו קבע שהרי בוש לשאל פי חכמים.

"אמור מעט ועשה הרבה". משום "על העבודה" תני לה, כלומר שיעשה מצות ומעשים טובים הרבה, ואמריו יהיו מעוטים. ועל כרחך בעשיית המצות מיירי, שאם על מעשה חול הא תנן "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". ותו דא"כ בכלל "עשה הרבה" [יכלול] ג"כ מעשה הבל וסכלות? חלילה. אלא המשניות כולם בשביל תורה ועבודה וגמילות חסדים נשנו, וכמו ששנה "עשה לך רב וקנה לך חבר" סתם, וממילא ידעינן דמיירי ב"רב" לתורה, ו"חבר" לעבודה, הכי נמי "ועשה הרבה" בעבודת ה'. והיינו "אמור מעט", שמלת "אמירה" בלשון הקדש על ההבטחה לעשות, כמו (תהלים קיט, נח) "חנני כאמרתך", כמו שהבטחת. (בראשית לב, יג) "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", אתה הבטחת. וכלומר שיהיו מעשיו הטובים רבים ממה שיבטיח באמריו לעשות, ומשום הכי לא תני "דבר מעט", או "דרוש מעט, למוד מעט", שכל אלו נופלים על הדרישה בתורה ולימודה ולדבר בה דברי שכל ובינה, וכמו שרמזנו בבבא "אל תהיו כעבדים" וכו', ואשרי המרבה בהן, וכאמרם ז"ל (אבות, סוף ב') "אם למדת תורה הרבה יתנו לך שכר הרבה". ובמשנת שמעון [משנה יז] יתבאר יותר.

"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". משום על גמילת חסדים בין אדם לחבירו תני לה, שצריך לגמול חסד זה עם כל אדם. שכשיבואו אליו לדבר עמו, יקבלם בסבר פנים יפות, להראותם שאינן עליו לטורח, ושלבו נכון עמהם, ולא יראה לשום אדם הבא אליו פנים זעומים. ולפי שזה נוהג בין לעניים בין לעשירים, נקט "את כל האדם". וכן נוהג בין לצדיק בין לרשע, שאפילו הרשע כשיבוא אליך, קבלהו בסבר פנים יפות, שעדיין אינך יודע מה בלבו לדבר עמך, ושמא חפץ לעשות תשובה? או יש לו דין ודברים, ומתוך שתראה לו פנים זעומים, יסתתמו דבריו הטובים ויחזור מדעתו. וע"י שתקבל כל אדם בסבר פנים יפות תשמח לב העניים ותרויח [הערת המגיה: לשון רוחב לב] לב העשירים, ותמשיך לב בני אדם אל התורה. ודוקא כבואם אליך כולם שוין, כי לא תדע מה יש בפיהם לדבר, אבל אם הבא אליך מדבר רשע וכסל, הראה [א' מנוקדת צירי] לו פנים זעומים, "וצא צא תאמר לו", ומשום הכי תני "והוי מקבל" וכו', ולא תני "והוי מדבר עם כל אדם בסבר פנים יפות", דהאי לאו כללא הוא. ובמשנת רבן שמעון בן גמליאל יתבאר יותר. ומתוך דברי שלשה המשניות הסמוכות יתבאר שמשניותיהן של הלל ושמאי על דרך אחד הן הולכים.