יין לבנון על אבות א:יג

"הוא היה אומר". משום "על התורה" קתני לה. ונקט תלתא בבי [א] נגד שמא וכו', [ב] ודלא מוסיף וכו', ודלא יליף וכו' [ג] ודאשתמש וכו'. חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילות חסדים בין אדם לרעהו, וכלהו משום "על התורה" וכדאפרש. ועוד אני אומר שקבע רבינו משנה זו שאמר הלל בלשון תרגום [כדי] לפרש משנתו הראשונה, ולכן הניחה בלשון תרגום כמו פירוש. ואילו לא היתה פירוש למשנה שלפניה, היה שונה תחלה שתי המשניות שאמר בלשון הקדש, וזאת היה קובע באחרונה, וכך פירושה.

ת"ח המתגאה ואיננו הולך ללמוד אצל הגדול ממנו "נגד שמא אבד שמיה". מי שמכוין לעשות לו שם בתורתו ובחכמתו, ובהיותו חכם גדול יבז בעיניו לעשות לו רב ולהורות לפניו כי מבקש גדולות לעצמו, עונשו "אבד שמיה", שיאבד שמו הטוב שכבר קנה לעצמו בחכמתו. ולאו למימרא שכל עצמו אינו לומד אלא כדי שיעלה לגדולה, ואם לא, יעזוב תורתו; דא"כ היינו סיפא "ודאשתמש בתגא חלף". אלא בלומד לשם שמים, ויודע כי תורת ה' תמימה ונותנת חיי עד, ואפילו כשיושב בשפל נמי אינו מבטל תורתו, אלא שממדתו לחוש על כבודו ועל שמו, ואינו נכנע מפני חכם אחר לדון ולהורות לפניו, והיינו "נגד שמא", שדורש במקהלות כדי שיתפרסם וימשך שמו בין בני אדם. עונשו "אבד שמיה" שכבר קנה לו בחכמתו. ולפרש רישא דמשנה קמייתא נקט לה, ששנה "הוי מתלמידיו של אהרן", וכדפירישת לעיל שהיה אהרן שמח ברבנותו של משה, לשמוע מפיו דבר ה' ותורותיו. ומדתו של אהרן היתה חסידות גדולה, ששמח בלבו בגדולת אחיו, ולאו כולי עלמא אפשר להו להגיע למדרגה זו. ולכן לא שנה "הוי כאהרן", אלא "מתלמידיו של אהרן". שאם רבם שמח ללמוד מפי אחיו הקטן ממנו, לא ילמדו תלמידיו [כדי] לעשות שם, וככה תהיה גם אתה ענוותן ושפל רוח , וכדתני התם (אבות, ו) "מתרחק מן הכבוד ואינו מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה".

"ודלא מוסיף יסיף". מי שאינו מוסיף על תלמודו ועל מעשיו, ואומר "למדתי ויודע אני כל מה שחוייבתי לדעת, ומה לי להוסיף על תלמודי ומעשי?"; עונשו שיאסף אל עמיו. ולפרושי מציעתא דמשנה קמייתא נקט לה, ששנה "אוהב שלום ורודף שלום". ופירשנו כי השלום הוא תכלית כל דרכי החסד, ודרכי החסד כוללים תורה ועבודה, וכדפרישית בבבא "ועל גמילות חסדים". ושם אמרנו שלא נכתבו דרכים הללו מפורשים בתורה, לפי שאין כל הקהל יכולים לעמוד בהם. ומי שאין בכחו להוסיף, דיו לעמוד על האמת. ותנא דידין מיירי ביכול להוסיף, אלא שאינו רוצה, ואומר די כשאעמוד על דין התורה, ועלה קאמר "יסיף". כלומר ראוי לו שיאסף, לפי שעיקר לידת האדם ושהוא חי תחת השמש הוא לתקן נפשו ולהעתיקנה ממדרגה למדרגה, ולעשות כל אשר בכחו לעשות. ומי שאינו חפץ בזה אין יתרון בעמלו שיעמול תחת השמש. [הערת המגיה: דברים הנ"ל דומים להפליא לדברי הגר"א (על משלי ד, יג) "כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המדה שלא שבר עד הנה. ולכן צריך תמיד להתחזק. ואם לא יתחזק, למה לו חיים?" עכ"ל. ודאי אפשר ששני גדולי עולם כיוונו לאותו הדבר, איש איש במקומו. אבל כיון ש"יין לבנון" נדפס בשנת תקה"ל, וביאור הגר"א למשלי בשנת תקנ"ח, והוא ממה שלמד רמ"מ שקלאוור אצל הגר"א זמן קצר לפני פטירתו, שמא אפשר לומר שהגר"א למד בספר "יין לבנון" ונהנה מן אמירה זו?]

הנמנע מללמד לאחרים "ודלא יליף קטלא חייב". מי שיש בידו תורה וחכמה ואינו רוצה ללמד תורתו לאחרים, להודיעם מוסר השכל ותוכחות חיים, קטלא חייב, כלומר ראוי לו שיפול בחרב וימות שהוא קשה ממיתת עצמו. ומשום סיפא תני לה, ששנה במשנה ראשונה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ופירשנו שע"י אהבתו את הבריות יתקרבו לתורה, וזהו חסידות גדולה. ומתניתין [דידן] מיירי שאינו רוצה להעמיד זולתו על האמת ועל השלום, ומשום הכי "קטלא חייב", שכמו שהוא מונע אור החיים מן הנפשות, ככה ראוי שיפול ביד אדם ויהרג.

אין ללמוד תורה לשם הנאה אישית וכבוד "ודאשתמש בתגא חלף". המלמד תורה ברבים בשביל הנאה, הן בתנאי שיגדלוהו לרב ולשופט עליהם, או שיתנו לו כסף וזהב, ואם לאו לא ילמדם תורה ומוסר, אע"פ שמלמד לאחרים [הוא] רע מכולם. לפי שכל עצמו אינו עוסק בה אלא בשביל הנאת עצמו, אין בו כבוד התורה, ומדמה כאילו טובה ושכרה תחת השמש, ואינו שם על לב שהיא עטרת תפארת לאדם, ומקנה לו חיי הנפש וקרבת אלהים בעוה"ז, ואורך ימים לעוה"ב. ומשום הכי "חלף", כלומר חלף והלך לו מן העולם הבא, וכדתנן (אבות, ד) "ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהן וכו', הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". וכן שנה הלל (אבות א) "ודאשתמש בתגא חלף", והתם (אבות, ד) אפרש לה. והאי נמי משום סיפא דמשנה ראשונה קאמר לה ששנה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, דדוקא כשמקרבן לתורה לפי שאוהב את הבריות יחפוץ בטובתן להאיר נפשותיהם באור החיים, אבל כשמקרבן לתורה להנאתו ולכבודו, אין צורך לומר שאינו מקבל שכר, אלא חלף נוטל חייו מן העולם. והא דנקט משל "ודאשתמש בתגא", ולא תני בפירוש "ודאשתמש באורייתא"? ועוד דלא פירש ב"תגא דאורייתא" אלא נקט "תגא" סתם? יראה לי שכלל במאמרו כל הכתרים, שהמשתמש בהן להנאתו חלף, וכדתנן (סוף פ"ד) "שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן", שכולם לא ניתנו להנאת העולם הזה. "כתר תורה" ניתנה ללמד "דעת אלהים בארץ", ולזכות הנפשות לחיי עולם. "כתר כהונה" ניתנה לרצות את ישראל לאביהן שבשמים, ולסלוח על עונותיהם. "כתר מלכות" ניתנה לגדור בעד פרצת הזדון, ולהנהיג את העם בדרכי ה'. "כתר שם טוב", שילמדו העם ממעשיו המתוקנים לעשות כמוהו, וכמו שיתבאר בעז"ה במקומו. אבל לא ניתנה כתר תורה להתגדל ולעשות בה קרדום לתאוותיו, ולא כתר כהונה לאכול הנאותיה שהן כ"ד מתנות כהונה. וראיה מבני עלי (שמו"א ב, יב-כה) ראה מה שנאמר עליהם בעבור שהיו משתמשים בכתרם להנאתן. ולא ניתנה "כתר מלכות" לאסוף סגולת מלכים ולהכניע עמים תחתיו ולשבת בעליות מרווחים, וכאמרו על יהויקים (ירמיה כב, טו) "התמלוך? כי אתה מתחרה בארז" וכו', ולא כתר שם טוב שיכבדוהו בני אדם, והולך בישרו [כדי] להתכבד. ועל כולם שנה "ודאשתמש בתגא חלף. והמליצות הולכות על סדר. המשנה הראשונה "נגד שמא", כנגד גמילת חסדים שבתורה, "ודלא מוסיף", כנגד גמילת חסדים שבעבודה, "ודלא יליף וכו' ודאשתמש" וכו', כנגד על גמילת חסדים שבינו לבין חבירו. וכולם השנויין במשנה זו הולכים מקל לחמור, וכן העונשים שהזכיר מוסיפין והולכים. ואפילו הכי כלהו משום "על התורה" נשנו. עוד תבין שדברי שתי המשניות הללו הן מן הקצה אל הקצה, "הוי מתלמידיו של אהרן" היא קצה החסידות, ששמח בגדולת אחיו. "ונגד שמא" הקצה השני, שאפילו לשם שמים אינו עושה לו רב. "אוהב שלום" וכו' היא תכלית החסידות שרודף אפילו אחר השלום, "ודלא מוסיף" אינו רוצה בדרך החסד כלל. "אוהב את הבריות" וכו' אין למעלה הימנה. "ודלא יליף ומשתמש בתגא", אין למטה מהם ברוע. ולפי שדברי המשנה השניה לא סגי בלאו הכי וחובה היא לכל אדם, שנה אותה בלשון ארמי שהיה מורגל לכל. ודעת לנבון נקל.