יין לבנון על אבות א:יב

"הלל ושמאי קבלו מהם". הני תנאי נמי מלתיה דשמעון הצדיק קא מפרשי, ותני הלל שלש משניות, חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילות חסדים. וכן בכל משנה שנה שלש בבות על הסדר הזה. ובמשנה הראשונה תני "הוי מתלמידיו וכו', אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות" וכו', חד בתורה, וחד בעבודה, וחד בגמילות חסדים שבין אדם לחבירו. ואפילו הכי כלהו משום גמילות חסדים מתנייא וכדאפרש:

"הוי מתלמידיו של אהרן". משום "על גמילות חסדים" בתורה תני לה, ולכן אמר "הוי מתלמידיו של אהרן" כי אהרן הכהן נקרא בתורה "חסיד", שנאמר (דברים לג, ח) "תומיך ואוריך לאיש חסידך". ואשרי מי שנוהג בדרכיו כאילו הוא מתלמידיו שקבל תורה מפיו, לאחוז במדת השלום ובאהבת הבריות, וכדתני "אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות" וכו'. מיהו כיון דתני בפירוש "אוהב שלום" כו', לא הוי צריך למתני "הוי מתלמידיו של אהרן", שהרי כלם מפורשים בכתוב. דוד אמר (תהלים לד, טו) "בקש שלום ורדפהו". ואהבת הבריות מפורש בתורה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ומאי טעמא תני "הוי מתלמידיו של אהרן" והן מדות כל ישרי לב?

תורה, תמיד יש לשאול ולהתיעץ אצל הגדול ממנו ואומר אני ד"הוי מתלמידיו של אהרן" בבא באפי נפשה היא, ומשום "על התורה" תני לה. שלא יבקש גדולה ושם לעצמו בתורתו, ואע"פ שיודע בעצמו שהוא גדול בחכמה, יכנע לזולתו לשמוע ולקבל ממנו, וכאותה ששנה יהושע בן פרחיה "עשה לך רב" וכדפירישת לעיל. וכמו שאמרו (ברכות ד.) על דוד "ולא חסיד אני שאני נמלך במפיבושת רבי?" ובארנוהו בבבא "ועל גמילות חסדים". והמדה הנפלאה הזאת מצאנו באהרן הכהן שהיה נביא בארץ מצרים וגדול ממשה אחיו בשנים, והעיד הכתוב שהיה שמח בגדולתו ובחכמתו של משה אחיו וקבלו עליו לרב, שנאמר (שמות ד, יד) "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". למדנו שכששמע מפי הגבורה שמשה יהיה לו לאלהים והוא יהיה תלמידו עושה מצותיו, לא הרהר ולא הצטער בלבו, אלא שמח בלבו, וכדכתיב "ויפגשהו בהר האלהים וישק לו". והיה זה חסידות גדולה, וכדאמרינן (שבת קלט.) "בזכות ושמח בלבו נתן לו חשן המשפט על לבו". והוא עצמו מאמר הכתוב (דברים לג, ח) "תומיך ואוריך לאיש חסידך". וכן ראוי לכל חכם גדול בישראל להיות זאת מדתו, כאילו הוא מתלמידיו של אהרן. ועוד יתבאר במשנה הסמוכה, ובמשנת רבן גמליאל הזקן.

שלום הלב ממלחמת יצר הרע "אוהב שלום ורודף שלום". משום גמילת חסדים דבעבודה תני לה, שיוסיף תמיד לעבוד את ה' ללכת בדרכיו ולדבקה בו, עד קצה גבול השלמות האפשרי לאדם, והוא השלום. ואין הכונה לבד לעשות שלום בין איש לרעהו וכיוצא, שאין זה אלא פרט מעניני גמילת חסדים, וכדתנן (פאה פ"א) "והבאת שלום בין אדם לחבירו" וכו', והלל "כללים" שונה, לא "פרטים". אלא כדרך (במדבר כה, יב) "הנני נותן לו את בריתי שלום". (תהלים כט, י) "ה' יברך את עמו בשלום", שהשלום הוא הברכה העליונה שהבטיחנו עליה באחרית הימים, באמרו (תהלים פה, ט) "אשמעה מה ידבר וגו' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". וכן הוא באמת שכשהאדם זוכה לשלום, לא ישוב עוד לכסלה, כי אין אחר השלום כלום, ולכן השלום חותם כל הברכות, כדכתיב (במדבר ו, כו) "וישם לך שלום". ואהרן הכהן זכה למדת השלום, שכן מפורש בנבואה שאמר (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום" וגו'. והרבה יש לדבר על זה, לולא שאין זה המקום להאריך בדרושי תורה. ולבד נרמוז שכל זמן שהיצר נלחם עם האדם, אע"פ שכובשו ביראת ה', איננו בעל השלום. ואשרי מי שהשיגה נפשו השלום, שהוא אחר ששקטה המלחמה בלב, שהיא מלחמת התאוה והסכלות עם החכמה והדעת. ואין זה אלא אחר שנהפך הלב וקבל טבע החכמה, כי אז תש (ת) עבד התאוה את עצמה אל החכמה, ליראה את ה' בכל עת וללכת בדרכיו. ומי שזוכה לזה דומה למלאך ה' צבאות, וכמו שבארנו בבבא "על התורה". וזאת היתה מדתו של אהרן, ועל כן נאמר עליו (מלאכי ב, ו-ז) "תורת אמת היתה בפיהו וגו' בשלום ובמישור הלך אתי" וגו', וסמך לו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". ולפי שהשלום מתת אלהים הוא ליראיו ולחושבי שמו, כדכתיב (במדבר כה, יב) "הנני נותן לו את בריתי שלום", וכן גבי אהרן כשאמר (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום", סמך ואמר "ואתנם לו" וגו', הרי שקרא החיים והשלום מתנה. ולא תני "הוי כאהרן איש שלום" דלא יתכן לצוות על דבר זה שאיננו ביד האדם, אלא תני "אוהב שלום ורודף שלום". ודוד נמי אמר הכי (תהלים לד, טז) "בקש שלום ורדפהו", רישא דקרא "סור מרע ועשה טוב". וכולל עשיית המצות כלם, וההזהר מן העבירות, ונוסף על זה "בקש שלום ורדפהו". וזהו מדרגת החסיד העושה לפנים משורת הדין, וככל הדברים שכתבנו בפירוש "ועל גמילות חסדים". כי המגיע למדרגת החסידות, יבין סגולת השלום והטובה העליונה הכלולה בו, ועל כן יחמדנו לבו ויבקשנו. וכל "מבקש" אוהב, וזכר לדבר (שה"ש ג, א) "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי". וכן כשדבר על אהבת החכמה שיאהבנה בלבו, אמר (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף" וגו'. וידוע שהכסף אהוב ללב ומאד יבקשנו. ויפה שנה הלל "אוהב שלום", שהוא עצמו מליצת "בקש שלום". והנה לפעמים אוהב האדם דבר ויבקשנו, וכשיראה שהוא קשה להשיגו, לא יטריח את עצמו, ולא יעמול בעבורו. אבל מי שאוהב דבר אהבה עזה לא יחוש לשום טורח ועמל. ולפי שכוונת המשורר על אהבה גדולה כזו, הוסיף "ורדפהו". וזאת המלה השתמשו בה הנביאים על דרך משל, כמו (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד", (ישעיה נא, א) "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'". והנמשך בכלם רוב העמל והיגיעה שיעשה האדם להשיגם באהבתו אותם, כמי שרואה אוהבו הולך מרחוק ורודף אחריו להשיגו. וכן לענין השלום, כשיראה בלבו ענינו ויציירנו בדעתו, ירדוף אחריו במחשבותיו ובמעשיו, אולי יקבע בנפשו הדבר שצייר בלבו. ומשום הכי תני תנא דידן נמי "ורודף שלום". ותרוויהו צריכי. דאי תני "אוהב שלום", לא שמענו שטורח ועמל להשיגו, תני "ורודף שלום". ואי תני "רודף שלום" לחוד, הייתי אומר שצריך להיות רודף שלום להשיגו לשם שמים, כדרך מקיימי המצות מיראה ולקבל שכר, משום הכי תני "אוהב שלום", ללמדנו שאי אפשר שירדוף אחריו אא"כ יאהבנו תחלה אהבת לב, ואהבה זו לא תתכן זולתי בלב החסיד שהתבונן בדרכי השלום. כי אין אהבה אלא ע"י הכרת הדבר, כמו שיתבאר בריש הפרק הששי בעז"ה.

אהרן, מה היו מעלותיו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". משום "על גמילות חסדים" בין איש לרעהו תני לה, שאין גמילות חסד יותר גדולה שיוכל האדם לגמול מאהבת הבריות ולקרבם לתורה. וכן כתוב על אהרן (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון", כלומר הוא היה איש שלום, והלך לפני בדרכי השלום לא הרהר אחרי מדותי. ובכל מדה שמדדתי לו לא נלחמו בו מחשבותיו לקרוא תגר, וכדפרישית בבבא "ועל גמילת חסדים", עד היכן הגיע מדת ארך רוחו של אהרן, שביום שנתכהן מתו שני בניו המשוחים, ולא התבלבל ממראה עיניו שנאמר (ויקרא י, ג) "וידם אהרן". וכן הלך אתי "במישור" שהן דרכי החסד לעשות לפנים משורת הדין, כי כל יושר הן דרכי החסד וכדפירשתי לעיל, וכל זה בינו לבין עצמו. וכן בינו לזולתו התחסד "ורבים השיב מעוון" ע"י תורותיו ותוכחותיו. ומפרש (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו', כלומר לא דברו שפתיו עוולה, אלא שמרו דעת להמשיך לב בני אדם בדברי חן ואהבה. ולכן "תורה יבקשו מפיהו" כי היה אהוב להם, על כן בקשו ממנו שילמדם תורה ונכנסו דברי תורתו בלבבם. וע"י כן "רבים השיב מעוון", כי ראו שהוא נאה דורש ונאה מקיים, עניו וחפץ בטובתן של ישראל, וכמו שחתם "כי מלאך ה' צבאות הוא", ופירשנוהו למעלה. וכן תהיה מתלמידיו הולך בדרכיו, ללמוד תורה לשמה [ו]לא לעשות שם, ותוסיף בעבודת ה' תמיד ללכת בדרך טובים אנשי חסד, עד שתאהב שלום ותרדפהו, וגם תעשה חסד עם הבריות, לאהבה אותם ולקרבם לתורה. כי בהיותך אוהב שלום ורודף שלום, יבואו אליך לבקש תורה מפיך ו"תוציא יקר מזולל" (ירמיה טו, יט; ב"מ פה ע"א) , ואין גמילת חסדים למעלה הימנה.

אהבת הבריות, הא כיצד? והנה אהבת הבריות היא מן המצות המפורשות בתורה, שנאמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", וכל אדם חייב בה [הערת המגיה: ובכן למה הוזכרה כאן בפרקי החסידות?]. והלל הזקן פירש הדבר ואמר (שבת לא.) "מה דסני לך, לחברך לא תעביד". וכן ללמד תורה לרבים אף היא מצוה מפורשת שנאמר (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". והכא דחשיב להו בגמילות חסדים, משום דמצות "ואהבת לרעך כמוך" איננה רק מה דסני לך לחברך לא תעביד, וכדאפרש בפרק בתרא. וללמד תורה לרבים אינו מדבר רק שילמד ברבים, השומע ישמע והחדל יחדל. והכא מיירי שיאהב את הבריות אהבה נפלאה, שבאהבתו יקרבם לתורה, אפילו אותן שהיתה ערלה אזנם משמוע תורת חכם אחר, אליו יבואו לבקש תורה מפיהו באהבתם אותו, וישובו ליראה את ה'. ואתה רואה שכשהתפלל דוד (תהלים נא, יב-יד) "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה וגו', ורוח נדיבה תסמכני". כדי שיהיה שלם בתורה ובעבודה ובגמילת חסדים, סמך ואמר (תהלים נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". כלומר אם תחנני ותמלא בקשתי, יתקרבו הבריות לתורה, ואפילו חטאים ישובו אליך, ומטעם שאמרנו. ולפרש הענין הגדול הזה אמרו בברייתא (אבות דר' נתן, פ"יב) שהיתה מדתו של אהרן הכהן כשראה שנים מריבים זה עם זה, היה הולך לכל אחד שלא מדעת חבירו ואומר לו למה אתה רב עם פלוני? הלא הוא נשתטח לפני ופייסני לבוא אצלך לדבר עמך שתתפייס. וכמו כן היה אומר לשני. וע"י כן תווך השלום ביניהם. ואמרו עוד כשהיה רואה בעל עבירה, או שמע על אחד שיש בידו עבירה, היה הולך אליו ופותח לו בשלום ומראה לו אהבה. והיה החוטא מתבייש בנפשו, ואומר "אוי לי. אילו יודע אהרן רוע מפעלותי לא היה מסתכל בי, כל שכן לדבר עמי. ולפי שמוחזק אני אצלו לאדם כשר מעתה אשוב ואלמד מדרכיו'". הורו במשלים הללו עד היכן הגיע מדת טובו של אהרן ואהבתו את הבריות, שהיה בכחו לקרבם לתורה ולהחזיקן למוטב, כך נראה לי בפירוש משנתנו. (משלי טו, כו) "וטהורים אמרי נועם", וראויים היו להאמר מפי אומרם [הלל הזקן] שהיה חסיד וענו ומקרב את הבריות לתורה, ומשמש רבותיו שמעיה ואבטליון לקבל תורה מפיהם, כמבואר בפרק אלו דברים (פסחים סו.) ובפ"ג דיומא (דף לה:) :