יין לבנון על אבות א:יא

זהירות מההתקרבות לשררה, וההבדל בין רשע לרע "אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם". כבר פרישית לעיל שהזוגות כלם השוו דבריהם, ובדבר ששנה הנשיא שונה האב"ד, כדפרישנא במלתייהו דיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ובמלתייהו דיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, ובמלתייהו דיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. וכן אנו צריכין לפרש במשניות של שמעיה ואבטליון. וא"כ משנת אבטליון סתומה מאד, כי מפרשי המסכתא זצ"ל פירשו על דרך אחד, שאבטליון מצוה לחכמים כשילמדו תורה לתלמידיהם שיזהרו בדבריהם שלא יתנו מקום לטעות בהם, שמא ילמדו התלמידים מתוכם מחשבות זרות ואפיקורסות, כמו שקרה לאנטיגנוס עם תלמידיו צדוק וביתוס, שממשנתו "אל תהיו כעבדים [המשמשים את הרב כדי לקבל פרס"] וכו', נפלו במהמורות לאמר שאין שכר ועונש. ואם כך הפירוש מה ענין למשנת אבטליון עם דברי שמעיה? ועוד תאר "חכמים" [הוא] על הנוהגים בחכמה, בצדק משפט ומישרים, וכדברירנא [כמו שבררנו] בספר "גן נעול", וחלילה להם שידברו דברים הנוטים למינות. וגם דברי אנטיגנוס אין בהם נפתל ועקש, וכמו שבארנו משנתו על נכון, ואין טעם לטעות בהם. וצדוק ובייתוס שהוציאו דבריו למינות, פושעים היו ורצו לפרוק מעליהן עול מלכות שמים, ותלו עצמם בקורי עכביש. ועל כיוצא בזה נאמר (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ומי יגור עם מרעים? ומי יזהר מן הרשעים ההופכים משפט ללענה להפוך דברי אלהים חיים, וכמו שפקרו לעשות בתורה עצמה? וראיה משבעים ושנים זקנים ששנו מטעם זה איזו דברים בתורה כשהעתיקוה למלך מצרים (מגילה ט.) . ואם אי אתה אומר כן התמה בעצמך, התנאים שקבלו זה מזה, ישנה האחרון משנה שנעלמה ממקבל הראשון? ואם לא נעלמה ממנו, מדוע לא נזהר בדבריו? ומלבד זה כולה מתניתין לא מיתוקמא להך פירושא. דאמאי תלי מלתא ב"שמא תחובו חובת גלות", וכי בארץ ישראל ליכא למיחש? ואנטיגנוס ותלמידיו בארץ ישראל היו ואעפ"כ טעו. גם אריכות דברים יש במשנתנו לפירוש זה, ומנהגם לשנות בכל מקום בקצרה! לכן אומר אני דאבטליון אמלתא דשמעיה קא מהדר, ששנה: "ואל תתודע לרשות", לאהוב עבודת המלכים, לפי שהיא מסוכנת לסלף תומת ישרים, וכדפרישית לעיל. ואתי אבטליון להזהיר גם על ההיפך, ודיבר לחכמים הממאנים [לקבל משרה ותפקיד מן] ברשות לפי שיודעים ענינה, שאעפ"כ "הזהרו בדבריכם", שלא תגידו דברים שכשישמעו למלכות יכעס עליכם. כי מדרך החכמים שרי ישראל לשקול במאזני חכמתם דתי המלך וגזרותיו, ולהגיד לתלמידיהם אם טוב ואם רע על דרך המוסר והתוכחת. ואתם חכמים "הוו זהירין ברשות" מ[ל]דבר דבר נגד כבוד המלכות. ולאו משום עצה טובה שנה משנתו, שאל יביאו עצמם לידי סכנה, דמאי שנא "חכמים"? כל אדם נמי צריך שיזהר בדבריו מטעם זה. ואינו מענין המסכתא השנוי על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים. ואפילו חכמים כשידברו דברים שהן בזיון וקצף ויתחייבו מיתה בדין המלך, דמם בראשם, ובהא לא מיירי משנתנו. אלא מטעם כבוד התורה וחלול השם תני לה, דוגמא ד"אל תתודע לרשות". והיינו דקאמר "שמא תחובו חובת גלות", כלומר יש לכם לחוש שאם לא תזהרו בדבריכם ויקצוף המלך עליכם, תתחייבו בדינו להגלות ממקומכם, שכן הוא דרך המלכים לגרש מעל פניהם השנואים להם והפוגעים בכבודם, פעמים יגרשם אל מחוז ידוע במדינה, כמו שצוה שלמה לאביתר (מל"א ב, כו) "ענתות לך על שדך". ולשמעי צוה לשבת בירושלים ולא יצא אנה ואנה (מל"א ב, לו) . ולפעמים יצוום ללכת אל מדינה אחרת. והמנהג הזה נהג הרבה בזמן בית שני, בהיות הקטטה בין זרע החשמונאים, ואחריהן במלכות הורדוס. והיה זה בימי אבטליון, וראה שבעבור דבר קל יחייבו את השרים חובת גלות, וכדאמרינן בגמרא (סנהדרין קז: בתלמוד בלתי מצונזר) שינאי המלך הגלה את יהושע בן פרחיה לאלכסנדריא של מצרים לפי שכעס עליו. וסביבות ארץ ישראל היו אז מדינות רבות שהתפשטה בהן מינות ואפיקורסות, כמו ארץ מצרים ואנטוכיא וכל ארצות יון, כידוע מן הספרים שחוברו בעתים ההם מן היונים, וכדפרישית בבבא "ועשו סייג לתורה". ועל זה אמר "ותגלו למקום מים הרעים", כלומר ישלח אתכם אל אחד מן המקומות המסוכנים האלה. וכבר פרישית בבבא "הרחק משכן רע", שמלת רע נופל על המינות ומחשבות זרות. ומשום הכי קרי להו "מים רעים" שהן מסוכנים, כדרך (מל"ב ב, טו) "והמים רעים והארץ משכלת". ובהיותכם גולים לשמה, אע"פ שאתם חכמים גדולים ואין לחוש שתשתו מבורות נשברים, כי המאור שבתוככם הולך ואור עד נכון היום, וכדפירשתי בבבא "ויהי מורא שמים עליכם", וכהבטחת שלמה (משלי ב, יא-יב) "מזמה תשמור עליך וגו' להצילך מדרך רע" וגו', וכדפירשתי בבבא "על התורה", הנה כשתגלו לארץ אחרת, ילכו תלמידים אחריכם אל הארץ אשר הגליתם שמה ללמוד תורה מפיכם, וכדתנן (אבות, ד) "הוי גולה למקום תורה", והם ישתו מן המים הרעים האלה. כי רבים מהם שלא הגיעו עדיין לאור תורה, וכשישמעו דברי יושבי הארץ הזאת יכנסו בלבבם, וימותו מיתת נפש, וכדפירשתי גבי "שכן רע". והיינו דקאמר "וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ויתחלל שם שמים" על ידם, להוציא דבה רעה על התורה. כי יודעים כל העם שהם תלמידיכם, וכשישמעו מפיהם דברי און ומינות ויראו מעשיהם יאמרו שקבלו כן מפיכם ונמצא שם שמים מתחלל. גם בשובם [לארץ ישראל] ילמדו רע לאחרים, ואחרים לאחרים ויהיה מכשול לרבים, ויתחלל שם שמים בארץ. ואתם חכמים נשיאי ישראל הגורמים זאת, כי לא נשמרתם ברוחכם והוצאתם מפיכם מלין, שע"י כן הוגליתם למקומות כאלה. ואילו ישבתם בארץ מקום הצדק, לא היו התלמידים באים לכלל זה, כי אין שם מים רעים. ואי איכא חד שנוטה למינות, יודעים כלם שהוא פושע מבטן, ושלא קבל דבריו מרבו החכם. ואל יקשה בעיניך אם אין האזהרה הזאת רק בעבור שמלכים שלחו שריהם בגולה, ובימי רבינו הקדוש לא היה עוד מלך בישראל, והאומה הלכה בגולה, ולמה קבע דברי אבטליון במשניותיו ללא צורך? דהאי תקשי נמי לפירושי המפרשים זצ"ל שפירשו חובת גלות על גלות ישראל מעל אדמתן. אלא דלא קשיא מידי דאבטליון דיבר בהווה, שבימיו נהג הדבר שהמלכים הגלו שריהם. ומדבריו אנו למדין לדורות שיזהרו החכמים שלא לקבוע ישיבתם במקום מים הרעים, ומטעמא דפרישית, ושימנעו ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון ושיש טינא בלבו, פן יהפך דברי אלהים חיים למינות, ונמצא שם שמים מתחלל, וכדאמרינן בגמ' (חולין קלג.) המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, והטעם ברור. כך נראין בעיני פירוש דברי אבטליון, (קהלת י, יב) "ודברי פי חכם חן".