יין לבנון על אבות א:י

"שמעיה ואבטליון קבלו מהם". הני תנאי שנו משנותיהם ליחידי הדור, ולאנשי המעשה שגדלו בחכמתם ובמעלתם, וראויים להיות נשיאים בישראל, ומנהיגי המדינה כלה. ותני שמעיה תלתא בבי, חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילת חסדים, להודיע שיהיו צנועים בחכמתם ובגדולתם, וישפילו לראות לאחוז במדת הצניעות וכדאפרש. ומדברינו תלמד כי ארבעה זוגות שקבע רבינו משניותיהם בפרק זה, כל זוג מוסיף על דברי הזוג שלפניו, לדבר עם היותר מופלאים בחכמה ובכשרון, והסדר ישר מאד.

אהבת המלאכה "אהוב את המלאכה". משום "על התורה" תני לה, כלומר אע"פ שהגדלת והוספת חכמה ודעת על כל אחיך, וכל רז לא אנס לך, אל תשתקע ביותר בלמודך ובעיונך עד שתמאס את המלאכה ותשנאנה, אלא "אהוב את המלאכה". ואם תתחכם יותר ותשומם [הגהה: ע"פ פסוק בקהלת ז, טז] ותשנא את המלאכה, לסוף תבטל תורתך ותלכד בעון, וכדתנן (אבות, ב) "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". וההיא דהתם לפרושי משנתנו אתאמרא, כמו המשניות האחרות השנויות בפרק שני, וכמו שיתבאר מדברינו בראש הפרק השני בעז"ה. ודבר גדול למדנו שמעיה, ולא אתי לאשמועינן שיאהב מלאכה ויתפרנס ממעשה ידיו, ולא יחמוד רבנות להטיל צרכיו על הצבור ולהתפרנס ולהתעשר על ידיה, דפשיטא הוא. וכן לא מיירי שיאהב מלאכה ואומנות כדי שלא יעני ויצטרך לבריות ותעבירהו העניות על דעתו, דא"כ "עסוק במלאכה" מבעי ליה. מאי "אהוב את המלאכה"? וכדתנן (אבות, ד) "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". ותו תינח עני, עשיר מאי איכא למימר? שאם פרנסתו מזומנת לו למה יעמול במלאכה? ויותר טוב לקדש זמנו לתורה, וכדאמרינן בפרק כיצד מברכין (דף לה:) "רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו', תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו' [עכ"ל הגמרא]. אלמא דלרשב"י קרא ד"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", דברים ככתבן, ועדיף טפי. ופשיטא דלא פליג אמתניתין "אהוב את המלאכה" שהיא משנת חסידים, אלא דוקא קתני "אהוב את המלאכה". דאע"פ שאינו עוסק במלאכה, צריך שיאהוב את המלאכה בלבו.

עבודה ומלאכה, ההבדל ביניהן ועתה אפרש. דע כי יש הבדל בין מלת "עבודה" ובין מלת "מלאכה" בלשון הקדש. כי "עבודה" כולל כל המעשים שהאדם עושה, אפילו אין במעשהו ענין המצטרך לידיעה ולחכמה, גם אינו משנה דבר במעשהו, ולא מתקן דבר, כמו לשאת משאות, ולהסיע אבנים, ולרוץ ממקום למקום, ולהוליך כלים אחרי רבו לבית המרחץ ולהלבישו, וכל כיוצא ממעשים הללו שהן מעשה עבד. וזוהי ענין המלה ששרשה עב"ד, והשם "עבד". וכל אלו הדברים לא יפול עליהן שם "מלאכה", ולא ימצא סמוך אליהם בכל כתבי הקדש. ואין שם "מלאכה" נופל אלא על המחדש דבר בענינים הטבעיים, ומשנה אותו במעשהו ממה שהיה, וע"י החדוש הזה יהיה תקון דבר, הן שיבנה הן שיהרוס, תמיד ישנה. וכשיש במעשהו תקון ליישוב העולם, הרי זה מלאכה. ולכן מוחק על מנת לכתוב, והורס על מנת לבנות, כלם מלאכות הן. ולכל מלאכה יש למוד וידיעה, באיזו זמן ובאיזו כלי יעשה. ולכן מלת "מלאכה" כוללת כל הדברים הנטועים במעשה בראשית ליישוב העולם הזה ולתקונו, "אשר ברא אלהים לעשות". כמו כלל עבודות האדמה הן מלאכות, כמו החרישה והזריעה וכיוצא, כי ה' ב"ה הכין לכל דבר מאלו זמן ידוע ומנהג ידוע, וצריך האדם לעשות כפי ההכנות האלו ואז תצלח מעשהו. ומי שמקלקל במלאכתו לא עשה כלום, כי אין ממנו תקון עולם.

מלאכות האסורות בשבת, כיצד הגדרתן ועל כן אמרו ז"ל (ביצה יג:) "לא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת", (רמב"ם, הל' שבת, פ"א ה"יז) "וכל המקלקלים פטורין". ויוצא מזה על דרך כלל כי כל מעשה האלהים שעשה בששת הימים קרויים "מלאכות" לא "עבודות". ועל כן כתוב (בראשית ב, ב-ג) "מכל מלאכתו אשר עשה וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו". ולכן אלה המלאכות כלם אסורים לנו לעשות ביום השבת, כי הזהיר (שמות כ, י) "לא תעשה כל מלאכה". ולא אסר עלינו העבודות, כי לא מצאנו "לא תעבוד ביום השבת", או "לא תעשה בו עבודה", לפי שלא הזהירנו עליהן. ויוצא לנו מזה שמותר לטלטל בשבת שלחנות וכסאות ואוכלין ומשקים ולשאת אותם על כתפו ולהביאם מקצה העיר עד קצהו, כשהן לצורך עונג שבת. וכן מותר לרוץ כל היום מבית לבית וכיוצא, אע"פ שהן עמל וטורח, לפי שאינן אלא עבודות. וה' לא אסר עלינו עשיית העבודה, זולתי המלאכה. ולכן החורש כל שהוא, והזורע כל שהוא, והכותב שתי אותיות בשבת, אע"פ שאין בכל זה טורח ועמל, כבר חלל את השבת לפי שעשה מלאכה. והנה כל המעשים שהכין ה' במעשה בראשית לצורך האדם רבות מאד, קצתן תלויים באדמה בזרעים ובצמחים, שהן לצורך מאכלו; וקצתם תלויים במלאכות שהן לצורך כליו ובגדיו, כמו מלאכת חרש וחושב ותופר וצובע וכיוצא; וקצתן לצורך דירתו, כמו מלאכת הבנין וכיוצא. ואלה הן ל"ט אבות מלאכות שקבלו רבותינו השנויין בפרק כלל גדול (שבת עג.) והיא קבלת אבות עד "הלכה למשה מסיני" שבחכמת אלהים כלולים במספר זה כל המלאכות הרבות שהן במציאות. כי אותן שלא נזכרו הן "תולדות" וכלולות באבות הללו.

וכולם דברים טבעיים הצריכים לתקונו של עולם ויישובו, כמו שיבין המעמיק בעניניהן, זולתי המוציא מרשות לרשות ולכן שנוייה באחרונה, כי כפי סברת האדם איננה מלאכה, אחר שהמעשה עצמו מכלל הדברים המותרים הוא, שהרי הוצאת המשא מרשות היחיד לרשות היחיד, או ברשות היחיד עצמו, אע"פ שהעיר גדולה מאד, והמשא רב אין בכך כלום. והוצאת המחט הקל אפילו אמה אחת מרה"י לרה"ר, או ד' אמות ברה"ר חייב עליה כרת, ואין בענין זה שנוי מעשה בטבע המציאות ותקונו כלל? אלא שגזרת מלך הוא, שהמוציא מרשות לרשות כעושה מלאכה יחשב. ומשום הכי אמתניתין דל"ט אבות מלאכות לא פריך בגמרא "מנלן?" מקרא, דכולן בכלל לא תעשה כל מלאכה הן, שכל המנויין הן מלאכות, לבד הוצאה מרשות לרשות. ועלה פרכינן (שבת צו:) "הוצאה היכי כתיבא?" כלומר כיון דהוצאה ליכא למכללה בקרא ד"לא תעשה כל מלאכה" היכי כתיבא באורייתא שהיא אסורה ותדמה לענין החיוב לשאר מלאכות? ולא בעי לשנויי שכך קבלנו ממשה בסיני, דאע"ג שקבלנו שגם היא אסורה וחייבין עליה מיתה, מיהו "מלאכה" לא אפשר לקרותה. ותנא דידן "ארבעים מלאכות חסר אחת" קתני ובכללן הוצאה? ומשני מצינו שהתורה קראתה מלאכה שנאמר (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה" וגו'. ותו לא תקשי מה שהוקשה לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שם בסוגיא והוצרכו לומר "דמלאכה גרועה היא". ולדברנו נתבאר הענין יפה. ולא אאריך בענין זה, ולעת אחר בעז"ה נדבר ע"ז ברחבה, והבאתיו פה לפי שהוא מפרש עיקר מצות שבת, ומעיד על אמונת קבלת אבותינו ז"ל.

"מלאכת עבודה", הגדרתה ויוצא לך מזה שכל המעשים שהן תחת השמים, כל חכמת מעשה קרויה "מלאכה". והנה המלאכה פעמים תקרא "מלאכה" לבדה, ופעמים היא "עבודה" ג"כ. כי המעשה עצמו הוא "מלאכה", וכשיהיה שכיר לעשות זאת המלאכה, הרי הוא עובד לרבו לעשותה. וכשתבוא למנין תראה שכל המלאכות השנויות במשנתנו אפשר שיהיו נעשים בתורת "עבודה", אופה או מבשל או כותב בשכר וכיוצא בהן, לבר מהוצאה מרשות לרשות, שההוצאה עצמה איננה מלאכה, ועיקר האיסור ברשויות תליא. ואין זה מן הדברים שיעבוד בו האדם לזולתו. ועל כן בשבת כתיב (שמות כ, י) "לא תעשה כל מלאכה", ובכלל זה גם הוצאה מרשות לרשות כדמפיק מ"ויצו משה" וגו', דרחמנא קרייה מלאכה. ובמועדים נאמר (ויקרא כג, ז) "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ואין בכלל זה הוצאה מרשות לרשות שאיננה עבודה. והכי קיימא לן (ספר "אליה רבה", או"ח סי' תקכ"ב סעיף א') ש"אין ערוב והוצאה ליו"ט", אבל ביוה"כ נאמר "לא תעשה כל מלאכה", ואיסור רשויות בכלל. ויפה אמרו בתלמוד כריתות (יד.) על דעת רפרם שאמר "אין ערוב והוצאה ליום הכפורים, הא דרפרם בדותא היא". ולהיפך בתקיעת שופר מוציא קול, והרודה מונע שלא יתקלקל הפת בתנור. ויפה אמרו (ר"ה כט:) "כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה". כלומר אילו נאמר "כל עבודה לא תעשו" היו אסורים גם אלו. עכשיו שנאמר "כל מלאכת עבודה" יצאו אלו שאינן מלאכה, אלא חכמה שלמד שיר ולמד מעשה הרדייה, ואין בהן מעשה "מלאכה". ואם תחבר לדברינו אלה מה שכתבנו בכוונה התשיעית מפתיחתנו לחלק ראשון מספר "גן נעול" מענין "השביתה והמנוחה והנפישה", ולמה מתואר היום תמיד בלשון "שביתה" ולא בלשונות של "מנוחה ונפישה", תראה שדברי התורה מסכימים לשרש זה שזכרנו. מכל הלין אתה למד שכל הדברים שנטע ה' ב"ה במעשה בראשית לתקון העולם ולקיומו הן קרויים "מלאכה", וכדכתיב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". ובהיות האדם נברא תחת השמש, "גם את העולם נתן בלבו" (ע"פ קהלת ג, יא) , וצריך לבו לנטות אל המלאכות האלו ולשמוח בם. אבל מי שמתחכם ביותר בדברים האלהיים ודורש תמיד בעמקי התורה וסתריה עד שיקל בעיניו מלאכת ה' שעשה תחת השמש וימאס בה, יוצא חוץ מגדר האדם וישתומם באחריתו, ולא תעמוד לו תורתו כי יתילדו בו מחשבות זרות. ועל זה שנה "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון", ויפה תתפרש הבבא הזאת שמה בעז"ה. וא"כ עיקר משנתנו באהבת הלב מיירי לא בעסק המלאכה עצמו, כי מי שחננו ה' עושר ונכסים, אפשר שתעשה מלאכתו ע"י אחרים, אבל צריך שיאהב את המלאכה.

[הערת המגיה: בפירוש רש"ר הירש לשמות (כ, י. ושוב בפרק לה, א) הביא חילוק זה בין "מלאכה" ל"עבודה". אין ספק שלמד כך מדברי רנה"ו כאן].

על הרבנים לאהוב את המצוה שברבנות, ולשנוא את השררה שבה "ושנא את הרבנות". משום "על העבודה" תני לה, דאע"פ ששנינו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ואין דרך ארץ גדולה מזאת להיות מנהיג את הצבור ולפקח על עסקיהם, אפילו הכי "שנא את הרבנות". כלומר לבך ישנא את השררה והשלטנות, לפי שקרוב הדבר שע"י אהבת הממשלה יחטא בהרבה דברים וכדבעינן למימר. ולאו שמזהיר לגדולי ישראל שלא יהיו נשיאים בישראל, שאם הציבור צריך להן ובוחרים אותו לנשיא, הא תנן (אבות, ב) "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש", שעכ"פ צריך איש חכם "אשר יצא ואשר יבוא לפני עדת ה'" (מליצה ע"פ במדבר כז, טז) . ומשום הכי לא תני "ואל תהיה רב או מושל", אלא בשנאת הלב קא מיירי, דומיא דרישא "אהוב את המלאכה", דמיירי באהבת הלב [ולא] אל המלאכה לא לעשותה. והכא נמי בשנאת הלב אל הרבנות מיירי, לא להתרחק מהיות רב אם אין כיוצא בו והקהל בוחרים בו. אלא לשנוא את הרבנות והשררה, ואל תרדף אחריה אם תוכל להתקיים ע"י אחרים. כי הגדולה והרבנות מסוכנים, להביא גאה וגאון בלבבך ויבטלוך מעבודת ה', וכאמרם ז"ל [אמר המגיה: מקורו ברמב"ם, פיהמ"ש אבות, פ"א מ"י; וכן הוא בבעל הטורים לבמדבר א, נ. ומקורו במדרש חסרות ויתרות, מובא ב"בתי מדרשות" לרש"א ורטהיימר, ח"ב דף שיח, פסקא רמ"א. ו"יד רמ"ה" גרס כן על הגמרא בסנהדרין קג ע"ב] "כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה". ועוד אמרו ז"ל (דברים א, יג. עיי"ש רש"י) "ואשימם בראשיכם, מלמד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם". ואמרו עוד (שבת נד:) "מי שיש בידו למחות נתפס בעון כל הדור". וכמה דקדוקי מצות שצריכין ראשי הדור לדקדק בהנהגותיהן, ומי יוכל לעמוד בהם? וביותר לענין המשפט שהוא עמוק וקשה וצריך רוחב הלב להוציאו לאמתו. והמקלקל את הדין, את נפשו הוא חובל, שנאמר (דברים טז, כ) "למען תחיה". הא למדת שהמעוות משפט מקצר ימיו. והיינו דאמרינן (פסחים פז:) "הרבנות מקברת את בעליה". ולכן אם עובד ה' אתה, שנא את הרבנות. וגם אם יקימוך לרב, שנא את הגדולה והכנע בלבבך, וגור לך פן תכשל על ידיה.

סכנות חומריות ורוחניות שיש בההתקרבות אל השררה "ואל תתודע לרשות". משום "על גמילת חסדים" תני לה, אע"פ שיש בך נפש יקרה המלאה כה לעשות מעשים נכבדים ולהיות איש חיל רב פעלים, אל תתודע לרשות, כלומר אל תודיע להם יתרונותיך למען יקחוך לעבודתם, ותאמר בלבבך 'בהיותי יועץ למלך או שר צבאו או פקיד במדינה, אוכל לגמול חסד לתקן תקנות לתועלת הקהל, ולהצלים מיד אויב' וכיוצא בפעולות נכבדות שהן כלולות בגמילות חסדים, וכדפירשתי בשלהי מתניתין דשמעון הצדיק, כי מסוכן הדבר מאד. ולכן אל תחמוד להודע להם, כי עול הרשות שעליהם יבטלום מתורה ועבודה. ועוד למען מצוא חן בעיני המלך אפשר שיהיה חנף ומרע, גם אפשר שיקנא בגדולים ממנו, ויבוא לכלל קנאה וכבוד המוציאים את האדם מן העולם (אבות, ד) . ואם יגדלו המלך אפשר שיקנאו בו ריעיו, ובשנאתם אותו יהפכו לו לאויבים ויפחד כל היום מפני חמת המציק. ואפשר שיחר אף המלך עליו (משלי טז, יד) ו"חמת מלך מלאכי מות". על כן בכדי להנצל מכל רע אל תתודע לרשות, והסתר כחך ועוצם מעלותיך לבל יוודע מהם דבר. ודמיא לההיא ד"אל תרבה שיחה עם האשה" (אבות, א) , דקתני טעמא "שכל המרבה וכו' גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם". והכא נמי הקרב לרשות גורם רעה לעצמו שנלכד במדת הקנאה והכבוד וחנופה, ובוטל מדברי תורה מפני עול הרשות, וסופו עובר עבירות חמורות ויורש גיהנם.

מלך ורשות, ההבדל ביניהם ושמא תאמר כמה גדולים ושרי ישראל היו בעבודת המלכים, ולא לבד שלא עשו רעה, אלא שעשו להם שם עולם, כי עשו משפט וצדקה בישראל, ונלחמו מלחמות ה', וכיוצא בזה שאין גמילות חסדים למעלה ממנו; כמו דוד בעבודת שאול, ויואב וגבורי דוד, ובניה בן יהוידע וחבריו השרים והגיבורים. והיאך תני סתמא "ואל תתודע לרשות"? אומר אני דמשום הכי תני "לרשות", ולא תני "למלך" או "למושל". דהיינו דאיכא בין מלוכה לרשות, מלך שבמקרא מקרי המולך כפי חקי המלוכה, וחקי מלכות ישראל היא התורה והמצוה, שצריכים להיות נכנעין לחקי התורה כדכתיב (דברים יז, יט-כ) "והיתה עמו וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וגו', לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". ועל דרך זה מלכו בחירי ה' כמו שאול דוד ושלמה. ובההיא לא מיירי תנא דידן, דאדרבה הקרובים בחצרותם לומדים מהם לעשות הטוב והישר. ולכן שריהם כמו יואב ואבישי ובניהו וחביריהם היו אנשי חסד [הערת המגיה: עיין סנהדרין מט ע"א], והיה הכח בידם לגמול חסדים לישראל, וכמו שנאמר אצל שלמה (מל"א י, ח) "אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך". אבל "רשות" מקרי המושל כאוות לבו וככל העולה על רוחו, ברצותו מרים וברצותו משפיל, מבלי הכנע לתורה ולמצוה. וזהו לשון "רשות", שהיא הבחירה החפשית, וכמו שהיו מלכי בית שני שבימיהם נשנית משנה זו. ואחריהם מלכי בית הורדוס וזרעו, וכמבואר בספר בן גוריון. ועל מלכים כאלו שנה בפרק שני "הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם [אלא לצורך עצמם. נראים כאוהבים בשעת הנאתם"] וכו', ועלייהו תני ואל תתודע לרשות.

והשתא שלש הבבות מדברים על דרך אחד, רישא "בתורה" שאל יאמין להתגדל בתורה במאד עד שימאס בכל אשר תחת השמש, כי תבטל בסופה, ותחת מחשבות טהורות ינחל עון. מציעתא "בעבודה", שאל יאמין להתגדל בדרך הצדק בהיותו רב לזכות את הרבים ולהוליכם בדרך ישרה, כי הרבנות מסוכנת ותסבב רשע ועול. וסיפא "בגמילת חסדים", שאל יאמין להתגדל בדרכי החסידות, ובהיותו בחצר המלך יפליא לעשות חסדים, כי עבודת הרשות יביאהו להיות חנף ומרע. כן נ"ל "ותעלוזנה כליותי בדברי מישרים" (ע"פ משלי כג, טז) .