יהודה יעלה אורח חיים צח

בתורה וביראה. חו"ש כמ' נתן נאדאש ני'. וכעת הוא המאוה"ג אבד"ק סעטשין: גי"ה קבלתי כ' וע"ד קושייתך שהעלית ע"ד רמ"א בא"ח סימן תל"ד שלא לבטל ביום אלא לאחר שריפה שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו. ולדברי הר"ן ריש פסחים דביטול מהני רק משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו בגלוי דעת' סגי א"כ דוקא משיגיע זמן איסור מהני ביטולו למפרע אבל קודם זמן איסורו ברשותו הוא ולא מהני אז הביטול וגם אחר הביטול שפיר יקיים מצות שריפה בחמץ שלו קודם זמן איסורו וצ"ע וכתבת שהצעת קושייתך זו גם לפני רבך הגאון דפ"ב ני' יפה הקשית. והנאה למ"ד לתרץ דגם בלא"ה תמוהים דברי הרמ"א אלו וע' בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קצ"ה הביא דברי רמ"א וכתב עליו וז"ל ולא נודע מה מצוה יש בשריפת חמצו יאכילנו לבהמתו או ימכרנו ואם לאחר זמן איסורו תו לא מהני ליה ביטול כו' ע"ש ואני כתבתי מאז על הגליון בהלק"ט בזה"ל ונ"ל לצאת אף לדעת רש"י דמפרש דף י"ב בפסחים קודם שש הו"ל שעת ביעורו ובעי' שריפה דוקא לר' יהודה ויש פוסקים כר"י שוב מצאתי בפ"ח סי' תל"ד הקשה כן גם הוא כקוש' הלק"ט הנ"ל ותי' כתירוצי והנאני ע"כ לשוני על הגליון וא"כ מבואר כיון דדברי רמ"א אלו במ"ש מצות שריפה כו' ע"כ רק אליביה דרש"י קאי ורש"י לטעמיה הא ס"ל ביטול לא משום הפקר הוא אלא מגזה"כ דגלי קרא תשביתו השבתה בלב משמע אף שהוא ברשותו קודם זמן איסורו כיון שבטלו שוב אינו שלו לאלתר מגזה"כ וא"ש דברי הרמ"א לרש"י מיהת לטעמייהו אין מקיים מצות שריפה בחמץ שלו לכן לא יבטלו קודם כנ"ל אמת נכון ותוכל להראות תירוצי זה לרבך הגאון ני': הכ"ד אוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קמז לכבוד י"נ הרב החריף הגדול החכם השלם עדינו העצני כק"ש מהו' בער אפענהיים ני' בק"ק פ"ב יע"א. מאז כבדני יקרתו בספרו מלאה קטרת מספרן של צדיקים לזכר עולם לו למשמרת לא שניתי לשום עיני ולבי בו כל הימים. עד זה ימים עיינתי בו באיזו מקומן של שבחים המגיע לכתבים ואמרתי אספרה נא לי"נ מעלתו הרב ני' את אשר חזיתי בו קשות ולא יכולתי לפעפען וליישבם על מכונם כמבוקשו אשר ביקש מאתי לעיין בו לפרקים ולחוות לו דעתי אם אראה בו תיוהא והנני לרצונו: ע"ד אשר הקשה מעכ"ת מותיר ח"ש יהיה חייב על לאו דנותר ולא לשתמיט דמחייב בח"ש ומסופק בזה כ"ת ני' הנה הוכחה ברורה וגלויה מש"ס פסחים כ"ח ע"א דר"י יליף מנותר שהוא בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה וכו' ואם איתא הא איכא פרכא מה לנותר שהוא בבל הותירו אפילו בפחות מכזית תאמר בחמץ דבעי' כשיעור דוקא לעבור בב"י כמבואר בפוסקים ובגמרא ריש ביצה אע"כ דבעינן בנותר שיעור ומ"מ אין קושי' על הגאון בעל דורש לציון כיון דחיוב מלקות ליכא בנותר אי למ"ד משום שא"ב מעשה אי למ"ד משום שניתק לעשה אלא איסור לאו הוא דאיכא והא אפילו אין מצות עשה באכילת ח"ש בקדשים ודאי איסור דאורייתא איכא להותיר אפילו ח"ש וכל אי' דח"ש אסור מה"ת: ולא עוד אלא שאני אומר מאי דמספקא ליה למעכ"ת בדברי דורש לציון הנ"ל פשיטא לי לאידך גיסא שיפה כיון להלכה המורה צדק הגאון הנ"ל והוא דבהדיא תניא במנחות דף ע"ג דאין חולקים שום קרבן נגד קרבן אפילו עופות ואפי' מנחות אלא כל מנחה וכל קרבן בפ"ע חולקין לכל הבית אבות וא"כ ע"כ עשה דואכלו קאי אכל הבית אב כולו ואכלו אותם אשר כופר בהם אף דכל א' מגיע לחלקו פחות מזית משיעור אכילה סתם וקרא ואכלו אותה לשון רבים בין כולם בעי' שיאכלו הקרבן ואין מצות עשה זו כלל על כהן א' אלא על כל הבית אב בשותפות מקיימים מצות עשה אחד באכלם הקרבן בין כולם והרי בחלקם ציפור א' דמליקה בין כל הב"ה אב אי אפשר בע"א אלא שיגיע דבר קטן כל שהוא לכל א' ובזה מקיימים בין כולם עשה דואכלו אותם וכו' ובתחילת המחשבה ק"ל על הצל"ח מדברי הרמב"ם פ"י ממעשה הקרבנות הלכה ט"ו שכתב וז"ל שהאפוי' כשחולקין אותה אנשי ב"א כל שיגיע לו חלקו אפי' כזית פת הרי הוא וכו' מדנקט אפי' כזית משמע בהדי' דלא סגי' בלא"ה בפחות מכזית דאל"כ הל"ל רבותא טפי [ועיין בתשו' ריב"ש סי' ל' דדייקי' כן ברמב"ם ובגמרא וע' בת' כ"ח סי' ק"ט דבמחברים ליתא לדידוק זה] אבל באמת ז"א דהא מיד סמוך ונראה לזה כתב הרמב"ם לחלק וז"ל אבל הסלת אם יחלקוה ביניהן נמצא מגיע מלא כפו סלתא פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו וכו' הרי דאין שיעור לדבר והכל לפי רוב אנשי הב"א דנקט כזית בתחילה לדוגמא בעלמא נקטי' ותדע דעוף שכ' בהלכה ט"ז יוכיח וכנ"ל דודאי מגיע רק פחות מכשיעור לכל א' וא' סוף הדבר הדין עם הצל"ח וראיתי עוד למעלתו בספרו סוף קי"ט בד"ה אמר המחבר תמה ע"ד דורש לציון מאי פריך הש"ס בנזיר ק"ט לר"ל הא אכיל כהן נבילה והרי ר"ל לטעמיה ס"ל ח"ש מותר מה"ת ודלמ' אכל פחות מכשיעור והניח בצ"ע והנה מבואר דגם בלא דברי הגאון דורש לציון ק' כן דהא ע"כ לא היה מגיע לכל כהן לחלקו מאותו ציפור אלא כ"ש אמנם י"ל פשוט דקושית הש"ס קאי התם לר"ל אליבי' דר"ש דס"ל כ"ש למכות ולא פליג ר"ל לדידיה כמ"ש בשבועות כ"ב והתם משמע חינוך אליביה דכ"ע אמר והונח לי בזה לתרץ קושי' תוס' בחולין כ"ח על ר' לטעמי' מה יענה ביום שידובר קושית הש"ש בנזיר לר"ל הנ"ל ולק"מ דר' כרבנן דר"ש ס"ל וכי משני דכ"ע כר"ל היינו בהא נמי כר"ל ס"ל דח"ש מותר מה"ת כנ"ל ברור והארכתי בזה אבל לא אעמוס יותר על הדרת כבודו עד ארווח לי זמנא: ובסי ק"כ הציע קו' חזקה כחומה על קו' הש"ס בזבחים דף צ"ז ע"ב דפריך ניתי עשה ולדחי ל"ת והקשה אדם קשה כברזל פר"מ ני' איך משכחת בח"ש מ"מ דואכלו וכו' דהא על ח"ש הפסול ודאי ליתא ביה עשה דהוא כמו חולין והובא קושיא זו על שלחן גדולים חקרי לב: ולענ"ד נראה ליישבה בפשוט ונקדים הנה בתשו' ש"א סימן צ"ו מסתפק אליביה דר"ש כ"ש למכות ולא ס"ל שיעור אכילה בכזית א"כ י"ל הה"נ אכילת מצה בכ"ש סגי ליה ולא בעי' כזית וי"ל אכילת מצה לכרת וקרבן מדמינן ליה ולא לכל אי' יעו"ש וא"כ י"ל פשוט לדידן דקיי"ל כל אכילה בכזית ובמצוה לא סגי בלא אכילת כזית היינו לענין לצאת י"ח דוקא כמו באכילת איסור למלקות אבל ודאי גם בחצי שיעור נהי דמיפק לא נפיק ביה י"ח מצוה המוטל עליו מ"מ קצת מצוה עביד אפי' מדאו' וכמו באכילת איסור ח"ש דעבד אי' דאו' בעלמא ה"נ עבד מצוה בעלמא מדאו' לא מבעי' אי לר"ש יי"ח בכ"ש ודאי מדר"ש נשמע לדידן למצוה בעלמא אלא אפילו אי לר"ש בעי' אכילת כזית היינו משום דמדמי' ליה לכרת וקרבן ולא לכל איסור' אבל לרבנן דאין חילוק בין כרת וקרבן לשאר איסורים דלחיוב בעי' כזית בכ"מ ולאי' דאו' סגי בכ"ש הה"נ באכילת מצוה בכל ח"ש איכא מצוה דאו' בעלמא לאכלו והרבה מצינו כיוצא בזה שהוא מצוה דאו' בעלמא ולית ביה קיום מ"ע ואפרוט הנה אפס קצתם במנחות ס"ח ע"א לרי"ו ור"ל דאפילו בזמן המקדש האיר מזרח מתיר מסיק הש"ס קרא עד הביאכם וכו' למצוה הוכיח התוס' במנחות דף ה' ע"ב דאפי' עשה ליכא אלא במצוה בעלמא בר"פ כל הקרבנות וכו' מנחות פ"ג ע"ב עומר וב' לחם הבאות מן הישן כשירות אלא שחיסר מצוה ומסיק התם מקרא תביאו לרבות אפילו מעלי' ופריך והכתי' ראשי' ומשני למצוה ובס"פ שתי מידות שם דף כ"ג תנן סמיכה שירי מצוה ובגמרא שם וכן בתנופה ובפ' הקומץ דף כ"א חקרי' ר"ש ומפרש לה הרמב"ם ספ"ה מאי' מזבח אפילו בגרגיר מלח. א' ועוד הרבה במסכת זבחים ניהי דליכא למילף מכל אלו כיון דהתם מהני בדיעבד אפי' לצאת י"ח מצוה אבל באכילת מצוה בדיעבד נמי לא יי"ח כלל וכלל בפחות מכזית והיינו משום דשאני קדשים דבעי' בכ"מ שנה עלי' הכ' לעכב מ"מ וגלוי מלתא מיהת איכא דנילוף כה"ג מצוה בעלמא באכילת ח"ש באיסורין ועפ"י דברי הגאון שאגת ארי' הנ"ל וכנ"ל: והנה ביבמות דף נ"ד ע"ב מהדר גמ' מנ"ל דיבמה בחיי בעלה בכרת דלמא רשות א"כ רק עשה לבד וכו' ופירש תוס' שם ד"ה אלא וכו' משום שהוא נגד הסברא לומר בחיי בעלה באי' כרת ואח"כ מצוה ובמסקנא ע"כ גזה"כ הוא ומצותו בכך כמ"ש תוס' ריש יבמות דף ג' ע"ב סוף ד"ה ל"ת שי"ב כרת וכו' מה דלא מצינו בכל התו"כ דכוותיה דאסור נהפוך להיות מצוה ובכ"מ שעשה דוחה ל"ת נמי מגז"כ הוא וגם זה דהיתר מצטרף לאיסור הוא נגד הסברא אלא מגזה"כ הוא וא"כ מסתיין לומר היתר מצטרף לאיסור דהיתר נהפוך להיות איסור מגזה"כ אבל מצוה מצטרף לאיסור מהי תיתי דאיסור נהפוך למצוה אשכחן ביבום ובכ"מ דעשה דוחה ל"ת אבל איפכא לא דמצוה ודאי אינו נהפוך להיות איסור דא"כ הל"ל נמי בכ"מ הל"ת דוחה להעשה וא"כ כיון שהעלנו שבחצי זית אכילת מצוה יש עלי' מצוה דאו' לאכלו כמו בחצי זית איסור שאסור מדאו' לאכלו א"ש קושית הגמרא כיון דקרא יקדש מיתוקם שפיר להמל"א כגון אם כשירה הוא תאכל כחמור שבה א"כ לא מ מיתוקם קרא קשה נילוף מהכא בכ"מ דעשה אינו דוחה ל"ה דאי דוחה א"כ אמאי תפסול דמצטרף לאיסור לעבור בלאו הכל שבקודש פסול דהיתר הוא משלים לכשיעור ואמאי תפסול משום האי פורתא דייקא הל"ל נהי שנבלע האי' בו בהיתר מ"מ להניי' ליה המצוה להאי פורתא לדחות ממנו האיסור שלא יתפוס בו האיסור ונמצא נשאר האי' כמו שהיה פחות מכשיעור וליכא לאו. ועוד לפמ"ש מהרש"א בפסחים בסוגי' דמשרת דח"ש ע"י תערובות לאו אסור מדאו' א"כ קאי קושית הש"ס על כל הכזית גם על חצי זית הפסול כיון דמצוה אינו נהפוך להיות איסורא כנ"ל תו נשאר הח"ש הפסול נבלע בחצי זית הכשר ה"ל ח"ש ע"י תערובות ולא אסור מדאו' וכיון דמותר מה"ת קאי המ"ע לאכלו אכולו כזית ודין היתר מצטרף לאיסור דלא אמרי' איפכא ח"ש ע"י תערובות הוא ושרי זהו באמת מגזה"כ ודוקא דבר שלא היה מצוה אלא היתר אבל בדבר שהוא מצוה ודאי כיון דעשה דוחה ל"ת נהפוך הוא דאי' נהפוך להיות מצוה ובח"ש הא נמי איכא מצוה בעלמא מיה' מדאו' ותו ממילא גם ח"ש האסור אינו כמו