יהודה יעלה אורח חיים צו

מכלאי הכרם וכמ"ש תוס' בשלהי מס' תמורה ובסוכה ל"ה הנ"ל ולכן מקשים התוס' מכלאי הכרם וכו' עש"ה. ולפ"ז בתרומה טמאה פליגו שני תירו' תוס' במס' שבת כ"ה ע"א לתי' אינו בשריפה מדאורייתא רק מדרבנן א"כ ודאי לא אמרו להקל על ד"ת שלא לטמא טומאת אוכלין לכן לא פסיקא להו להתוס' להקשות כן על תרומה טמאה ולא על ערלה רק על כלאי הכרם. ובאמת לחד תי' התוס' בשבת כ"ה תרומה טמאה מדאו' בשריפה וכן ערלה גם עליהם הקושי' והצ"ע של התוס' דסוטה הנ"ל והגאון בתשו' מוהר"ם מינץ הנ"ל תי' לחלק דוקא בעומד לשריפה בלאו איסור טומאה רק משום איסור הנאה אמרי' כתותי מכתת שיעורי' כמו כלאי הכרם: אבל תרומה וקדשים טמאים רק משום טומאה עומד לשריפה הרי לכך נקרא טמאה לטמא אחרים וכו' ע"ש וסברתו זו לחלק נכונה כתובה בתשו' אחרונה להרדב"ז ח"ג סי' תרמ"ט דמה"ט מקדש בקדשים טמאים אינה מקודשת בתרומה טמאה מקודשת עש"ה אבל לענין מכתת שיעורי' הרי בהדיא דעת התוס' בסוכה ל"ה הנ"ל דגם בתרומה טמאה אמרי' ליה אף דש"פ ויש בה דין ממון ליהנות בשעת ביעור להסיק תחת תבשילו מ"מ שיעור הכמות הצריך אין כאן כיון דכשרוף דמי וצע"ג על הגאון הנ"ל שלא הרגיש בזה מתוס' סוכה הנ"ל אמנם עוד תירץ הגאון לחלק דבתרומה טמאה אינו עומד לשריפה כיון דיכול למתשל עלה ל"ל בי' מכתת שיעוריה וכו' עש"ה ותי' זה הוא נכון ואינו סותר לתוס' סוכה ל"ה דמשכחת באופן דליתא בשאלה כגון דמטי כבר ליד כהן או בהפרישה ע"ד רבים וכיו"ב באמת אמרינן ביה מכתת שיעורי' בכה"ג ואין מטמאה טומאת אוכלין כנ"ל ועיין בר"ן ר"פ לולב הגזול החליט בהדי' ערלה ותרומה טמאה מצותה בשריפה ואסה"נ הן רק בשעת הבערה מותר ליהנות בי' אמרינן בהו מיכתת שיעורי' וכו' מש"ה. ועיין תשו' מאהבה חיו"ד סי' רצ"ד וכן עיין בשעה"מ בשם משאת עשה וגם תשובת מור"ם מינץ הנ"ל נעלמו מכולם דברי הר"ן הנ"ל ובתשו' א' לתלמידי מוה' מאיר ברייטנר נ"י הארכתי בזה וצ"ע בר"ן פ"ב בגיטין ובח"מ וב"ש ופ"ח בא"ה סימן קכ"ד נראה קצת סתירה בר"ן ועיין עוד תשו' שער אפרים סי' א' הנ"ל: והנה תי' הגאון הנ"ל לכאורה לב"ש ור"א דס"ל אין שאלה בהקדש ה"ל תרומה טמאה עומד לשריפה הדק"ל לדידהו אמנם נ"ל ב"ש ור"א אין שאלה בהקדש ס"ל דוקא בחרטה לחוד דקי"ל פותחין בחרטה אבל בפתח ממש הרי דעת המבי"ט בתשו' בנו מהרי"ט סי' י"ט ח"א דא"צ היתר שאלה לחכם כלל מדאו' רק מדרבנן א"כ מודו ב"ש בדרבנן יש שאלה וא"כ א"ש תי' הגאון הנ"ל גם לדידהו אין עומד לשריפה כיון דאית' בשאלה ע"י פתח לכ"ע ובזה יש לתרץ גם תמי' התוי"ט פסחים פ"ג במשנה כיצד מפרישין וכו' והש"ך ח"מ סי' רנ"ה ותשובת הרמ"ע סי' ס"ב דר"א סותר א"ע מפסחים מ"ו וערוכין כ"ג די"ל יכול לשאול ע"י פתח ושפיר ה"ל גורם לממון ע"י הואיל ועיין רמב"ן במלחמו' שם ובחידושינו שם באורך מזה: נאם אוה"נ הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קלט ישא ברכה ברבי' ובהמשכה י"נ היקר איש תורני ירא שלם ה' בנימין קויפמאן נ"י. מכתבו קבלתי מק' וואשוואר וע"ד שאלתו במצות אכילת מרור בלילי הפסח שנהג בו מעלתו עד עתה על פי מנהג אבותיו ואבות אבותיו בידו ועפ"י המג"א וח"י בסי' תע"ג לאכול העלין של תמכא הוא הקרין למרור והקלח לכריכה אבל גריבע"נען קר"ען מיאן בו מעלתו לפי שכשעבר ריחו אין בו שום מרירות בפיו כ"א קצת מתוק וגם אין יכול לתופסו יפה ולטובלו בחרוסת ולנער החרוסת מעליו וכעת מיחה בו הרב מארי' דאתר' נ"י ונפשו היפה אותת לדעת דעתי איך ומה יעשה בימים הבע"ל: הנה ראשון לציון בזה הוא בתשו' חכם צבי סי' קי"ט על האוכלים קר"ין שהוא תמכא למצות מרור הוא קורא עליהם סכנה ואין בה מצוה כי מחמת חורפי' והוא מזיק באכילתו חי. רוב עמי הארץ אינם אוכלים אפילו כחצי זית ומבטלין מצות מרור ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים אפילו כזית מן הק"רין הם מסתכנים בו וכו' יעו"ש וגם דרכיה דרכי נועם כתיב ואין זה נועם וע' תוס' פסחים ל"ט ע"א לכן מי שאין לו סא"לאט בדוק יפה מחשש תולעים שזה הוא מצוה מן המובחר לאכילת מרור מפרסם אני בדרשה בכל שבת הגדול להודיע לעם שכן יעשו גם למרור גם לכריכה יאכל גריבענען ק"רין ובתנאי שיהיה מכוסה יפה בכסוי מהודק משעה ששוחקים אותו על הריב"אייזען מעיו"ט כדי שלא יהיה פג ריחו ומרירותו באופן זה ירגיש כל אדם בו חריפות ומרירות אף שתחילתו מתוק בפיו כך מצותו כאז"ל ע"ש וימררו וכו' תחלה בפה רך וכו'. וכן אנחנו נוהגים אף שאבותינו לא עשו כן חובה עלינו לעשות כדין ולא לחוש למנהג הקדמונים בזה הענין וגם הטיבול בחרוסת שפיר יכולים לעשות עם הגעריבענען קרען אם גם אין יכולים להטביל בו יפה בטוב כמו בעלין או הקלח לית לן בה דרק לזכר הוא טיבול בחרוסת ותל"מ יתענג מעלתו על ד' ויתנהו ד' לשם ולתהלה יתמכנהו בעושר וכבוד כנה"ר ונפש ידידו הדש"ת. הק' יהודא אסאד תשובה קמ חיים ושלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג מוה' יעקב עהרליך נ"י אבד"ק נאדש וכאל"ש. יקרתו הגיעני ע"י ציר המוכ"ד והנני לעשות רצונו בהשכים ושלוח ליד מעכ"ת ני' גט א' ביד הציר הלז והנה לוטה פה. ויוכל מעלתו למוסרו לידי י"נ הרב הדיין המצויין מוה' שמשון סטיפווע ני' אשר בא יבא בטח לשם כמבוקש מעלתו נ"י: וע"ד התורה אשר הקשה מעלתו ני' בדברי התוס' שבועות כ"ד בד"ה אלא הן וכו' שהקשה סתירה מגמרן אירושלמי. ולפי הספק של המלמ"ל פ"ה מיסוה"ת באוכל מצוה שלא כדה"נ יי"ח א"כ נשבע שלא לאכול מצה לא הוי לבטל המצוה דהא יוכל לקיים שלכדה"נ משא"כ בנשבע לאכול נבילות עכת"ד קושיתו: ושלש תשובות בדבר לענ"ד חדא א"כ איך יפרנס סיפא דקרא שלא לאכול מצה בליל פסח פטור והיינו בלא כולל. ואם איתא טפי הל"ל בכולל נמי אם פירש בהדיא שלא לאכול מצה בין כדה"נ בין שלא כדה"נ פטור דה"ל לבטל המצוה ותוס' הקשו הכי גם לתי' הריצב"א ותירצו שפיר דבאמת בסיפא ה"פ. אבל לדברי מעלתו א"א הכי ותקשה כנ"ל הא חדא ועוד כיון דיי"ח מצה בשלא כדה"נ ע"כ אכילה דגבי מצוה פירושו אפי' שלא כדה"נ א"כ באמרו שלא לאכול מצה שכולל גם בלילי הפסח ה"נ כולל בכל האכילות הראוים לציי"ח בהן בלילי פסח דשמי' אכילה ואפילו שלא כדה"נ נמי וממילא גם האכילה דכל השנה אפי' שלא כדה"נ שמיה אכילה דלא עדיף אכילה דרשות מאכילה דמצוה ודוקא באכילת איסור לא אסרה תורה אלא כדה"נ וא"כ שלא לאכול מצה במשמע בין כדה"נ בין שלא כדה"נ וה"ל לבטל המצוה כל עיקר כמובן הא תרתי: ועוד נהי דיי"ח מצוה שלא כדה"נ אבל ודאי מצוה מן המובחר לא עבד דהא לכתחילה מצוה כדרך אכילה אפילו מדאו' דרכיה דרכי נועם כתיב ומצוה מה"ת לכתחילה כדרך אכילה וא"כ נשבע שלא לאכול מצה עכ"פ הו"ל לבטל המצוה מן המובחר לכתחילה והוא מצוה דאו' והקשו תוס' שפיר כנ"ל הא תלתא. דברי ידידו הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קמא ביום הכסא הבע"ל יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים וארוכים ומתוקנים. ה"ה כבוד י"נ ורב חביבי הרב המאוה"ג חריף ובקי צדיק ונשגב מו"ה דוד סודיטץ ני'. והוא כעת הה"ג דק"ק פאסטא יע"א. גי"ה משוק פעסט העבר קבלתי ושמחתי ונהניתי בדבריו כי נעמו ומה שחידש מעלתו ני' לחלק דנשרפים ע"כ משום מצותן בשריפה אסורים גם שלא כדה"נ לכן מכתת שיעורייהו. משא"כ נקברים והונח לו חדא עפי"ז אבל הוקשה לפרו"מ אחריתי דבערלה וחמץ קיי"ל מותר שלא כדה"נ ואמאי הרי מצותן בשריפה דוקא את"ד: שפיר חזי מעלתו. והקדימו בזה הגאון בס' המקנה על קושי' תוס' בקדושין דף נ"ג ע"ב בד"ה המקדש בערלה וכו' ובקו"א על אה"ע סי' ק"כ סעי' כ"א כתב דבאמת לא קאי קושי' זו דתוס' על אותן במצותן בשריפה אלא על הנקברים ע"ש. ולא הרגיש הגאון מדברי הרמב"ם לעשות מלוגמא מערלה וחמץ. וכן מרבינא בפסחים דף כ"ה ע"ב בגהורקי דערלה. שהרגיש בו פרו"מ. אבל לענ"ד לק"מ דהא תוס' שלהי תמורה הניחו בצ"ע מנ"ל דערלה בשריפה מדאורייתא. א"כ הרמב"ם פסק כרבנן דר"י בחמץ אף מפרר וכו' וגם ערלה רק מדרבנן בשריפה ומדרבנן באמת אסור שלא כדה"נ והגאון מור"ם חביב בספר כפות תמרים דף ל"ה בסוכה הקשה נמי אטעם הש"ס לפי שאין בו דין ממון והא יש בו בערלה דין ממון שראוי להנות שלא כדה"נ ותי' שאינו ש"פ שלא כדה"נ מיירי יעו"ש. וגם לדעת רש"י שלהי תמורה דמה"ת ערלה בשריפה. נ"ל רש"י מצי ס"ל שלא כדה"נ מלקות הוא דליכא אבל אסור מה"ת. ונהורקי דרבינא פי' רש"י בוסר פי' ולרבנן דר' יוסי במס' ברכות דף ל"ו ע"ב לא אסור מה"ת משום ערלה אפילו כדה"נ לפי שאינו פרי ולק"מ. ובאמת כבר תמהו כן על ה"ה דס"ל שלא כדה"נ אסור מה"ת. ותי' הגאון בספר אהל דוד עפ"י תוס' דב"ק דף ק"א בד"ה לא יצבע וכו' יעו"ש. א"כ גם קושית מעלתו לק"מ. אבל תי' הראשון הנ"ל נ"ל עיקר דרש"י ז"ל לטעמיה פי' בוסר הי' וכנ"ל ודו"ק. ולמ"ד בטלה קדושת הארץ כלאי הכלם בזה"ז דרבנן כמ"ש תוס' יבמות פ"א קאי קושי' תוס' שפיר גם אהנשרפים וא"צ לומר כהמקנה ודו"ק: ומה שהקשה מעלתו בס"פ השולח מאי פריך לא משכחת בכורים וכו'