יהודה יעלה אורח חיים צה

חשבי' ליה אונס עכ"ל וא"כ לאבוה דשמואל בכתובת נ"א ע"ב דס"ל באמת סופה ברצון אסורה ולא חשבי' לה אונס מודה הרא"ה. לענין ברכה נמי מברך וא"כ לאבוה דשמואל בר"ה כ"ח שלחו לי' אבוה דשמואל כפאו ואכל וכו' דייק הרא"ה שפיר מאבוה דשמואל לענין ברכה בהא דיוקא מיהת לא אשכחן דפליג עלי' ודוק ואי דלא קיי"ל כוותיה בכתובות נ"א ממילא אין מברך אבל האי דיוקא דאתי מדיוקא לא פליג עלי'. ועוד לפי מה שהעלה בשו"ת פנים מאירות ח"ב מלשון הרא"ש פ"ב דברכות דבהמ"ז דכתיב ושבעת וברכת אכילה במעיו בעי' ששבעו מעיו ולא סגי בכזית מצומצם א"כ נ"ל לדקדק מלשון הרמ"א סי' ר"ד דמודה הרא"ה מברכת הנהנין דע"י אונס לא חשיב הנאה ולא תיקון רבנן ברכה על הנאה כזו מלבד דאונס לא שכיח ומלתא דלא שכיח לא תיקון ביה רבנן ואוקמי' אדאו' עוד זאת דלא מחשב הנאה כלל בכה"ג כנ"ל והוא מדכתב רמ"א אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עלי' הואיל ונאנס וכו' ולענין בהמ"ז בהנאת מעיו תליא מלתא ואם זה רבותא אע"ג דהחיך נהנה ממנו דבלא אונס נמי אהנאת החיך בלא הנאת מיעיו אין מברך בהמ"ז והל"ל סתמא אע"ג דנהנה ממנו בין בחיך בין במיעיו משמע אע"כ כמ"ש דמברכת נהנין דרבנן דוקא פוטרו הרא"ה וזה דלא כמ"ש מעלתו בפשיטות אליביה דרא"ה דגם מבהמ"ז פוטרו וגם דלא כהמג"א שפשיטות לי' דבר פלוגת' דרשב"א הוא הרא"ה ופליגי בזה וז"א דהרשב"א בתשו' בחולה ביוה"כ לא דן על ברכה שלפניו כלל כיון שמאכילין אותו הרי אין דעתו מוושבת עליו אלא לענין בהמ"ז אחר שאכל ונתישב דעתו בענין שיוכל לברך קאמר דמברך כמ"ש בהדיא בהל' יוה"כ סוסי' תרי"ח ובמג"א שם סק"י ורא"ה לא פוטרו מבהמ"ז אלא מברכה שלפניו שהוא דרבנן ולא פליגי לענין בהמ"ז מדאו' אהדדי אלא דמ"מ תמיהת המג"א וט"ז קיימת על הש"ע דהמחבר בסי' ר"ד סעיף ט' בהדיא כתב מברך עלי' תחלה וסוף ורמ"א לא הגיה עלי' כלום כנ"ל: והנה החק יעקב בסי' תע"ה סקי"ח כתב דבמרור דרבנן מודה הרא"ה אף אם לא ידע שהוא מרור או שסבר שהוא מרור או שסבר שהוא חול ג"כ יצא וכנ"ל עיקר עכ"ל וא"כ הרא"ה דדייק דינו מדנקט גמרא בכה"ג כפאו וכו' ע"כ ס"ל מצה בזה"ז דאו' כדקי"ל ואונס רק מברכה לפניו פוטרו וא"כ אפוא ל"ל דלרבותא נקט כפאו אע"ג דלענין ברכה א"צ לברך לענין מצוה יצא דמה ענין ברכה דרבנן לענין לצאת ידי מצוה דהו' אדרבה כיון דחייב בבהמ"ז דאו' הה"נ דיצא ידי מצוה דאו' ומתורץ קושי' מעלתו ודיוקו של הרא"ה נכון כנ"ל בלי פקפוק ומר מעכ"ת ני' יבחר את הכשר וישר בעיניו מארבעה תירוצים הללו: ואגב עמדתי על דברי הגאון מהרמ"ס אבד"ק פ"ב בתשובה הנדפס מחדש מייתי ראיה דבכל המצות דכתיב אכילה סתם בהנא' גרונו ובכזית מצומצם מקו' תוס' בד"ה י"ג בשם ירושלמי תיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ולסברת תוס' ב"ב י"ג ד"ה כופין כה"ג לא הוי בעדנא וכו' וק"ל מ"ש דלא הביא ראיה זו מש"ס דילן זבחים צ"ז דפריך כה"ג גבי יקדש וכו' תפסל תיתי עשה וכו' ובס' מחה"ש סי' תע"ה כתב בהיפוך דרי"ו פליג באיסור דוקא אבל במ"ע מודה לר"ל דאכילה במעיו בעי' וק' עלי' קושית הגאון מירושלמי ובגמרן הנ"ל: וגם ראית מחה"ש הנ"ל מסי' ר"י אינו לפמ"ש הגאון בשם ת' ה"ל דהתם בהמ"ז כתי' שביעה דוקא. איברא בב"י סי' ר"י צתב בשם אהל מועד דכשיעור רביעית מברך הואיל וחיך טועם וב"י פליג וכ' עלי' ז"ל ול"נ דברכה לא בטעמ' חיך תלי' אלא באכילה כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנא' מעים כדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל משמע דלא כתשו' פ"מ בכוונת הרא"ש לחלק בין לשון שביעה ואכילה ולענ"ד ה"ט דאהל מועד דאיהו ס"ל בהמ"ז שאני דכתיב בי' שביעה אבל ברכה לפניה סברא הוא אסור ליהנות בלא ברכה והנאת גרונו נמי בכלל וכדברי הגאון הנ"ל בכל המצות כולן ובתשו' הלכות קטנות ח"ב סי' קמ"ז ראיתי שכתב וז"ל מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר בתוך אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון מהו תשובה אפשר ללמדה מפ"ג דכריתות שאם אכל וכו' ממין א' חייב וכו' ואפשר דכיון שיש שיעור אכילה במיעיו יברך באחרונה עכ"ל. ולענ"ד תמוה דאם אכילת מיעיו בעינן ע"כ בעי' לבלוע בב"א כל הכזית וכמ"ש מג"א ובעל מחה"ש סי' תע"ה הנ"ל מגמ' דס"פ ג"ה: ועל הפ"מ צ"ע דהתם קאי הרא"ש בברכה שלפניהם ואפשר דר"ל אם ילפי' לפניה בק"ו א"ש ועי' בס' דברי ר"ש במס' פסחים האריך מזה וכתב נמי לתרץ קושית הירושלמי וקושית גמרא כנ"ל ואין עת פנות להאריך יותר כעת ואחתום בברכה מרובה כא"נ ונפש אוה"נ הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קלו שובע שמחות ורב ברכות לראש צדיק ה"ה אהובי בני הרב המופלג חרוץ ובקי גדול כש"ת מוה' אהרן שמואל נ"י בנ"ש יע"א. עתה באתי ע"ד התורה, אשר העירות בפסח העבר תרמ"ז לפ"ק במכתבך ספק במי שאכל מרור ובירך עליו ולא יוכל לאכול שיעור כזית אם הוא ברכה לבטלה והעלית וז"ל ונ"ל לדברי המ"ל לא הוי ברכה לבטלה דבמצוה יוצא בח"ש עיין במ"ל מיסוה"ת ובס' ת"ח בחולין דף ק"כ ואפשר גם לכתחלה לדברי המ"ל יברך על חצי שיעור מצוה ולא הוי ברכה לבטלה עכ"ל. אהובי בני הנה בת"ח חולין ק"כ וגם במ"ל הל' יסוה"ת לא נזכר כלל אפילו שום רמז מחקירה זו בח"ש מצוה מה דינו ורק בחיפזון כתבת זאת אלא גם שניהם חקרו אם יוצא אדם ידי חובת מצוה באכילה שלא כדרך הנאתה או לאו. אבל בדין ח"ש של מצוה הוזכר במ"ל פ"א מהל' חמץ ומצה סוף הלכה ז' בהיפוך ממה שאתה כתבת בשמו. וסיים וז"ל עוד אני תמיה סברת הרא"ם וכו' אך במ"ע אי אמרת דאכילה אפי' כל שהוא במשמע א"כ כי אתי הלכתא עקרי' לקרא מכל וכל דהאוכל פחות משיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל א"כ מהי תיתי שיברך עלי' לדידי' איברא הגאון מהרי"ט אלגאזי עמד על חקירה זו בשנים ושלשה מקומות גבי מ"ע אם אין לו בליל פסח כ"א פחות מכזית מצה אי מחויב לאכלו מה"ה דעבד מצוה קצת או נימא דליכא שום סרך מצוה בפחות משיעור. ואני בעניי הארכתי בתשו' א' בזה אבל בנדון זה שיש לו כזית מרור ואין יכול לאכלו כולו משום סכנה ודאי לא הוי ברכתו למפרע לבטלה אפי' את"ל לכתחילה לא יברך על חצי שיעור מידי דהוי אשואל על החלה ותרומה שהפריש והדר' לטיבלי' דבודאי לא אמרי' ביה דהיה ברכתו למפרע לבטלה דא"כ לא הוי אמרי' סברת הואיל ובידו למתשל עלי' דהא ודאי אסור לגרום ברכה לבטלה. וה"ט כיון דעד שעה ששואל עלי' עכ"פ היה חל עלי' קדוש' שם תרומה שפיר בירך על הפרשתה וכמ"ש בתשו' חו"י סי' ובתשו' הלק"ט ח"א סי' מ"ח ובתשובת חתם סופר יו"ד סי' רנ"ג ובסוגי' דהואיל הארכתי בזה בחידושי וה"נ בנ"ד מתחילה שפיר בירך אדעת' לאכול כזית וגם התחיל ואכל קצתו ושוב שאינו יכול להשלים אכילתו כשיעור אונס הוא וקיי"ל אונסא כמאן דעבד דרחמנא פטרי' כנ"ל. וגם לכתחילה אם אין לו כשיעור שלם את"ל דחייב מדאו' לאכול עכ"פ חצי שיעור דקצת מצוה איכא וכמו שהוכחתי כבר בתשו' א' יברך ג"כ תחילה אבל לא נוסח הברכה על אכילת מצה או מרור אלא על מצות מצה או מרור עפ"י מ"ש הרא"ש בפ' ערבי פסחים דף קי"ד סי' כ"ה משום דמברך נוסחא על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית וכו' עש"ה כנ"ל ועיין תשו' הח"צ סי' קי"ט שוב מצאתי גם בתשו' שאגת אריה סי' ק' וק"א חקר בזה אי בחצי שיעור מצוה עביד מצוה קצת והעלה כן והחליט הלכה דחייב לברך עליו לכתחלה גם על ח"ש ובסי' צ"ו שם מסופק הש"א לר"ש דס"ל כ"ש למכות אי יוצא י"ח מצוה ג"כ בכ"ש לדידיה או מדמינן לדידי' מצוה לכרת וקרבן ולא למכות ונ"ל אפי' את"ל דלר"ש יי"ח מצוה דאכילה פירושו בכ"ש מ"מ לדידן י"ל אפילו קצת מצוה ליכא אבל באמת החליט דמשום חזי לאצטרופי ע"כ מברך על ח"ש נמי על אכילת מרור ע"ש ולענ"ד י"ל כנ"ל עפ"י הרא"ש הנ"ל שהביאו הש"א עצמו יברך על ח"ש על מצות ולא בלשון אכילה ועיין בשו"ת שנות חיים סי' מחקירה זו ואני נסתפקתי בכה"ג לענין מילה אם אין יכול לפרוע רק לחתוך הערלה לבד כיון דמל ולא פרע כאלו לא מל כלל הוא א"כ יניחנו בערלתו עד שיזדמן לו מי שיוכל ג"כ לפרוע או נימא חביבה מצוה בשעתה עכ"פ פלגא דמצוה ועיין שבת קל"ג ע"ב בציצין המעכבין לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה וכו' וכו' בתשו' הרמ"א סי' ע"ו ובתשובת שבות יעקב ח"ב סוף סי' ח"י ובברכי יוסף חא"ח ס' תפ"ב ובשו"ת שלי סי' וסי' ע"ש באורך ותנוח דעתך וכו': נאם אביך הדש"ת הק' יהודא אסאד. תשובה קלח חיים ושלום וכו' לאהובי תלמידי הותיק רב חביבי הבחור מופלג חו"ש זך הרעיון ירא שלם ומושלם כ"ה שמואל האאן נ"י מנ"ש וכעת הוא אב"ד בק"ק דאמבשיטץ. ע"ד התורה אשר העירות לתמוה אמתני' פסחים י"ד מדבריהם למדנו ששורפים ת"ט עם הטמאה בפסח וכו' והא פחות מכביצה אין מטמא טומאת אוכלין והא תרומה טמאה לשריפה קאי וכתותי מכתת שיעורי כמ"מ תוס' בסוכה ל"ה ע"א ממילא אין התרומה טמאה מטמאה לטהורה עכ"ד. הנה תוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי הקשו כן וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלין ולא אמר כתותי מכתת שיעורי' וכו' עכ"ל ובס' תשו' מור"ם מינץ סי' ה' הביא בשם ס' פאר הלכה קושי' זו על תרומה טמאה וקדשים טמאים לא יטמאו אחרים הואיל ועומד לשריפה כתותי מכתת שיעורי' כמו שהקשו תוס' כן על כלאי הכרם במס' סוטה הנ"ל ע"ש: ולענ"ד נראה עפ"י דבתשו' שער אפרים סי' א' בהג"ה הניח בצ"ע על תוס' סוטה הנ"ל למה מקשים על כלאי הכרם לא על הערלה הקודם בסדר הגמרא שהרי כך שנו חכמים הערלה וכלאי הכרם וכו' מטמאים ט"א וכו' ושוב בסוף סי' ל"ח תירץ בהג"ה תשו' ש"א הנ"ל וז"ל לפי שהערלה דינו בשריפה לא מצינו בפי' בתורה אלא דילפי'