יהודה יעלה אורח חיים צא

דמשמרו ורוצה הוא בקיומו שלא יטלנה גוי או כלב: ועוד עדיפא תמהתי זה רבות בשנים גם על הצל"ח גם על החתם סופר איך נעלם מהם דברי הירושלמי במקומו פסחים מ"ו וז"ל חבריי' בעי וישליכה לאשפה ויקדשנה ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויקדשנה וישליכה לאשפה ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו ופי' הק"ע וז"ל בתמי' שהרי אינה שלו אחר שקרא טלי' שם חלה אלא וכו' ואיך יכול להפקיר' ולזרקו על האשפה עכ"ל והיינו קושי' הגאון ח"ס ועדיפא מיניה שאין ההפקר וביטול חל כלל והיינו לפי דירושלמי הקשה על הבעל העיסה הישראל מתרץ אין הפקירו חל כלל על החלה והצל"ח הקשה כן על הכהן שקיים החלה איתא נמי להאי תירוצא שודאי אסור לו לכהן להפקיר החלה דחייב לשומרה בקדושה וטהרה מגוי וכלב וטומאה ואולי מה"ט אין חל כלל הפקירו וביטולו ובחי' סוגי' שם הארכתי בזה. וע"ד חקירת מעלתו בחצי זית חמץ כיון דלא שייך ח"ש גבי מצוה ליכא תשביתו יש לספק אי אפרן מותר י"ל אפילו אם בל יראה ליכא בח"ש [אף לאיסור] מ"מ עשה דתשביתו איכא עי' מהרי"ט אלגאזי בהל' חלה דף מ"א ודף נ"ה ועיין בתוס' שבת דף צ"א ריש ע"ב סוף ד"ה כגון וכו' הא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת וכו' גם בעשה ומ"ש מעלתו ע"ד המג"א סי' ת"מ ומחהש"ק שם בגזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל ה"ט לרבותא נקט הכי ומכ"ש תוך פסח דפח"ח יעיין מעלתו בס' קצה"ח סי' שס"ג מ"ש בזה על החק יעקב דבר נחמד באופן דאצ"ל דפליגי הח"י עם המג"א ומתבאר שגם להנוב"י קמא חא"ח סי' ט"ו שהעלה דחמץ רק על הבעלים מצות שריפה ולא על איש אחר מ"מ הגזלן דעובר על ב"י וב"י משום אחריות וגורם לממון כממון דמי עליו המצוה תשביתו ולשורפו דוקא לנתק הלאו ופשיטא ודאי שאין יכול לומר תוך הפסח הש"ל וכמ"ש המחהש"ק ולא כמ"ש מעלתו בהיפוך: גם מה שעמד מעלתו לחקור במי שחטף חמץ של חבירו ושרפו כיון שאין המצוה עליו לתשו' הנוב"י הנ"ל הרי לא נהנה הוא החוטף וליכא קנס יו"ד דה"ל להטו"ז ביו"ד סי' כ"ח סק"ח אלא בשביל הנאתו יפה כתב מעלתו בזה אליבי' דהטו"ז אבל באמת טעמא דהאי קנסא יו"ד דה"ל שכר מצוה כדי שיהיו מצות חביבות על בעליהן כמ"ש באס"ז ב"ק דף צ"א ולפ"ז אין טעם לחלק בין נהנה החוטף או לא ודלא כהטו"ז ממילא גם בחוטף חמץ ושורפו משלם כנ"ל ובחי' סוגי' מכשירי מצוה בשבת קל"א כתבתי וז"ל בס' אהל דוד הקשה לפמ"ש תוס' בפסחים ג' ע"ב ד"ה מאליה דאין לו קרקע פטור מפסח כמו מראיה א"כ מכשירי פסח למה דוחה שבת לר"א שמא הא בידו להפקירן כמו גבי ציצית ולענ"ד לק"מ וארבעה וחמשה תירוצים נכונים בדבר כאשר אבאר וכו' והגאון מוה' משה סופר ני' אבד"ק פ"ב יע"א תי' קו' אהל דוד במכתב תשובה אלי כתוב וז"ל קושי' א"ד שהקשה למאי דאמרי' פר"א דמילה דלר"א ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו להפקירן א"כ אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר נכסיו ולא יהיה לו ולפמ"ש תוס' פסחים ג' מי שאין לו קרקע פטור מפסח קושי' זו, א"צ לפנים וכבר כתבתי לו זצ"ל בחייו. הנה במ"ש לפנינו אין בו ריח קושי' התורה אמרה פסח ידחה שבת והוא מקשה קושי' לאלקינו אך הקושי' להיפוך נילף ציצית ומזוזה מפסח דאעפ"י דיכול להפקירו אפ"ה דוחה שבת ולק"מ גם זה דהא לר"א קיימינן ואיהו אית ליה בערוכין כ"ח ע"א אין להחרים כל נכסיו וכן פסק רמב"ם אם כן בשלמא מאי דאמרינן בעלמא אי בעי מפקיר נכסיו וחזי לי' א"ש דמפקיר עד פחות ממאתים זוז והוי עני וחזי לי' אבל להפקיר כל קרקעותיו מבלי השאיר לו שריד אסור וא"כ ע"כ צריך לעלות לרגל וחיי בפסח עכ"ל הגאון הנ"ל בתשוב' חתם סופר סי' שט"ז בדפוס כהיום הנה הביא הגאון הקושי' פסח גופי' אמאי דוחה שבת והיינו משום דנקט בלשונו נמי דלר"א ציצית אין דוחין שבת ולכן כתב דכמ"ש לפנינו אין בו ריח קושי' התורה אמרה פסח ידחה שבת והוא מקשה קושי' לאלקינו כנ"ל. אבל האמת לא כן הוא דמכשיר"י ציצית אמרי' לר"א אין דוחה שבת מה"ט ולא במצוה גופא דלא שייך ביה דחיי' שבת כלל כמ"ש תוספת בסוגיא שם וקושי' א"ד הוא לר"א מכשירי פסח אמאי דחי שבת ולא הקשה מעולם אפסח גופא. ומכשירי פסח הניחו תוספת פסחים ס"ח ע"ב בתימא לר"א דדחי שבת ול"ל התורה אמרה ידחה שבת וקושי' א"ד הוא דאדרבה ה"ל למילפה מציצית דלא ידחה וקושיא זו ריחו נודף. אבל אפסח גופי' בלא"ה לק"מ דלא אשכחן לר"א סברא זו דמשום בידו להפקירן לא ידחה שבת אלא במכשירי מצוה ולא במצוה גופא כנ"ל: ומ"ש הגאון לתרץ דר"א לטעמיה בערוכין כ"ח דאסור להפקיר כל קרקעותיו וכ"פ הרמב"ם. הנה הרמב"ם פ"ו הלכה ב' מערוכין ז"ל מחרים אדם מן בקרו ומצאנו וכו' אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כל מה שיש לו משאר מטלטלין שנאמר מכל אשר לו וכו' עכ"ל. וכתב הלח"מ וז"ל כלומר ומסיפי' דקרא לחודי' לא נפיק אלא ממאי דקאמר מאדם ומבהמה וכו' דכולה צריכי כדאיתא שם בגמרא עכ"ל ובסוף הל' ערוכין ז"ל הרמב"ם לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמ"ש חכמים ואין זו חסידות אלא שטות שהרי מאבד הוא כל ממונו ויצטרך לבריות וכו' ע"ש ולכאורה דבריו סותרים ונ"ל כוונתו מדהביא רק סיפא דקרא בשני המקומות ס"ל לחלק בהא להחרים כל נכסיו אסור מדאורייתא מקרא מכל אשר לו דרשא גמורה היא אבל כל מין לבדו לאו עיקר דרשא הוא מאד"ם מבהמ"ה וכו' דזיל בתר טעמא שלא יצטרך לבריות רק מדרבנן אסור. בזה כל דברי הרמב"ם נכונים. וא"כ להפקיר קרקעות לבד לא אסור מה"ת והדק"ל קושיא א"ד אמנם נ"ל אפילו דהרמב"ם כך נראה דעתו היינו משום דפסק כרבנן דפליגי אר"א בעבר והחרים כל נכסיו לא מהני כלל י"ל נחית דרגי' דכל מין א' לבד נמי אסור מן התורה להחרים וא"ש תי' הגאון מיהת לר"א לטעמיה. אבל גם לר"א נ"ל פשוט דלא אשכחן לי' אלא להחרים או להקדיש שאוסר גם לעצמו ואינו יכול לזכות בו עוד יותר בהא אשכחן קרא דאסור מה"ת במין אחד לבד נמי אבל להפקיר הרי בעצמו יכול נמי לחזור ולזכות בו כמו אחר ומה"ת אפילו בינו לבין עצמו הפקר מהני לכ"ע ודברי תוס' בנדרים דבקרקע בעי' ג' דוקא צ"ע עי' בקצה"ח סי' רע"ג ופשיטא דגם לר"א מדאורייתא שרי להפקיר כל קרקעותיו דמנ"ל לאסור מחרם והקדש הא ליכא למילפה דטעמ' רבה לחלק ביניה' כנ"ל וא"כ נדחה תירוצו לגמרי וקושי' הגאון אהל דוד בתקפו עומד [וגם השתא תקשי טפי קושי' מג"א סוף סי' י"ג אי מתנה מותר בשבת טפי הול"ל בשבת קל"א בידו ליתנם במתנה דהוי ארווח לן בזה קושית הגאון א"ד הנ"ל דמתנה שאין יכול לחזור בו ולזכות בו עוד ודאי אסור ליתן כל קרקעותיו במתנה כמו להחרים ולהקדיש ול"ל בידו ליתנם גבי מכשירי פסח] כמובן לכן נ"ל לתרץ תמיהת א"ד בפשוט עפמ"ש הגאון בקצה"ח בסי' רע"ג להרמב"ם דהפקר משום נדר נגעו בה ה"ל רק אינו ברשותו מצד שאינו יכול לחזור בו אבל אכתי שלו הוא ולא הוי קנין עד דמטי ליד זוכה וביאר קצה"ח עפי"ז הא דשמעתין דבידו להפקירן היינו אע"ג דמ"מ שלו הוא עדיין גם במפקירן מיהת אינו ברשותו הוא כיון דאסור לחזור בו נמי פטור ציצית כמו באינו שלו ע"ש. וא"כ א"ש דוקא אין לו קרקע אמרינן דפטור מפסח וראיה אבל מפקירו בלבד מ"מ עדיין שלו הוא דאינו קנין ושפיר מקרי יש לו קרקע אלא שאינו ברשותו אא"כ זכה בו אחר וזה אין בידו ולק"מ ונ"ל מזה ראיה לסברת קצה"ח הנ"ל ודו"ק וכו' ע"כ לשונו בחידושי ועוד הרביתי מילין נכונים לתרץ קושיא זו בס"ד ואין להאריך כעת יותר: נאם ידי"נ הדוש"ת הק' יהודאסאד תשובה קכט בירח אדר. שלמא אשדר. לבקדש נאדר. פרי עץ הדר ה"ה ידי"נ הרב המאה"ג המפורסם. כגן הדסים עמק החרוץ צדיק נשגב כש"ת מו"ה שמעון נאדאש ני' אבד"ק טירנוי יע"א: יום אתמול קבלתי יקרתו ע"י השו"נ דקהלתו. ולכבודו פרו"מ הדרתו פניתי עיינתי בד"ת אשר העיר להשיב על הפמ"ג סי' תל"א סק"ב הדמיון לסברת הר"ן דמהני ביטול בלב בחמץ משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם ה"נ מי שאסר נכסיו עליו אינו ברשותו אם הפקירם אח"כ בלבו וחביריו זוכה בו מהני. ותמה מעכ"ת הא לאחר זמן איסורו לא מהני ביטול כלל דאינו ברשותו אלא קודם זמן איסורו מהני גילוי דעתו להפקיר כיון דבודאי יגיע זמן איסורו ולא יהי' ברשותו גם זולת ביטולו אבל באוסר נכסיו על עצמו בהנאה אינם ברשותו שוב לבטלם ולהפקירם ואפילו אם מפקירם בלבו קודם שמדיר זה אינו ודאי שלא יהי' ברשותו דשמא ימלך ולא ידור הנאה מהם ובעי הפקר גמור בפי' ע"כ דפח"ח. ונ"ל לענ"ד לתרץ דמודר הנאה מנכסיו אף דאינם ברשותו מ"מ אינם הפקר ואם מת נכסיו ליורשיו וגם המודר עצמו מנכסיו יכול ליתן מהם צדקה או שאר מצוה פדיון שבוים וכיו"ב דמצות לאו ליהנות ניתנו לדעת קצת ראשונים וגם הרבה מאחרונים אין עת גורם לפורטם פה. ולכן עדיף הא מחמץ לאח"ז איסורית שאינו כלל ברשותו גם להורישו לבניו וגם הוא אסור ליתנו צדקה דהא אסור לכל ישראל הוא. וגם ליורשים אסבה"נ ולכן יש כח ביד בעליו ג"כ להפקיר בלב נכסיו אחר שכבר אסר בהנאה עליו דינו שוה כמו ליתנם צדקה דרשאי שהרי ג"כ אינו נהנה ממה שמפקירנו. ושפיר כתב הפמ"ג כמ"ש בלשונו דכה"ג בלאו ממון גמור הוא הוי כמו חמץ ומהני הפקירו בלב כנ"ל: וגם עפ"י חילוקו דפרו"מ ני' ניחא דנדר איתא בשאלה. ומ"מ יפה דן הפרמ"ג כיון דהשתא לא נשאל עלי' לאו ממו"ן גמור הוא אף ברשותו הוא לישאל על נדרו וכנ"ל: אבל אני תמהתי על הפמ"ג על שהעלים עין לפי שעה מפלוגת' הר"ן והרשב"א בנדרים דף פ"ה דפליגי במי שאוסר נכסיו עליו בהנאה אי יכולים אחרים ליטלם בע"כ כיון דהשתא מיהת לא איתשל אינו יכול לעכב עליהם ולכ"ע מיהת ס"ל משעה שאסרו על עצמו הפקירו על שזכה בו אמר קנה כזוכה מן ההפקר. אם לא עכבו בעלים ראשונים מליטלם אפילו שלא הפקירם בלב מקודם: ומכ"ש אם לאחר שאסרם