יהודה יעלה אורח חיים פח

דלוה תפסם המטלטלים עת המקום שהרי סגרו חנותו לגמרי ואין לו רשות לכנס שם עפ"י דין הערכאות. וגם היתר התשמיש באותו מקום עד שיפנו המטלטלים שם של המלוים הוא. והנה אפילו משכון קרקע דקיי"ל אין בע"ח קונה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רע"ח מ"מ קיי"ל בח"מ סימן ק"ג סעיף וי"ו וי"א שאם עבר הזמן וכו' או שהיא משכונה מוחזקת ביד המלוה יכול למוכרה והש"ך סק"ט שכתב והעיקר כסברא הראשונה וכו' היינו במוכרן בלא ב"ד אבל בב"ד והה"נ בערכאות או ג' שמאין מכ"ש במשכון במטלטלין יעיי' סי' ע"ג סעי' ט"ו ובסמ"ע סי' צ"ב סוף ס"ק מ"ד כבנ"ד קנאם המלוין ועליהם לבערו אלא דהטו"ז סוף סי' תמ"ג בא"ח סק"ד העלה כיון דאף שבע"ח קונה משכון הגוף של הלוה הוא חייב גם הלוה לבערו ואף שאין בידו לבער וכו' מ"מ וכו' ההיזק על הלוה וכו' כ"כ הגאון בס' מקור חיים ססי' תמ"א ע"ד המג"א בפשיטות דגם הלוה עובר מה"ט כיון דהגוף של הלוה יעו"ש היינו משכונו בעצמו אפילו בשעת הלואה. אבל כה"ג בנ"ד שתפסו בערכאות לגוביינא הוא ולא רק לבטחון כנ"ל גם הגוף אינו של הלוה משעת התפיסה ואילך לענ"ד אין הלוה עובר כלל ומחוסר ממון כה"ג שהחמץ אינו שוה דמי החוב גם הרמב"ם מודה דלא אמרינן הואיל ובידו לפדותו דבודאי לא יפדנו להזיק את עצמו ואת"ל דגם כה"ג הלוה ג"כ עובר להטו"ז ומק"ח הנ"ל. אם כן גם בנ"ד יכול הלוה בעל חנות למכור החמץ שמונח שם אף שאינו ברשותו. הרי המלוים ודאי עוברים בב"י וב"י דקנאו המשכון כנ"ל אם כן לא גרע מפקדון דיכול וגם חייב הנפקד למוכרו וכדי להציל המפקיד מאי' ב"י וב"י כבש"ע סי' תמ"ג ס"ב ובנ"ד ממ"נ אי הגוף חמץ של הלוה מהני מכירתו. ואת"ל בנ"ד גם הגוף של המלוים וכמו שביארתי מהני ג"כ מכירתו של הלוה כמו בפקדון וגם המלוים עכ"פ יכללו בפי' בשעת ביטול גם חמץ הנ"ל ותל"מ לאפס הפנאי יתענג על רב טובו וחדות ד' יהיה מעוזו ישמח וירוה בחג המצות הבע"ל כנפשו ונפש אוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קכד אל אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר. רב שלום עד בלי ירח: וכבוד ד' עליו יזרח. ה"ה י"נ הרב החריף וחרוץ עצום ונשגב צדיק קש"ת מו"ה ליב עקשטיין מק"ק אוהעל ני': מכ"ק קבלתי בשמחה ונהניתי מטוב טעמו ונעימי נאומיו. וביחוד בשמחת התורה אשר פרו"מ ני' הציע לפנינו ספיקותיו ללמוד וללמד וכו' לעם ד' שבסביבותיו הלכה למעשה. והן אלו: ע"ד מכירת חמץ הנהוג שמה אצל אנשי הכפרים דרכם לאפות קודם פסח איזו מאות ככרות לחם ונותנים אותם להנכרי תוך החדר מיוחד בחצירם עם שאר החמץ. והנכרי מוכר את החמץ מעט מעט תוך ימי הפסח ומשלמין לנכרי בעבור זה דבר קצוב. והקשה פרו"מ ני' הא את"ל נמי דמכירה טובה היא בלא שום הערמה והנכרי את שלו הוא מוכר תוך הפסח מ"מ כיון שהדבר ידוע גם להנכרי גם לבעל החמץ שכל החמץ מה שלא ימכור הנכרי. יחזור בעל הבית ויקחנו ממנו אחר הפסח. א"כ הרי נהנה הישראל מכל מה שמוכר הנכרי תוה"פ ואף שהוא חמצו של נכרי מ"מ גורם לו הנאה ואסור דלא עדיף ממשכיר ביתו על. חמץ דנכרי דאסור במג"א סי' ת"ן סק"ו. ועוד בדרך כלל העיר מעלתו לתמוה על כל מכירות חמץ הנהוג שמשכירין לו גם את החדר אשר החמץ בתוכו איך רשאון לעשות כן להשכיר ביתו לנכרי ליתן חמצו בתוכו הרי משתכר באסה"נ כבמג"א הנ"ל. ושפיר חזי מעלתו לתרץ דהתם משכיר לו על חמץ דוקא ואם לא יכנס לתוכו חמץ לא יצטרך לשלם לו שכר לכן אסור. משא"כ משכיר לו החדר שמונח שם החמץ שמוכר לו להנכרי. וגם אם יפנה הנכרי את החמץ מיד מתוכו מכ"מ ע"כ משלם לו שכר הבית על משך ט' ימים אם כן לא נהנה ישראל כלום מן החמץ של נכרי ע"י שכירת ביתו לו. אתד"ק וכן הוא האמת: ונ"ל הוכחה לחילוק זה מגמרא ערוכה בפסחים דף ו"יו ע"א דר"א מסיק ייחד לו בית אין זקוק לבער וכו' דנכרי לביתו דנפשי' קא מעייל פריך עלי' למימרא דשכירות קני' והתנן אף במקום שאמרו להשכירו וכו' ואי ס"ד דשכירות קניא וכו' כי קא מעייל לביתי' דנפשי' קא מעייל וכו' ותמוה מאי קושיא הרי איסור זה שלא להשכיר לדור בו מפני שמכניסין לתוכו ע"ז רק איסור דרבנן היא דקרא לא תביא תועבה וכו' לדידיה אזהרי' לישראל בעל הבית. אבל נכרי שמביא רק מדרבנן אסור וכמו שכתב תוס' ד"ה אף וכמ"ש הרא"ש בהדיא בע"ז במתני' שם ולפי"ז מנ"ל להוכיח משם דשכירות לא קניא דלמא לעולם קניא והא דאסור להשכיר מפני שמכניסין לתוכו ע"ז היינו משום דה"ל משתכר באסה"נ. משא"כ יחד לו בית לחמצו של נכרי דבין לפי' רש"י דמיירי בלא קיבל עליה ישראל אחריות ובין לתוס' דאפילו באחריות מיירי לכ"ע מיהת לא מיירי שהשכיר לו הבית אלא שיחד לו קרן זוית בביתו בחנם משמע וליכא ביה משתכר באסה"נ וצ"ע. אלא ע"כ צ"ל כיון דלא הזכירו כדי להכניס לתוכו בפרטות רק ע"ז בלבד אלא לבית דייקא לדור בו אף שהוא מכניס לתוכו גם ע"ז לא הוי בזה משתכר באסה"נ. והא דאסור מדרבנן ע"כ משום דשכירות לא קניא ומשום לתא דלא תביא תועבה אל ביתך ופריך הש"ס שפיר. ועוד מטעם אחר נ"ל לחלק דהתם האי דינא דהאגור בב"י ובמג"א סק"ו הנ"ל דאסור להשכיר ביתו לגוי כדי ליתן לתוכו חמצו בפסח היינו שכבר יש חמץ לנכרי קודם שהוא שוכר הבית מישראל נמצא שמשכירו לו רק אדעתא דהחמץ שלו משתכר באסה"נ הוא מה שאין כן במכירת חמץ שלנו להנכרי שאין מוציאו מחוץ מבית הישראל ופליגי הפוסקים בנכרי מישראל אי קונה מטלטלין בכסף לבד. או בעי' משיכה ע"כ צריך להשכיר לו תחילה המקום להחדר שמונח בו החמץ שלו ושכירות המקום שפיר קונה בכסף לבד. ושוב מקנה לו החמץ ג"כ בכסף בתורת מטלטלין אגב קרקע וכיון שקדם שכירות המקום בסתם לשמש שם כל צרכיו מה שירצה הרי אין זה משכיר לו בית לחמצו של נכרי דליתסר משום משתכר באסה"נ אלא נהפוך היא הוא מקנה חמצו להנכרי וקונה הגוי את החמץ אגב קרקע הבית שקנה מקודם בשכירות מבעל החמץ והא פשיטא דשרי ולא משתכר באסה"נ דלא לחמץ משכירו לו כנ"ל: ועוד בה שלישית הרי המג"א עצמו סק"ו הנ"ל והח"י וסייעתם בהדיא ביארו האי דינא דהאגור בשם הירושלמי לא ישכיר ביתו לחמץ וכו' היינו בתוך הפסח או בע"פ מזמן איסור חמץ ואילך אבל מכירתינו החמץ הוא לפני זמן האיסור אז מותר להשכיר לו הבית לחמץ ויעיין בב"י שם ואין כאן מקום פקפוק כלל: והן ראיתי להב"ח א"ח סי' תמ"ח שכתב המחזיקים באוראנד"א ורוב המו"מ הוא ביי"ש שא"א להם למוכרם לגוי מחוץ לבית צריך שימכור לגוי גם החדר עצמו שמונח בו החמץ וכו' וסיים שם הב"ח וז"ל והא ודאי דאין להשכיר החדר לגוי ולומר דשכירות קונה בלא שטר רק בכסף וכו' חדא דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח כמ"ש האגור בשם הירושלמי ועוד דמסיק בגמרא פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך דוקא למכור לגוי גם החדר וכדפרישית עכ"ל ובמחכ"ת לא ירדתי לסוף דעתו. כי דבריו אלו תמוהים ומופרכים וצע"ג חדא מש"כ דאסור להשכיר לגוי ביתו להשים בו חמץ וכו' התם שאני דקדם חמצו של גוי לשכירות הבית. והשכירות הוא בפרטות רק להשים בו חמץ וגם הוא משכירו בזמן איסור החמץ משתכר באסה"נ הוא. משא"כ במשכיר לו הבית מקודם לפני הזמן איסור החמץ. ומקודם מכירת החמץ בסתם הוא משכירו לו להגוי לעשות שמה כל צרכיו אחר כך מקנה לו גם החמץ שבתוכו מכירה גמורה לא משתכר באסה"נ הוא כיון דעכ"פ גם זולת החמץ שכר הנאת רשות שיש לו לשמש בביתו הוא משלם לו וכדמוכח מקושית הש"ס הנ"ל. ועוד מה שכתב הב"ח שנית ועוד דמסיק בגמרא דפסחים פ"ק דשכירות לא קניא וכו' תמוה טובא דהא שם בגמרא דמסיק הכי שכירות לא קניא ממתני' דע"ז הנ"ל מסיק עלה דחמץ שאני דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך לכן יחד לו בית אין זקוק לבער. הרי דבחמץ מהני שפיר שכירות הבית וצע"ג עלי': והן אמת לדידן קשי' לי הא טובא לפמ"ש החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ד והרבה אחרונים בטעמא דצריך להקנות גם החדר לנכרי משום קנין אג"ק [ועי' רמב"ם במלחמות סוגיא דהרהינו] דעכו"ם לא קני מטלטלין בכסף לחוד ודאי מכירה בעי שימכור לו החדר אבל לשכור אף דשוב אין החמץ מצוי בידך מ"מ כיון דשכירות לא קניא. תו ל"ל דקני' נוי החמץ אג"ק דהא ע"י שכירות לא קני' הקרקע א"כ מי שאין הבית שלו ממש אינו יכול למוכרו לגיי כ"א להשכירו להגוי. ומאי אהני לו להשכיר לו גם החדר להיות נקנה לו שוב החמץ אג"ק הא קיי"ל שכירות לא קניא כי קושית הב"ח הנ"ל וצ"ע אמנם כוונת הב"ח א"א לפרש שכוונתו להקשות כן דאיהו הר' לא מטעם קנין אג"ק העלה כן לפי דלא קנה גוי מטלטלין בהכסף לבד. אלא בהדיא כתב שם טעמא דתה"ד דבעינן שהחמץ יהי' חוץ לבית כדי שלא יהיה ישראל כמו נפקד בחמץ מן הגוי יעו"ש. א"כ תמוה עלי' מאי דחי הב"ח דלא סגי' בשכירות החדר להגוי דשכירות לא קניא והא מ"מ אינו מצוי בידך ולא הוי נפקד על חמצו של גוי. כמו יחד לו קרן זוית אף שלא מכרו מהני דזה מקרי נמי מחוץ לביתו של ישראל ועי' טו"ז סי' תמ"ח סק"ד באופן שדברי הב"ח צע"ג כנ"ל: אבל בהא מיהת ודאי יפה העלה מעלתו ני' דאם הישראל מוכרח לחזור וליקח מן הגוי אחר הפסח את הככרות לחמי חמץ הנשארים. והאראנדאטע"ר לוקח בחזרה אחר הפסח מה שנשאר ביד הנכרי ודאי פשיטא דאסור דה"ל כה"ג חמצו של ישראל שעבר עלי' הפסח אבל מכירתנו החמץ ע"כ צריך להיות מכירה גמורה וחלוטה בקנין כסף מקצת על אתר אקאנטא. ושאר דמי המכירה צריך לפרש להנכרי הקונה שהמוכר הישראל זוקפו עליו במלוה אמירה בפה וגם בתוך השטר מכירה צריך לכתוב כן וזמן פרעון החוב הוא ביום כ"ג ניסן הסמוך. ואם אולי לא יהיה לו מעות אז ויהיה הנכרי צריך למכור אז החמץ אחה"פ לאחרים כדי לשלם בדמיו את נשיו להמוכר הראשון. אפשר שהישראל הוא המוכר ראשון יחזור ויקחנו מהגוי במחיר [וגם יתן לו ריוח] על