יהודה יעלה אורח חיים פז

והל"ל כעין דאורייתא תקון באיסורי הנאה דמותר ח"ש אע"כ דאסור: ומ"ש מעלתו להוכיח מק"ו דאיסי בן יהודא דמי ס"ל כר' אבוה ע"כ ח"ש מותר בהנאה לדידיה דאל"כ מאי פריך מה לחמץ בפסח שכן עונש כרת והרי חצי שיעור יוכיח אמינא ולטעמך עדין קשה והא חמץ לפני זמנו בע"פ משש ומעלה מוכיח דליכא כרת ואסבה"נ בשיעור שלם מיהת וע"כ צ"ל דכל כי הא קיי"ל פרכא סובב על הכולל דמ"מ חמץ חמור שיש בו צד כרת וכמ"ש בחידושי רמב"ן יבמות דף ה' ע"ב יעו"ש וא"כ נדחה ראי' מעלתו והארכתי בזה במקומו בס"ד אין עת האסף פה: ומה שהקשה מעכ"ת ני' במכתבו השניה איך יליף ר"י דמב"מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר הא כללא בידן חולין מקדשים לא גמרינן לענ"ד זהו בכלל קושית הגמרא במנחות דף כ"ב ע"ב ור"י סבר מכאן למב"מ שאינו בטל ודלמא משום דעולין הוא ודלמא עד דאיכא מב"מ ועולין קשיא עכ"ל הגמרא שם. וגם נ"ל כיון דמצינו ג"כ בקדשים דגלי קרא מב"מ בטיל גבי איברים בע"מ בתמימים כדאיתא תא ביומא דף ס"ד משחתם בהם בעינייהו הוא דלזו מרצי הא ע"י תערובת מרצי וע"כ צ"ל הא דלא יליף ר"י מהתם דבטל ה"ט משום דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן וא"כ תו ליכא למימר חולין מקדשים לא ילפינן דהא גם אי נימא מב"מ בטל נמי מקדשים הוא דילפינן ליה וממ"נ ונהי דעלה בגמרא בקשי' ידוע דכל קושיא י"ל תירץ ולא תיובתא ועי' תוס' זבחים דף ע"ד ז"א בד"ה רב דאמר וכו' והנה בפסחים דף כ"ז ע"ב יליף ר"י דחמץ בשריפה מנותר אע"ג דה"נ חולין מקדשים וגם רבנן דפליגי שם עליה לא מה"ט פליגי. איברא הרא"ש שם כתב דה"ט דרבנן ועיין בפ"י שם האריך בזה ובחידושי הלו"ת בסוגיא דשבועות דף כ"ו ע"ב הארכתי בזה ועי' תוס' חולין דף כ"ג ע"ב ובס' תיקון ידי אלי' פי' התוס' ערופה משחיטה חולין מקדשים ודו"ק יעיין באריכות המשנה הל' בכורות שוב מצאתי בפ"י ביצה דף ל"ח סוגיא דמים ומלח וכו' הקשה קושי' מעלתו ע"ש ולענ"ד נראה כמ"ש: והנני חותם בברכה הכ"ד אוה"נ דש"ת הק' יהודאסאד תשובה קכא לדזיו ליה כבר בתי' שלם. ה"ה ידי"ע עדי"ן ורב חביבי שר התורה. ארך האברה. הגאון הגדול שבח עוז ומגדול צדיק ונשגב החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה כבוד מו"ה אלעזר שטראסער ני' בע"ח יע"א הגאון אב"ד ור"מ שני כתובים הבאים כא' לר"י מלמדין. כי קבלתי מדברותיו הנעימים השתיים עריבים עלי מאד מאד דברי דודים מיינה של תורה. וע"ד מ"ש מעכ"ת לחדש דין שאין אשה עושה שליח לבטל חמץ ולהפריש חלה דהרי היא שלוחה דבעל ומילי לא מימסרן לשליח עכת"ד. הנה לענ"ד כיון דבדיבורא עביד מעשה להוציאו מרשותו וגם להצילו מאיסורא לא מקרי מילי דרחמנא אחשבי' תשביתו בלב ולא יראה לך בטל בלבבך כמו תמורה דמקרי לאו שי"ב מעשה מה"ט בדיבורא עושה מחולין וקדשים וה"נ עושה משלו אינו שלו וכה"ג ס"ל לרש"י רחמנא אחשבי' לביעורו מלאכה אפילו להשליך לכלבים וה"ט דתרומה וחלה כמו שכתב תוספת במסכת קדושין דף נ"ט ע"ב. אף על גב דנטלת במחשבה ונחשב לכם כתיב ה"ל מעשה בידים כנ"ל. אמנם יותר נ"ל דאשה לא מתורת שליחות בעלה עושה אלא אשתו כגופו דמי' ועדיפא משלוחו ש"א כמותו כדעבד הש"ס צריכותא מה"ט במנחות דף צ"ג ע"ב ידו ולא שלוחו ולא אשתו ושפיר עושה הוא שליח כמו בעלה ואע"ג שאינו שלה ממש כמ"ש המג"א מ"מ הרי הכל משועבד לה למזונות כנ"ל: והנני אוה"נ חותם בברכה מרובה כא"נ ונפש דש"ת הק' יהודאסד תשובה קכב בחדש אדר. שלמא אשדר לפרי עץ הדר. בקדש נאדר ה"ה אהובי בני הרב החו"ב גדול בתורה ושלם ביראה טהורה. ובחכמה מפוארה מוה' אהרן שמואל ני': וע"ד שהעלית אתה בישוב סתירת המג"א בסי' רמ"ט שכתב מילה כל שעתא עובר עלי' ובסי' תמ"ד סקי"א כתב תשביתו כל שעתא עובר עלי' מה שאין כן במילה. וכתבתי עפ"י הנוב"י מה"ת סי' ס' עשה תשביתו הוא רק בע"פ א"כ כוונת המג"א הוא לחלק בסי' תמ"ד דתשביתו הוי מצוה עוברת ולא כן מילה שאינה עוברת כ"כ דיכול למול למחר עכ"ד. וז"א כי מלבד דלשון המג"א לא משמע כן עוד זאת דהנחתך ליתא שהבאת מת' נוב"י הנ"ל. ואדרבה איהו דחי סברת השואל בזה בשתי ידים עד שא"צ כלל ראיה להיפוך ולא עלה ונסתפק אדם מעולם בזה דפשיטא ודאי דעשה זו שייכא כל ימי חג הפסח והוכיח גם כן בראיות ע"ש. א"כ לא כיוון המג"א לחלק כן. ואני בעניי בתשו' א' ישבתי הסתירה הנ"ל במג"א דמילה ביום הח' אינו עובר בכל שעה עד שיעבור כל היום דוקא משא"כ אחר שעבר זמנו יום הח' כל שעה ושעה עובר כמ"ש בסי' רמ"ט אבל מ"ע דתשביתו משעה וי"ו ולמעלה עובר עלי' כל שעה ביום ע"פ גופיה והוכחתי כן ולק"מ: ומה שהקשית בצ"ע על המג"א בסי' תל"ז ס"ד דכתב היכא דליכא חזקה המנגדת ל"צ לברורי ותוס' ב"ב כ"ג ריש ע"ב תירצו כיון שיכול לברר ע"י הכרזה אף דהתם ליכא חזקה המנגדת [ומ"ש דהמוציא לא מקרי מוחזק כמ"ש התוס' טעית בזה דהא אי נימא המוציא מקרי מוחזק קשי' טפי דחזינן אפילו דאיכא חזקה ורובא שהוא שלו נמי צריך לברר ע"י הכרזה אלא הכי הל"ל דבעל האבידה אינו מוחזק בה וכמו שתקדימו התוס' באותו דיבור שם וכן כתב בהדיא בהג"א שם אבל קושטא הוא דהמוצא נמי לא מוחזק מקרי כמ"ש תוס' ספ"ק דכתובות] יפה הקשית: אבל לענ"ד שתי תשובות בדבר. א' דתוס' כ"כ לרבנן דרשב"א דס"ל בעיר שרובה נכרים נמי חייב להכריז בי"ב סימן ע"כ ה"ט משום שצריך לברר אפי' דליכא חזקה המנגדת לבעל האבידה. אבל אנן הרי קיי"ל כרשב"א ברעב"ם פי"א הלכה ז' מהל' גזילה ובטש"ע ח"מ סי' רנ"ט ס"ג מוכח איפכא דא"צ לברר ע"י הכרזה כיון דליכא חזקה המנגדת ודברי מג"א נכונים להלכה וזה ברור: ב' נ"ל לכ"ע נכונים דברי, מג"א ואדרבה מתוס' הנ"ל גופיה מוכיח נמי כוותיה גם אליביה דרבנן דרשב"א והוא זה מדסיימו תוס' וז"ל כיון דיוכל להתברר וכו' וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתיה וכו' ולא סגי להו במה שכתבו כיון דיכול להתברר וכו' אמנם למג"א א"ש כמין חומר כיון דליכא חזקה המנגדת לבעלי האבידה וכמו שהקדימו תוס' תחילת דבריהם דה"ט דמתני' דניפול א"כ א"צ לברר לכן הוצרכו תוס' להוסיף וישראל נמי לא מייאש וכו' ר"ל כיון דיש בו סימן א"כ מלבד החזקת מרי' קמא שיש לו לבעל האבידה גם חזקה דהשתא יש לו כיון דלא מייאש מיניה כל היכא דאיתא גם ביד המוציא ברשותיה דמאריה איתא ויש לו לבעל האבידה שפיר חזקה המנגדת לכן צריך לברר על הכרזה זה משא"כ במתני' דניפול שהוא גוזלת שאין בו סימן וודאי נתייאשו בעלים כתבו שפיר דליכא חזקה דממונא נגד הרוב ואע"ג דבחזקה מנגדת שיש לבעל אבידה מעיקר דינא אין הולכין אחר הרוב ותוס' הרי כתבו רק דתק"ח הוא כיון דיכול להתברר ה"ט לפי שאינו ודאי חזקה מנגדת כיון דרוב עכו"ם ל"ל ודאי לא מייאש אלא דל"ל נמי ודאי מייאש כיון דיש בו סימן מסיק אדעתיה דלמא משכח ישראל ויכריז לכן כתבו תוס' דתק"ח הוא דמה"ט מקרי שפיר חזקה מנגדת כיון דלא מייאש מיניה בודאי כל היכא דאית' ברשותיה דמאריה קמא אית' וצריך לברורי את הרוב כנ"ל ועיין ש"ך ח"מ סי' ר"ס ס"ק כ"ב ודו"ק כי נכון הוא בס"ד ועיין תשו' נוב"י קמא יו"ד ססי' ד': נאם אביך הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קכג בעזה"י יום ב' י' ניסן תרכ"ו לפ"ק. רב שלום עד בלי ירח לכבוד ידיד נפשי הרב המאה"ג אור זורח החריף ובקי מורג חרוץ ושנון מופלג כש"ת מוה' קלמן ווייס ני' הראב"ד טשאבע יע"א וכאל"ש: גי"ה קבלתי ולא אצתי להשיב כי לא ידעתי מדוע פנה אלי בשו"ת הלא קרוב אליו לשאול את פה קדוש כבוד חותו ידי"נ הרב הגאון מוה' נטל וואלף נ"י רבד"ק פ"ב גברא רבא כמי"ב ובר סמכא. ועוד כי טרידנא טובא טובא למאוד אבל שלא יאמר פרו"מ ני' הרב כמה קשה וכו' הנני לרצונו ע"ד ישראל שיש לו בחנותו הרבה מיני חמץ ולהיותו נשקע בחובות הרבה לישראלים וגם נכרים והכושים באו לקחת מאשר ימצאו ובתוקף הערכאות הושם חנותו סגור ומסוגר בנחושתים סביב בדרך סעקפמסטער ועתה באו גם הלוה גם המלוים לשאול כדת מה יעשו להמלט מאי' ב"י וב"י וראיתי דברי פור"מ ני' היטב אשר דיבר בחידודו ולבינו נשא ונתן באמונה והמלה עצה נכונה עפ"י שיכתבו המלוים הרשאה ליד הלוה שיכול למכור החפצים בתנאי שימסור לידם השטר מכירה לבטחון על חובותם תחת מעות מזומנים שהתפשרו עמו: ולענ"ד הדין מפורש יוצא מפי גאון גדול בעל מג"א ססי' תמ"א וז"ל ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עלי' דישראל מישראל קונה משכון ופשיטא דגם ע"י ערכאות בדין משכנו אותו שלא בשעת הלואתו ועדיפא בנ"ד שנשקע בחובות ואין לו לפרוע לא לבטחון בלבד סגרו חנותו כ"א לגוביינא כי סתמא כל החפצים שבחנותו לא ישוו כדי דמי החובות ועפ"י הרוב הלוה עצמו משתדל בזה"ז שיסגרו חנותו בערכאות ואף שניתן לו זמן הערכאות שיוכל הלוה לפדות חפציו מי פתי יסור הנה לפדותם ואף דקיי"ל ב"ח מכולה הוא גובה כה"ג בנ"ד תפיסה ע"י ערכאות זמן גוביינא הוא ולגוביינא תפסוהו וקנאם המלוים מאותו שעת התפיסה וגם המקום שהחפצים עליו מוכחים בחנות שהוא מושכר ללוה או של הלוה עצמו הוא קנוי להמלוים דבע"כ