יהודה יעלה אורח חיים פו

לקדשים עובר שהוציא ידו דכל שבקדש פסול בשריפה ותמה הדר"ג הא מבואר בפסחים דף פ"ב ע"ב שדינו בשריפה הלממ"ס הוא והא אין דנין מהלנה אפילו היקש לענ"ד שלא בדקדוק כתב מעלתו ני' בפשיטות וכל י"ג מידות הן ק"ו והן היקש לא ילפי' מהלכה כמבואר ובמח"כ ז"א דז"ל רש"י שבת קל"ב ע"א שלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות עכ"ל ועיין תשובת יד אלי' סי' מ"ט והנה מידת היקש לא מנה ברייתא דר' ישמעאל בהדי' י"ג מדות וכתב הר"ש בספר כריתות חלק בתי מדות ב' אות י"ב דה"ט משום דה"ל כמאן דכתיב לגמרי בהדי' דבע"כ הקישן הכתוב ועדיף מי"ג מדות וא"כ לכ"ע דנין היקש מהלכה ואפי' לפמ"ש הר"ש עוד שם אות י"ד דהא דלא חשיב היקש משום דדמי לדבר הלמד מעניינו וכו' דחשיב בהנך י"ג מדות ולפ"ז גם היקש אין דנין מהלכה וכו' מ"מ האי קרא ובשר בשדה וכו' כולל שניהם דהי מינייהו מפקת לכ"ע עדיף מהיקש ודנין מהלכה ועיין בבאר יעקב בכללי הסוגיא כלל י"ג מזה: ועוד כתב באס"ז ב"ק דף כ"ה דר"ע ס"ל דנין מהלכה גם ק"ו וכן העלה הגאון באר יעקב שם כלל י"ב מדעתו ולא ראה שכ"כ באס"ז הנ"ל א"כ נייחא ליה לש"ס טפי למנקט דרשה דאותו כדי לתרץ אליבי' דכ"ע וגם לר"ע ולק"מ תמיהת פרו"מ ני'. ועוד נ"ל עדיפא דדוקא שריפה הוא הלממ"ס בכל פסולי בקדש אבל ודאי גם אם לאו הלממ"ס ה"א בקבורה דינו אבל מ"מ אסבה"נ נינהו משום דלא פקע קדושתן דמחיים ועיין לשון רש"י בכריתות כ"ג ע"א בד"ה הא בגסה דמועלין בנותר כיון דאם עלה לא ירד ה"ל חזי לגבוה ואסבה"נ וה"נ בפסול יוצא אסבה"נ מה"ט דמ"ש וכן בפסחים פ"ב ע"ב מסיק אף דהלממ"ס הוא דכל שפסולו בקדש בשריפה מ"מ נטמא צריך קרא דה"א כיון דגם בחולין מיפסל אימא תסגי ליה בקבורה פירש רש"י לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים הרי דגם זולת הלממ"ס דבשריפה מכ"מ קבורה מיהת בעי' דאסבה"נ. ובהדי' לשון התו' בפסחים כ"ב הנ"ל הוא דהוי אמרינן בהנאה מדאתקש לקדשים דאסבה"נ וכו' ולכך איצטריך אותו לכל איסורים. ואת"ל למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אי לאו הלממ"ס דדינו בשריפה, א"צ קבורה ג"כ אלא מותר בהנאה היינו ע"י פדיון דוקא וגם עכ"פ למ"ד אין פודין וכו' מדאו' בתוס' פסחים כ"ט שפיר תירצו תוס' אליביה דה"א היקשא לאסה"נ אתי וצריך לילפותא אותו כנ"ל וכ"כ תוס' עוד בפסחים כ"ד ע"ב בד"ה אמרת דהיקש זה ובשר בשדה לקדשים שיצאו וכו' אתי גם לאסה"נ מלבד שדינו בשריפה דהא בב"ח מהנקברים הוא לכ"ע ולי העני צל"ע בזה פסול יוצא דנפ"ל מבשר בשדה וכו' ות"ל מקרא כל שבקדש פסול וכו' אזהרת אכילה והא עדיפא כפירוש רש"י דף כ"ד ע"א בפסחים. וגם לא יאכל אסה"נ נמי משמע לכ"ע וצ"ל משום דה"ל לאו שבכללות עי' תוס'.. פסחים כ"ד ע"א בד"ה הא אין לוקין וכו' ואי משום אסה"נ הא גם מהיקש ובשר בשדה וכו' גם אסה"נ שמעי' כנ"ל בתוס': ועיין לשון רש"י בחולין קט"ו ע"ב בד"ה אבל וכו' דפסח מבושל אסבה"נ דכל קדשים שא"ר לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וכו' נ"ל לחזקי' דוקא צריך לה"ט דאילו לר"א בלא"ה אל תאכלו ממנו נא ומבושל אסה"נ נמי במשמע אל תאכלו ועיין תשו' ברית אברהם חא"ח סי' וז"ל רש"י בכריתות דף כ"ג ע"א ד"ה הא בגסה וכו' ואע"ג דנותר הוא מ"מ איסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד עכ"ל. ועיין תשו' חתם סופר א"ח ססי' ק"פ מ"ש בכוונתו ובודאי גם פסול יוצא שוה לנותר בזה אבל הא קשיא לי על רש"י בפסחים צ"ה סוף ע"א פי' משמע דבגמרא בפסחים דף פ"ה דפסול יוצא בשר פסח מחבורה לחבורה האוכלו ה"ז בלא תעשה מובשר בשדה טריפה וכו' ובדף פ"ה במקומו פירש רש"י מלא יאכל כל שבקדש פסול וכו' נפ"ל וכפירש"י בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה כל שבקדש וכו' ובד"ה מקרא קמא וכו' וצ"ע: ועוד אחת תמוה לי דתוס' ישנים בכריתות י"ג הקשו מפסחים כ"ט לא מעל מ"ש ונותר מחמץ לחייבו אשם הא לא שוה מידי ותירצו קדוש דמים פקע באסה"נ ולא שוה מידי ולא נהנה מן ההקדש ש"פ משא"כ נותר קדה"ג הוא לא פקע נ"ל כוונתם כיון דאם עלה לא ירד כל שפסול בקדש וכמ"ש רש"י בכריתות ג' ע"א הנ"ל וצל"ע דהרי הגמרא דף כ"ג שם פריך קושי' זו דתוס' ותירץ כפירש"י הנ"ל ותוס' מסברת עצמם כ"כ קושי' ופירוקה הנ"ל וצ"ע. והן עתה אחזור על הראשונות מה שצ"ע בענין זו א' עמדתי על לשון רש"י מעילה י"ז ע"ב הנ"ל כי קדש ה"ם משמע שניהם מצטרפים לאכילה וכו', וכ"ה ג"כ לשון הרמב"ם פח"י מפסהמ"ו הנ"ל מייתי קרא כי קדש "הם. וכן ברש"י ריש מס' כריתות מייתי מפסחים דף כ"ד כי קדש ה"ם ותמוה דפסחים כ"ד ע"א פירש"י וז"ל כי קדש הו"א יתורא ע"כ אתי ללאו כגון פיגול ויוצא ונשפך דמו בק"ק וקרא לא כתיב ה"ם אלא הו"א ואף דמקודם כתיב ואכלו אותם וכו' וזר לא יאכל כי קדש הם האי ה"ם דזר קאי לשון רבים אבשר ולחם וצ"ע ב' עמדתי על פירוש רש"י במעילה י"ז הנ"ל ד"ה אבל וכו' פיגול ונותר מצטרפי' היינו דאם א' מהם רוב כזית השני משלים אותו לכזית לחייבו עלי' וע"ש ותמוה הא כיון דיקדש אתי גבי קדשים דאפי' היתר מצטרף לאיסור מכ"ש דאיסור מצטרף לאיסור. ומאי קמ"ל שמואל התם וצ"ל נמי דהמל"א בב"א דוקא אבל איסור לאיסור מצטרף אפילו בזא"ז כדתירץ הש"ס הכי בפסחים מ"ה גבי איסורי נזיר וא"כ ה"ל לש"ס לפרש כן גם במעילה. ועוד תמוה הא בזבחים ע"ח אר"ל הפיגול והנותר שבללן וכו' פטור וכו' איסורין מבטלין זא"ז והא גלי קרא בהו איפכא מצטרפין להיות איסור שלם וצ"ע [וטמא אין מצטרף עם פיגול ונותר נ"ל דשני שמות הן וק"ל מיהת ללקי על טמא תרתי גם משום כל שבקדש פסול וכו'] ג' עמדתי על פירש"י בכריתות ט"ו ע"ב צירף מעילה אם נהנה בחצי פרוטה וכו' וכן פירש"י במעילה סוף דף ט"ו מצטרפים לחייב חומש בש"פ וכו' ותמוה דהיינו כאבא שאול בפסחים ל"ב ע"ב והא קיי"ל כת"ק בכזית. ורמב"ם פ"י מתרומות נקט סתם כשיטתיה כזית ותוס' ריש דף ט"ו במעילה כתבו קדשי מזבח מצטרפין למעילה אכל חצי זית וכו' וכן למ"ד לקמן י"ח דמעילה בש"פ דוקא תלי ולא בכזית ועיין תוס' פסחים ל"ג ובמ"ל רה"ל מעילה תלי' ליה מאיזו קרא נפ"ל וכן רש"י שם רש"י ע"ב ה' דברים בעולה וכו' בכזית וכו' ומשום מעילה נמי וכו' צע"ג דהא מעילה בש"פ תלי' ולפי הק"ע בירושלמי פסחים ל"ב פליגי תנאי בגז"ש חטא חטא מתרומה ובחידושי העליתי בפלוגת' דא"ש ורבנן גבי תרומה תלי' אי במעילה תלי' בכזית וה"נ בתרומה בש"פ ועיין מעילה י"ט ע"ב משנה וגמ' ורש"י בכריתות י"ט ע"ב אכל היום משל הקדש שוה חצי פרוטה נהנת וכו' וע"כ פי' כן משום דתירוץ הש"ס אממונא לא מכפר בממון תלי' ליה היינו בש"פ אבל צ"ע הא ודאי גל' קרא דפחות משו"פ לחשבון בב"מ דף נ"ה אלא צ"ל קרא למעילה אתי לצרף היינו לחומש ואשם והא והא איסורא מקרי ולאו ממונא אלא קנס וכפרה וצ"ל כמ"ש תוס' כתובות דף ל' ע"ב חומש דהקדש לאו כפרה הוא אלא ממון והר"ש בפ"ו מ"ט תרומות תמה עליהם מנ"ל כן ונ"ל ראיה לתוס' מש"ש דמעילה הנ"ל: עוד ראיתי לו להדר"ג במכתבו ליד"נ הרב הדיין החריף מוה' וואלף באנדי ס"ה ני' שהוא דורש בשלומי וגם הציע לפניו קושי' א' לר"ל דאכילה במעיו בעינן בכ"מ א"כ למה לי קרא בנבילת עוף טהור הנפש בבית הבליעה בעי' ולא בפה וכו' כמבואר ברמב"ם פ"ג מאבות הטומאה עכ"ד. ולענ"ד בפשוט ניחא הא דטומאה בנבילת עוף טהור לא משום לתא דהנאה נגעו בה אלא גזה"כ הוא במגע ולא מטמא כשאר נבילה אלא ע"י אכילה וה"א אפילו בפיו קמ"ל קרא נפש למעט בפיו ואני בעניי בחידושי סוגי' זו הנפש בחולין ק"כ לרבות שותה הקשיתי מזה דבת"כ ומייתי ליה הרא"ם בפ' אמור תניא יכול תטמא בגדים בתוך הפה קודם הבליעה ת"ל נפש אשר תאכל אכילת נפש הוא מטמא ולא תוך הפה וכו' יעו"ש והובא ג"כ בתוי"ט ריש מס' טהרות וא"כ מנ"ל לדרוש תרתי מיניה ולפי' רש"י בכוונת דרשה זו בחולין שם לרבות שותה דנפש משמע לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו א"ש דתרתי שמעי' מיניה לרבות שותה וגם למעט תוך הפה קודם הבליעה רבוי ומיעוט דקורת רוח ונהנה בעינן. ואין להקשות נמי מאי הוצרך הש"ס לפרכא דליכא למילף נבילה מחלב וחמץ שכן כרת אדרבא איפכא ה"ל למימר דא"נ ילפי' מהנהו לרבות שותה מ"מ איצטרך נפש למעט תוך הפה די"ל הא נמי ממילא שמעינן משום דיו לבא מה"ד וכו' כמו חלב וחמץ דבעינן בהו עכ"פ הנאת גרונו לכ"ע והרמב"ם ריש פ"ג משאר אבהט"ו יליף בית הבליעה דוקא ולא במגע ולא אפי' תוך הפה מוכל נפש היינו בבית הנפש ולשון תאכל אתי לשיעור כזית ובהלכה י' כתב המחה וגמעו טמא כתב ה"ט דשותה בכלל אכילה הוא ותמוה טובא דהא שותה ילפי' בשמעתין חולין ק"כ מנפש ומשום דהמחה אוכל לא הוי שתיה בכלל אכילה וכמ"ש תוס' ומתאכל ילפי' בית הבליעה ולא בפה ולא משירדה לבטן ועיין ברע"ב פ"ה דזבים משנה ט"ו וגם לא במגע שנאמר לטמאה בה כפירש"י בשבועות ז' ע"ב ויעיין תוי"ט ריש טהרות הנ"ל וגם צע"ג לפי הסוגי' דשבועות דף ז' שם ילפי' דגם מטומאה זו דבית הבליעה מנבילת עוף טהור נכנס למקדש חייב כרת. א"כ מאי פרכינן בשמעתין חולין ק"כ נבילה לא ילפי' מחמץ וחלב שכן כרת וצ"ע ולא אעמוס יותר וכו' ואחתום בכל חותמי הברכות כנפשו הטהורה ונפש ידי"נ ואוה"נ דבוק מאח הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קכ רב ברכות ושובע שמחות יגיעו לכבוד י"נ תלמידי הותיק הרבני המופלג מוה' משה ליב סאבטיש ני'. ע"ד ח"ת שכתב מעלתו בענין אי ח"ש אסור בהנאה או לא הנה כבר נסתפק הגאון בס' הצל"ח בזה בפסחים כ"ב בקושי' הגמרא והרי אמ"ה אבל פשיטא לי מלתא דאסור מה"ת רק לענין מלקות מספקא ליה יעו"ש וכן נ"ל דהא הריב"ש בתשו' סי' רפ"ז כתב בפשיטות דח"ש אסור אפילו באיסורין דרבנן דכל דתיקון כעין דאו' תקון ואם אית' לא יהיה חמור האיסור באכילה מדרבנן ממה שאסור בהנאה מדאורייתא