יהודה יעלה אורח חיים פד

תשובה קטו שנית אמרתי לעורר את האהבה אהבת האמת בשעשועי דאו' דטבין. הנה ראיתי בספרו היקר אשר כבדני ספר יריעות שלמה ליו"ד סי' ס"א הניח בצ"ע על הרמב"ם פי"ב מתרומות הלכה ט"ז דיליף טוה"נ בתרומה לבעלים הוא מקרא איש את קדשיו לו יהיה. ובגמרא חולין קל"א ילפי' לי' מדכתיב ביה נתינה עכ"ד. והדר"ג ני' ביקש מאתי לעיין בצ"ע הלזו והנני לרצונו: הנה בירושלמי מסכת דמאי פ"ו איתא פלוגת' ריב"ח ורי"ו דלרי"ו אין אדם נותן מעשרותיו בט"ה דקרא קדשיו לו יהיו אינו אלא ליתנם לכל כהן שירצה ולריב"ח נפ"ל מקרא זה דנותנם בטוה"נ שאמר ישראל לישראל הילך סלע זה והן המעשרות לבן בתי כהן מותר וכו' הובא בחי' מהרי"ט אלגאזי על הל' בכורות דף ל"ג ע"א מדפי הספר ע"ש והרמב"ם פסק פי"ב מתרומות הלכה כ' כריב"ח דמקבל טוה"נ א"כ פשיטא לדידיה דשפיר הוצרך הרמב"ם גם להאי קרא קדשיו לו יהיו דאלו מקרא דבגמרן נתינה כתיב בהו שמעינן רק טוה"נ זו ליתנם לכהן שירצה וא"ש הרמב"ם לטעמי"ה. וגם להאידך מ"ד בירושלמי הא ניחא ליה טפי האי ילפותא מקדשיו לו יהיו דרכו דרמב"ם בכ"מ למינקט דרשה היותר פשוטה כמו בפ"ז מתרומות הלכה ג' שבק ילפותא דבגמרן ומייתי ילפותא דירושלמי יע"ש וכ"ש בזה דרי"ו וריב"ח דרשי מהאי קרא והוא גם כן בספרי פ' נשא. וזהו עיקר דרשא אבל א"צ לזה דרמב"ם לטעמיה מיה' ניחא. שוב באותו סימן הנ"ל הניח הדר"ג ני' בצע"ג סוגי' דפסחים דף כ"ג והרי תרומה וכו' ותנן מערבין וכו' ומתרץ שאני התם דא"ק תרומתכם וכו' ותמה מעלתו מאי פריך הש"ס כלל הא את"ל אסבה"נ לישראל האיך שייך ביה נתינה והאיך שייך לומר טוה"נ לבעלים והאיך קאמר קרא ואיש את קדשיו לו יהיו וכו'. ולענ"ד אשכחן פתרא וניחא דהא חזינן בירושלמי פ"ו דדמאי הנ"ל דגם השתא להאמת דתרועה לזרים מותר בהנאה מקרא תרומתכם שלכם יהיה. מ"מ איכא למ"ד דלבעלים אסור ליקח סלע בטוה"נ. ולא שרי ליה ליהנות בזה כ"א ליתנם לאיזה כהן שהוא רוצה לבד. ואחר מצות הנתינה דקיים היא דמותר בהנאה לזרים א"כ גם למ"ד מותר ליקח סלע בטה"נ מקרא את קדשיו לו יהיה הנאה זו דוקא ומשום דקיי"ל טוה"נ אינו ממון אפילו טוה"נ זו ליקח סלע כפירש רש"י פסחים מ"ו ותוספת ב"מ וי"ו אבל הנאה אחרת ליהנות מגופה של תרומה קודם הנתינה ודאי אסור לבטל מצות נתינה והנאה זו ליקח סלע בטוה"נ וכו' נמי דשרי לדידן זהו להאמת דגלי לן קרא תרומתכם שלכם יהיה אחר נתינה מוקמינן נמי קרא איש את קדשיו לו יהיה כריב"ח דלוקח סלע בטוה"נ נש נמי שרי קודם נתינה אבל אי לאו קרא תרומתכם ודאי תרומה לזרים אסבה"נ לר' אבוהו מלא יאכל קדש וקרא קדשיו לו יהיה וקרא נתינה כתיב ביה הוי מוקמינן רק כאידך מ"ד דאתי שהוא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה ואינו כהפקר אלא מצות נתינה עלי' ותלי' בדעת הבעלים ואדרבה עפ"י הני קראי נ"ל עדיפא קשיא קושית הגמרא בפסחים כ"ג מדאיצטרך הכי קראי נתינה וגם את קדשיו לו יהיה להתיר לו בו טוה"נ ע"כ דזולת זה אסבה"נ אחרת משום זר לא יאכל קדש אף אסבה"נ במשמע וכר' אבוה ואמאי מערבין בתרומה כנ"ל ולק"מ. וגם הסוגיא דנדרים דמייתי ליה הדר"ג לסיועי' מקונם כהנים נהנים לי נוטלים בע"כ דף פ"ה שם נ"ל התם ה"ט לפי שבנדרו ביטל מצות נתינה ונדר חל על מצוה לבטל אבל אם התורה אסרה בהנאה ע"כ הנתינה למצוה דשרי' קרא ה"ט לפי דמצות לאו ליהנות ניתנו ודוקא הוא יתן לאיזו כהן שירצה מצוה והארכתי כבר בתשוב' א' בכל אסבה"נ מהו למצות לכתחלה דפליגי ביה מהרש"ל ביש"ש והמח"א ובמ"ש תוס' פסחים כ"ג ואגב עמדתי על מ"ש הרמב"ם פ"א מבכורות הלכה ט"ו ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה עכ"ל וכתב הכ"מ וז"ל נראה לי דהיינו לומר דטוה"נ לבעלים עכ"ל וצריך ביאור למה תולה דין זה ביראה לי ע"כ שאינו מפורש בגמרא ונ"ל לפי דבבכורות דף כ"ז ע"א מפרש תנא דברייתא ובכולן תרומות ומעשרות דוקא טוה"נ לבעלים שהן קדה"ג לא גזרי בהו רבנן וכו' אבל בכור ומתנו' גזרינן אתי למטעי אתחלי קדושתא אד' זוזי כו' אסור בהו טו"ה דממון ליקח סלע. לכן כתב רמב"ם יראה לי וכו' ר"ל טוה"נ כדי בלא ממון ליקח סלע. גם בבכור יש לבעלים ליתנו לכל כהן שירצה הוא [א"כ יש לחלק בין בכור למעשר בכור לכ"ע טוה"נ אינו ממון משא"כ מעשר ותרועה טוה"נ דממון ר"ל לקיחת סלע י"ל ממון הוא שפיר פליגי ביה לכן בכור ספק. פסק הרמב"ם ת"כ אין מוציאין מידם אלא בתוס' ב"מ וי"ו ע"ב ובגמרא שם מדמי מעשר לבכור וצ"ע] ובפי"ב מתרומות הלכ' כ' כתב הרמב"ם גם בכור ומתנות יש בו טוה"נ דממון כתרומה והוא נגד הש"ס דבכורות כ"ז הנ"ל ועי' טור וב"י ביו"ד של"א מזה וגם עכ"פ סותר הרמב"ם א"ע דא"כ מאי ויראה לי וכו' שכתב בפ"א מהל' בכורות הנ"ל שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי דף ל"א ע"ג וע"ד ודף ל"ב ע"א וע"ב העיר בקצת דברינו מיהת הרמב"ם תמוה וצע"ג [ובהגיע דברינו אלו ליד הגאון מוהרש"ז ני' הנ"ל רצה להצדיק קושייתו בקצת וזה אשר השבתי לו שנית אבל מ"ש הדר"ג ני' ותלי' ליה בקראו או מקדשיו לו יהיה נפקא גם בכור בכלל הוא דטוה"נ לבעלים משא"כ לטעם נתינה כתיב בה בבכור הא לא כתיב נתינה עכ"ד קדשו. ולענ"ד נראה לפמ"ש הרא"ש שלהי מסכת בכורות אין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן כו' דפשיטא כל היכא דכתיב אהרן ובניו אמרינן כחן ולא כהנת ובפ' במדבר סיני כתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו [בראש מייתי קרא שאחריו ויתן משה את כסף הפדוים (העודפים הוא ט"ס) לאהרן ולבניו וצע"ק דהל"ל טפי מקרא המוקדם] ואתקש להדדי בכור אדם ובכור בהמה כו' עכ"ל. א"כ כתיב גם בבכור נתינה דאתקשו ותמיה' המ"ל רה"ל בכורים ע"ד הרא"ש בהיקש זה הנ"ל ישבתי במקומו עוד בימי חורפי בס"ד. הא חדא ועוד הא בקרא קדשיו לו יהיה סיים קרא ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. הרי גם התם כתיב נתינה ואכולהו קאי האי לשון נתינה ועי' בספרי פ' נשא] והנני חותם בברכה כנפשו הטהורה ונפש ידידו ואוהבו הנאמן דבוק מאח הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קיז חייא אריכא ובריות גופא ושלמא רבא מאלקי רבא לגברא רבא ה"ה ידי"נ ורב חביבי הרב המאה"ג פ"ג חרוץ עצום וצדיק מופלג בנש"ק מוה' מרדכי קאטה ני' הדיין מומחה ורב"ד דק"ק נייטא יע"א נעימות בימינו קבלתי יום אתמול ולעשות רצונו חפצתי ע"ד הנבלה אשר עשה פ' וכהן חלוף הוא בעירו שמה וכו' ומה שיהיה לאל ידינו לעשות לבקשת פרו"מ בענין זה חנני לרצונו בעזה"י. וע"ד התורה אשר העלה בכחו לתמוה לטעם הר"ן ריש פסחים דטעם התורה לעבור בב"י משום שמא יבא לאהלו. קשה קו' הפ"ח א"כ למה מהני ביטול. עוד הוסיף פרו"מ לתמוה לתוס' דף ד' ביטול מטעם הפקר ומנ"ל דהפקר גמור אינו עובר בב"י כיון דה"ט שמא יבא לאכלו א"כ דוקא של גוי ושל גבוה מיעטי' קרא לך שלך אי אתה רואה וכו' דלא שייך בהו שמא יבא לאכלו משא"כ אחר שהפקיר חמצו אין מוחה בו מלחזור ולאכלו עדיין אית בי' בל יראה וגם בקושיא זו כבר הקדימו הפני יהושע דף ה' ע"ב והעלה דה"ט דמיאן רש"י בטעם התוס' ביטול מטעם הפקר דהפקר גופי' נמי לא אימעט מקרא דשל אחרים ובלא טעמא דהר"ן נמי אלא משום עכו"ם דוקא וכן של גבוה שאין יכול לבערו לפי שיתחייב לשלם הוא דמיעטי' קרא משא"כ של הפקר דיכול לבערו והניח שיטת תוס' בצ"ע: ולענ"ד נראה כיון דהפקר אסור לחזור בו משום נדר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' נדרים והב"י בא"ח סי' תל"ד אא"כ בתורת זכיה מן ההפקר א"כ ודאי מיבדל בדיל מיניה לא חששה תורה בשל הפקר דלמא אתי למיכל מיני' ושפיר ממועט מקרא לך אבל אתה רואה כל שאינו שלך אלא דהפקר ודאחרים. ועוד עדיפא נ"ל הרי גם על מ"ש הר"ן דה"ט דבדיקה שהצריכו חכמים ולא סגי להו בביטול דשמא יבא לאכלו גם אחר הביטול משום דלא בדילי' מיניה כול' שתא ואית ביה כרת סיים הר"ן ע"ז וז"ל ואפשר שמפני טעם זה החמירה תורה בו לעבור עליו בב"י וב"י עכ"ל. כוונתו משום דלא בדילי' מיניה כולי' שתא חששה תורה שלא יבא לאכלה לכן הצריכה תורה לבטלו בלבו ואם לאו הוא עובר בלא יראה ועי"ז שמבטלו הרי בדיל מיניה ובודאי לא יבא לאכלו דז"ל הרמב"ם פ"ב מחמץ ומצה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים אל לבו שאין ברשותו חמץ כלל והרמב"ם מפרש כן כוונת הספרי פ' ראה דמייתי ליה הר"ן לא יראה לך בטל בלבך ר"ל לא יהיה נראה בלבבך כאילו הוא דבר בעולם אלא עפרא בעלמא וכמ"ש בתשובת חתם סופר סי' שט"ז אלי כתוב בד"ה וליישב וכו' ובודאי ע"י ביטול בלבו יפה ומכ"ש הפקר גמור שעושה לקיים מצות התורה לא יראה לך הרי בדיל מיניה הוא בזה ולא חיישינן בי' מדאו' יותר שמא יבא לאכלו כמו בשאר כל איסורים אלא חכמים הם חששו שמא ימצא חמץ בפסח ויבא לאכלו שכבר שכח מעשה הביטול שמיום ערב פסח ע"י שלא בדיל מיניה כולי' שתא והצריכו ג"כ בדיקה לסייג ותו לק"מ. ועוד נ"ל כיון דמרבינן מקרא בפסחים ה' ע"ב ודף כ"ג ע"א תרי לך כתיבי למעט של אחרים אפילו נכרי שכבשתי' תחת ידך וממונו כממונך היינו מלא ימצא לך ר"ל אפילו שהוא אצלך מצוי מ"מ לך דוקא בעי ולא של נכרי כמבואר ברש"י ותוס' דף ה' א"כ שפיר שמעינן מזה גם של הפקר אימטט דנכרי שכבשתו ממונו כממונך נמי לא יתחייב לשלם כמו בשל הפקר ולא חיישה תורה בו שיבא לאכלו וכ"ש בשל הפקר דבדיל מיניה נמי לא חייש ביה ובזה מתורץ גם הצע"ג שהניח מעלתו לתי' א' דתוס' ריש פסחים דה"ט דבדיקה שמא יבא לאכלו וכיון דלא בדילי מיניה אמאי בחמצו של גוי סגי במחיצה י"ט בפסחים דף ו' ניחוש נמי שמא יבא לאכלו כמו בישראל ויהיה צריך בדיקה לבערו דוקא ולמ"ק דרש"י פי' דף א חמצו