יהודה יעלה אורח חיים פג

דומי' דלא יטמין אמנם לגאונים הנ"ל ניחא דשפיר רשאי ליתן פקדון באחריות נכרי ואין המפקיד עובר ודו"ק וכן משמע לי לשון התוספת פסחים דף נ"ח ע"ב וז"ל בשעת הלואה נמי יש לנו לחושבו כאילו הוא שלו לעבור בלא ימצא וכו' דייקא ולא כתבו בלא יראה וגם לא כתבו שלו הוא אלא כאילו הוא שלו לעבור בלא ימצא דייקא דלא כתיב ביה לך ולא בעינן שלו ממש כנ"ל ועי' תוספת ב"ק דף נ"ו ע"ב סוף ד"ה פשיטא ובתשו' בית אפרים חא"ח סי' מ"א וע"ד המג"א סי' תקפ"ו בהשגו על הב"ח יעיי' חתם בתשובת סופר על א"ח ס"י: והנה לכאורה גם דקיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי היינו ממון ש"פ מיהת גורם לממון כפחות מש"פ הוא דלאו ממון הוא וגניבה וגזילה ורבית ואונאה כתב ה"ה והסמ"ע רה"ל גניבה ורה"ל גזילה דח"ש אסור מה"ת לרי"ו דקיי"ל הכי ה"נ פחות מש"פ בממון אסור מה"ת כדין ח"ש באיסורין ולפי"ז קשה מאי פריך ש"ס בפסחים דף ה' ע"ב על בעירו חמירא וכו' למ"ד גו"ל לאו כמ"ד וכו', ות"ל משום ח"ש [ועי' תוספת ורשב"א גיטין י"ב אי חל הקדש על פחות מש"פ]: [ואולם ר"ש לטעמיה דס"ל באיסורין כ"ש למכות ה"נ בממון ס"ל ח"ש בממון גורם לממון כממון דמי אלא דא"כ גם בכ"מ הל"ל לר"ש גם פחות מש"פ הוי ממון ולא משמע כן בכל הש"ס ומתניתן בב"מ חמשה פרוטות הן וכו' ליכא דפליג עלה ועכ"ל משום ממונא מאיסורא לא ילפינן] אמנם הח"ץ בתשו' סי' פ"ח והמ"ל פח"י מהל' שבת וצל"ח ריש ביצה ועי' מג"א סי' תמ"ב חקרו דאיסור בל יראה ליכא בח"ש א"נ איתא י"ל דנפ"ל מלא ימצא וזהו באמת תי' הש"ס ת"ל לא ימצא לרבות אפילו ח"ש והה"נ גורם לממון כנ"ל ופשוט י"ל תי' הש"ס בחמץ גלי קרא לא ימצא דלא תליא בדמים רק כזית בכמות אף דלא ש"פ עובר וא"כ קשה מאי פריך תו לר"ש גו"ל כמ"ד לא ימצא ל"ל ות"ל אפילו אינו ש"פ ולא גו"ל הוא נמי עובר קמ"ל: והנני חותם בברכה כא"נ ונפש אוה"נ הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קיד לי"נ הרבני החרוץ גדול המופלג ושנון ירא שלם כבוד מו"ה דוד צבי עהרענפעלד יצ"ו: ע"ד הקושיא למהרש"ק מובא במחהש"ק סי' תמ"ח דאי גוי לגוי אין עושה שליח א"כ כיון דרוצה משום שליחות ואין שליחות לגוי ה"נ אין חצר לגוי קונה א"כ מאי פריך הש"ס בע"ז דף ע"א ע"ב ותקני ליה כליו הרי כליו מטעם חצר ורשות הוא עכ"ד ויפה הקשה: ונ"ל לתרץ בה' אנפין א' מאי דפשיטא ליה דכליו משום חצירו ורשותו הוא לא ידעתי מנ"ל הא וז"ל הרמב"ם רפ"ד ממכירה כליו וכו' קנה לו וכו' וה"ז כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו וכו' א"כ אי ה"ל כהגביהן ה"ל כידו ממש ופריך הש"ס שפיר הא חדא: ב ראיתי באס"ז ב"מ דף ט' דמקשה מאי פריך הש"ס חצר מהלך לא קני דלמא כליו של אדם עדיפי מחצר ותירץ דס"ל לש"ס דשוים הם לדין חצר דמהלך לא קנה גם בזה יעו"ש וא"כ דוקא לענין זה שוים אבל בכ"מ נקטינן דכליו עדיפי מחצר ועפ"ז ישבתי תמי' קצה"ח על הש"ך סי' ר"ב סק"ב דחצר קונה דוקא אם כבר הוא חצירו והקשה קצה"ח מש"ס דב"מ דף ט' הנ"ל דמשני בכפות אלמא מהני עכ"פ בכפות אע"ג שבאים בב"א ונ"ל עפמ"ש האס"ז הנ"ל ניחא די"ל בזה עדיפי כליו מחצר ומהני בכליו גם בב"א ולק"מ הא תרתי: ג נ"ל אף דאין קנין חצר לנכרי מכל מקום לענין מי שפרע איכא ועי"ז ממילא אינו חוזר בו ואם אינו חוזר הרי שפיר קם ליה למפרע קנין חצירו כמו דשלב"ל דלא קנה דוקא אם חוזר בו הוא הא תלתא: ד הנה דעת ה"ה אליביה דהרמב"ם רפ"ד ממכירה הוא דמשיכה קונה דוקא בכליו של לוקח עי' לח"מ שם וכ"כ הרמב"ן בב"ב פ"ה בשם י"מ עי' ב"י ח"מ סי' ר' וק"ל טובא מסוגיא דע"ז ע"א הנ"ל דאמר מדמשכי' נכרי קני ומשני אי דכייל ורמי למנא דישראל ה"נ וכו' הרי בהדיא דכה"ג נמי קני ונ"ל דעה הנ"ל ס"ל דוקא אי כליו לא קני ברשות מוכר להאמת הה"נ משיכה כן דשוים הם משיכה וקנין רשות וכמ"ש הלח"מ הנ"ל דין ה' ע"ש וא"כ הכא ס"ד דש"ס דכליו קונה ברשות מוכר והה"ד משיכה נמי ופריך שפיר ותקני ליה כליו דמאי אמרת אין קנין חצר לנכרי א"כ הה"נ משיכה דלא קנה והדר מוכח לה שפיר דמשיכה בנכרי לא קנה הא ארבע: ה י"ל לרבינא בב"מ דף ע"א ע"ב דזכי' מדרבנן אית ליה לנכרי ודאי לק"מ אלא דמסיק ש"ס שם דליתא לדרבינא ומשום דל"א לכלל שליחות אמנם לגירסת תוספת בכתובות י"א ובאס"ז ב"מ ע"א של דזכי' מדאו' אית ליה קאמר רבינא נ"ל אף דמסיק דבדותא הוא היינו רק מדאור' ליתא אבל מדרבנן גם למסקנא יש לו זכי' ואם כן פריך שפיר דתו לאו דמי יי"נ הוא כיון דמדרבנן קני' מקודם דנסכי' ומכ"ש דמייתי בסתם יינם דרבנן כנ"ל: נאם הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קטו שלמא רבא וחייא אריכא ובריות גופא לאהובי הרב הגאון אמתי נזר ישראל וקדוש וצדיק נשגב ובנש"ק כקש"ת מוה' שלמה זלמן אולמאן ני' האב"ד דק"ק מאקא בעהמ"ח ספר יריעות שלמם: גי"ה קבלתי וכו' ועתה אבוא על ד"ת קושית הדר"ג רו"מ ני' במכתבו אלי והוא זה דבמקום ביעור חמץ שתקנו רבנן ה"ל לתקן עדיפא שלא לבערו רק להקדשו לזמן למ"ד בנדרים דף כ"ט בסוגיא דבר פדא דפקע בכדי בתשלום הזמן ולא שייך גזירה דלמא אתי למיכל מיניה דהא הקדש בדילי מיניה. וגם שמא לא יקדישנו בלב שלם לא שייך דהא ל"ל פסידא כיון דפקע בכדי בתשלום הזמן אחד"ק: ולענ"ד הרבה תשובות בדבר והנני פירטם אחת לאחת: א דגם חמץ של הקדש כל זמן דלא הגיע ליד גזבר והמקדיש אינו חייב באחריותו נהי דבל יראה ליכא בשל גבוה מ"מ כיון דבידו לבערו אינו ראוי להשהותו שצריך לקיים עשה דהשביתו כמ"ש הפ"י בהדיא בפסחים מ"ו ע"ב בסוף ד"ה בפי' רש"י לא זהו חמץ וכו' ובתרומת חמץ יעו"ש והוא אמת ונכון. [ועי' שאגת אריה סוף ס' פ"ח העלה כן בשל נכרי וקיבל הישראל עליו אחריות משש ולמעלה. אבל בלא אחריות לא וזהו דלא כהני]: ב עדיפא אמינא הא מייתי הר"ן ריש פסחים בשם הספרי דדרשינן לא יהיה לך בטל בלבבך דביטול בלב סגי. ומינה דביטול משום הפקר נגעו בה שיהי' בלבו כעפרא ולא חש ליה אם יקחו אותו אחרים ומניח על פתח ביתו. משא"כ בנועל דלת בפניו שלא יטלוה כל מי שירצה הרי לא בטלו בלבו שיהיה כעפרא והפקר ובל יראה נמי איכא א"כ אם יהיה כל אחד מקדיש חמצו לזמן. בע"כ יהי' צריך לשומרו אף שאין חייב באחריותו אם נאבד ההקדש מ"מ פשיטא הוא דאסור להפסיד ולהזיק דהקדש מן התורה וק"ו היא מתרומה דכתיב ושמרתם וכו' וצריך בע"כ לשמור אותו שלא להניחו על פתח ביתו בחוץ אבל נועל בפניו שלא יטלוהו כדבר ההפקר א"כ לא מקרי בזה בטל בלבבך. ומלבד זו שמבטל מצות תשביתו אלא גם בבל יראה לך עובר עליה והא דרי"ה בפסחים מ"ו בתרומת חמץ אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה בב"י וכו' ע"כ התם דוקא לפי שהדבר ספק אם יבא כלל לידי חימוץ לא קפיד רי"ה וכמ"ש הפ"י הנ"ל לענין תשביתו ע"ש. והכי דייק גם לישני' דרי"ה לא זהו חמץ וכו' ולא אמר על חמץ זו אין מוזהרין עלי' וכו' אבל כוונתו לפי שלא זהו חמץ בודאי ומינה דבודאי חמץ שהוא מקדש לזמן ומחזיקו בביתו. גם לתא דבל יראה איכא. ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל מדין פשיעה לא אמעיט הקדש מדין שומרים ולדעת בה"ג ברא"ש ריש פסחים גם משום אחריות פשיעה עובר בב"י וב"י בחמץ ועי' שאגת אריה ס' פ"ח כתב כן בחמץ נכרי כנ"ל: ג נ"ל הא דחמץ של הקדש בדילי מיניה בפסחים וי"ו זהו רק בהקדש של יחיד דבדילי מיניה כולי שתא אם יתקנו שלא יבערו מביתו אלא שכל ישראל יקדישו כל א' חמצו וישאר בביתו ודאי לא בדילים מיניה ואתי למיכליה כיון דלא יצא מרשותו עדיין וכ"ע רגילי ביה לא מדכר חד לחבריה שלכל א' וא' יש לו חמץ משא"כ בשל יחיד לבד: ד' ועוד בלא"ה בהקדש לזמן ממ"נ אי מעכבו אצלו כל משך זמן הקדשו א"כ למה הקדישו כלל ע"כ מוכרח מלתא רק כדי להפקיר מעצמו איסור בל יראה וב"י קרא עלי' שם הקדש רק לזמן וכדי שאחר עבור הזמן ישאר שלו דהקדש פקע בכדי ואין לך הערמה גדולה יותר מזו. והרי התב"ש בחי' לפסחים פרק כ"ש אוסר מכירות בהמות אוכלי חמץ לעכו"ם משום בדאורייתא אסור הערמה ואף להחולקים עליה התם הגאון במקור חיים וסייעתי' היינו במכירה גמורה בהחלט דוקא אבל הקדש לזמן כה"ג שיפקע בכדי ודאי אסור הערמה כזה לכ"ע אלא א"כ מוציא ג"כ מרשותו לרשות הגזבר דלא מוכחא מלתא דהערמה כ"כ וכיון שמוסרו לגזבר הקדש לזמן הוא כמו מתנה להדיוט שמקבל דמי מחירו כנ"ל. ועי' במג"א סי' תמ"ח מדין מתנה לזמן ע"מ להחזיר בלא תולה התנאי ע"מ באמת מותר מדינא ועוד עי' בתה"ד סי' ק"כ: ה נ"ל הרי גם ביטול פליגי ביה הב"י סי' תל"ד עם הר"ן ריש פסחים אי מהני ע"י שליח או לא. אבל הקדש פשיטא ליה למהרי"ט בתשו' ח"א סי' קכ"ז דא"א להקדיש ע"י שליח משום מילי לא מימסרן לשליח אבל ביעור מעשה הוא איתא ע"י שליח ג"כ אם אין האיש בביתו לכן לא סגיא בתקנה להקדש כנ"ל. ובהציעי קושייתו הנ"ל לפני הת"ח דפה יחי' השיב אחד מהם די"ל ביעור היא מעשה לא משתלי מידי דרמי' עלי': מה שאין כן להקדיש הוא רק דבור משתלי בנקל להקדישו קודם זמן איסורו ושוב ביום טוב אז אסור להקדיש משום שבות. וגם אין מועיל אז חדא בתר זמן איסורו הרי אינו ברשותו להקדישו ועוד הרי לא חל איסור הקדש על חמץ ויעבור ממילא בבל יראה וב"י וגם אתי למיכליה אבל ביעור לא בדק בי"ד יבדוק תוך המועד כמתניתן בפסחים י"א ע"ב וגם תירוץ זה נכון הוא לענ"ד. ומעכ"ת הדר"ג ני' יבחר הנאות ויודיע לי: ידי"נ ואוה"נ בלונ"ח הק' יהודאסאד