יהודה יעלה אורח חיים עט

אחר. שפיר ס"ל כהס"ד דהתם דפסח ומילה ה"ט משום דליכא בהו אזהרת לאו והכי קיי"ל כדמוכח מדברי הרמב"ם ריש הל' שגגות וכן רש"י בחומש פ' ויקרא ד' פסוק ב' וברא"מ שם. וה"ט משום דגם בע"ז הא כתיב לאו אע"ג דלא כתיב בהאי פרשה דהוקשה התו"כ לע"ז לית לן בה אלא דעל ר"פ דמשני בשבועות י"ז קושי' ל"ת מנ"ל והוא תלמידי' דרבא כמ"ש רש"י בכתובות דף ל"ד סוף ע"א יש מקום להקשות דרבא הא איהו מסיק במכות י"ג שא"צ אזהרת לאו לקרבן. לכן מחוורתא כדשנין מעיקרא בתירוצי קמאי: הכ"ד אוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קד שגית להגאון דק"ק ס"ה נ"י הנ"ל. מכ"ק קבלתי ושמחתי בדבריו וכתב לי כי יפה כוונתי בתירוץ ג' הנ"ל לדברי התוס' בזבחים דף ק"ו ע"א בד"ה אזהרה מנ"ל כו' שהקשו כן על פירש"י דהתם ותירצו כן יעו"ש והנאני ומה שהרר"ג יישב בזה קושית אדמ"ו הגאון אבד"ק ס"ה מוה' אהרן סדיוטץ זצולה"ה הובא בשו"ת חתם סופר ליו"ד סי' רנ"א יעו"ש די"ל רב אשי כרבא ס"ל דלא בעי' לאו לקרבן נכון הוא ועוד כתב לתרץ קושית מורי הנ"ל וז"ל הקו' הנ"ל בלא"ה לק"מ דלא אמר ר"א דהוי עשה ול"ת אלא משום יו"ט אבל משום שבת אפילו לאו גרידא אינה נדחית דהוי לאו שי"ב כרת ומיתת ב"ד וכן כתב הצל"ח בפסחים דף פ"ג ע"ב ד"ה פסקא. ואמרתי להעתיק לו הקושי' מכתב יד מורי הגאון זצלה"ה כאשר הוא אתי וז"ל דקשה על ר' אשי דאמר דף קל"ג טעמא דמילה שלב"ז אינו דוחה שבת ויו"ט עיין ברמב"ם פירוש המשניות דמפרש טעמא דר"א גם אשבת ובכ"מ פרק ב' מהל' מילה ה"ט. א"כ תקשי לי' מתני' דמי שהיה לו שתי תינוקות דמחייב ר"א במל של ערב שבת בשבת הא כתבו תוס' סוף חולין בשם הריב"א דכל היכא דאמרי' אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליכא חיובא דהלאו נדחה ונשאר רק עשה וא"כ לענין חייב חטאת נמי נימא הכי דכל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת ועוד דפסח ומילה דהוי עשה ליכא חטאת כדאיתא ריש כריתות וכדיליף במכות דף י"ג מע"ז מה ע"ז שו"ת כו' ע"ש עכ"ל הזהב: הרי הרגיש מ"ו עצמו בחילוק שבין שבת ליו"ט ומייתי לפי' המשנה דרמב"ם דגם על שבת כתב ה"ט דר' אשי והוא במשנת שהיו לו שני תינוקות ע"ש ויפה הקשה א"כ וראיתי הכרח הצל"ח בפסחים פ"ג דלא קאי ה"ט דר"א על שבת דבלא"ה ל"ת דשבת ל"ת שיש בו כרת הוא ותל"מ משום הא לא ארי' דהרי קי"ל עשה דוחה גם ל"ת דכרת כמ"ש הר"ש בס' כריתות שער ג' אות קס"ג וגם הצל"ח לא כתב הכרח הנ"ל אלא על המקשה וז"ל הא ודאי שלא על שבת הקשה דעל שבת לא הל"ל כ"כ בפשיטות שידחה ל"ת דשבת ל"ת שי"ב כרת הוא כו' ור"ל והאיכא רבא ביבמות ח' ע"א דס"ל אין דוחה כה"ג וליתא א"כ לתי' הדר"ג ני' אלא די"ל הרמב"ם לא ס"ל כסברת הריב"א ובהדיא הרמב"ם פליג על הריב"א בפרק י"ג משחיטה דין י"ט ע"ש ובאחרונים. וגם י"ל בל"ת דכרת גם הריב"א מודה דאלים הלא תעשה ולא נדחה כלל ולק"מ קושי' מורי הנ"ל: ועפ"י תירוצי הראשון לעיל לקושי' הדר"ג מבואר דגם קושי' תוס' בזבחים על רש"י דף ק"ו מתורץ דסוגי' קאי התם אליבי' דרבי ועפמ"ש תוס' יבמות דף ט' כנ"ל ועיין תוס' בב"ק דף ק"ה ע"ב ד"ה מאי לאו כ' כתבו נמי בפשיטות כרש"י דזבחים הנ"ל וכמ"ש תוס' בשבועות י"ח הנ"ל: ומ"ש מר על קו' מורי דר"א כרבא ס"ל ליתא דרמב"ם פסק כר"א ופסק כרבינא והדק"ל קו' מורי אבל התי' הנכון הוא כמו שכתבתי דרמב"ם לא ס"ל כריב"א נאום אוה"נ הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה קה ד' שלום ישפות שלום לכבוד אהובי ידי"נ ה"ה הרב הגאון המפורסם החריף ובקי עצום מב"מ צדיק כביר כש"ת מו' אברהם אולמאן נ"י האבד"ק ל"ב יע"א: מכ"ק השגתי ושמחתי בפלפולו הנעים וע"ד הקושיא ממני אשר א"ל חמי הצדיק הרב החריף מוה' מאיר אבנניע נ"י אלוף נעורי בשמי והדר"ג נ"י בונה וסותר בקושייתי זו ואמרתי להציע לפניו הקושיא בכתב כמו שהקשיתי וזה לשוני בב"ק צ"ח אמר רבה גזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו לר"ש חייב משום גורם לממון כמ"ד כו' וקשה לי הא רבה לטעמיה לעיל דף ס"ו ע"א דס"ל יאוש כדי קני איהו מתרץ התם למתניתין דגזל חמץ וע"ע הפסח א"ל הש"ל משום דזה אינו רוצה לקנות ביאוש כי מטי עידן איסורא א"כ לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים לאלתר ס"ל ואז הרי הגזלן רוצה לקנותו בשעה שגוזלו. א"כ לדידיה נקטינן כי קושי' ר' יוסף לאמת שא"י לומר הש"ל. א"כ רבה לטעמיה אליבי' דר"ש לטעמיה למה חייב לשלם השורף לגזלן וצע"ג ע"כ לשונו. והדר"ג ני' וכבוד חמי הרב ני' כוונו בסגנון א' לתרץ עפ"י דברי המג"א סי' ת"מ דבהא לא קנסו א"כ סוגי' דבב"ק ס"ו אליבי' דר"י קאי דס"ל חמץ אחה"פ אסור מדאורייתא לכן אם רוצה לקנות אינו יכול לו לומר הש"ל אבל לר"ש לטעמיה אפילו רוצה לקנות נמי בהא לא קנסו ויכול לומר הש"ל ולק"מ ע"כ דפח"ח: ואחרי מכת"ה נ"י שגג בזה דא"כ מנ"ל לרבה ור' יוסף דמתניתין לר"י היא דמותיב מינה ר"י לרבה דף ס"ו הנ"ל דלמא אתי' מתני כר"ש דהלכה כוותי'. אבל באמת נ"ל פשוט דברי מג"א הנ"ל ברורים שהשוה נפקד וגזלן כיון דגם שניהם לא קנו גוף החמץ רק לאחריות לבד יכולים לומר הש"ל דאע"ג דעוברים גם שניהם בבל יראה בחיוב אחריות לבד מגזה"כ אבל אחר הפסח דקנסא הוא לר"ש וקי"ל כי גזר ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס הה"ד נמי בחמץ שלו ממש שגופו קנוי לו הוא דקניס אבל של אחרים והוא עבר עליו בבל יראה לא קניס לחייבו באחריות דמיו כיון דבעיני' הוא לא קנסינן ליה שיפסיד ממון משלו אלא אומר לו הש"ל כמו דלא קניס ר"ש להפסידו התערובת בשל עצמו והרי בירושלמי איכא למ"ד דס"ל חמצו של גוי באחריות דישראל לא קניס ר"ש כלל ומותר הוא לגמרי וכ"פ החק יעקב ודלא כמג"א אם כן גם למג"א דס"ל כאידך מאן דאמר בירושלמי וגם בגזלן או נפקד מישראל דאסור הוא לאחר הפסח לכ"ע מ"מ לא קנסינן לזה שהחמץ גופא אינו שלו להפסידו ממונו ממש משא"כ גזלן שקנה החמץ ביאוש בעלים קודם הפסח הרי שלו ממש שהוא גופו קנוי לו ואינו צריך להחזירו בעיני' לקיים מצות השבה אלא משלם הוא דמיו בהא ודאי קא קניס ר"ש דמה לי חמץ שלו שקנאו בממונו בהיתר קוה"פ ומה לי חמץ שלו שקנאו באיסור ע"י גזילה ויאוש בעלים כיון דאידי ואידי שלו ממש הוא אדרבה בגזלן טפי ראוי לקנסו ואין זה דומה לדברי המג"א בנפקד וגזלן שלא קנאו דבע"כ חייבים להחזירו בעיניה וכל זמן גם עתה שנאסר אחה"פ אומר לו הרי שלך לפניך. ועוד עדיפא נ"ל דברי המג"א הנ"ל נמי דוקא לדידן דקיי"ל בהא דלא כר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי אלא בחמץ גזה"כ הוא דכממון דמי כמ"ש בפסחים סוף דף ה' וריש דף ו' אבל לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי בכ"מ גם מג"א מודה אפילו בנפקד וגזלן שלא קנאו החמץ נמי קניס ר"ש כמו בשלו ממש דמאי שנא. אלא דע"כ ז"א דהא מפורש בדברי רבה הכא דף צ"ח ע"ב ובפי' רש"י דלר"ש נמי גזל חמץ וכו' א"ל הש"ל ע"כ דלא קניס בהא וה"ט משום דאיתא בעיני' לא ס"ל לר"ש גורם לממון כמ"ד כדאית' בפסחים ריש דף ו' ופירש רש"י שם מדאיצטרך לא ימצא אבל היכא דקנאו ממש דממונו ממש הוא ודאי קניס וגדולה מזו הניח המג"א בצ"ע סוף סי' תמ"ג אם היה משכון בידו אם יוכל לומר ללוה הש"ל וחייב הלוה לשלם לו חובו או לא ולא פשיטא לי' למג"א דבהא לא קניס כלל וע"כ משום דבע"ח קונה משכון קיי"ל ה"ל כשלו ואע"ג דחייב להחזירו בעיני' עדיף הוא מנפקד וגזלן דהקונה משכון יכול לקדש בו אשה ולעשות בו קנין או חליפין משא"כ בגזילה ובפקדון ומ"מ הניח המג"א בצ"ע ולא פשיט לי' נמי לאידך גיסא משום דלא קנאו לגמרי שיהיה שלו שפיר י"ל בהא נמי לא קניס ר"ש כנ"ל כוונת מג"א אבל אם קנה הגזילה ביאוש הרי שלו ממש הוא כשאר ממונו ואינו צריך להחזירו בעיני' למצות השבה ודאי פשיטא ופשיטא דבהא קנסינן והדק"ל קושייתו הנ"ל וצ"ע. ותדע עוד מדפריך הש"ס בגיטין נ"ג ע"ב מהא דגזל חמץ וכו' תיובת' דחזקי' ואם איתא דלמג"א סי' ת"מ כה"ג נמי לא קניס ר"ש א"כ אינו דבר הניזק דמותר הוא וה"ל כעין שגזל ומאי קושי' אלא דיש לדחות משום דר"י נמי הא לא פליג אהא מתני' דא"ל הש"ל ולדידיה מדאו' אסור אחה"פ מש"ה אסקינן לחזקי' בתיובתא גם משמע מפי' רש"י התם דפי' ונפסל וכו' ונטמאת וכו' הרי שלך לפניך וכו' ושבק לפרש נמי חמץ משמע דקושי' ר"פ התם קאי רק מהני תרתי דרישא ממטבע ונפסל תרומה ונטמאת אבל מחמץ באמת לא פריך כלל אמנם מפי' רש"י ב"ק ס"ו ריש ע"ב מוכח בהדיא דמפרש קושית הש"ס דגיטין נ"ג הנ"ל על חזקי' גם מחמץ עש"ה ובחידושי שם הארכתי בס"ד: שוב ראיתי להגאון בתשובת נוב"י קמא חא"ח סי' ק' העלה כן לאמת דלא קניס ר"ש כה"ג בגזל חמץ וכו' וגם לנגזל ולכל העולם מותר באכילה לאחה"פ ובתשובת נוב"י תניינא חא"ח סי' ס"ה השיג עלי' המשיג מש"ס גיטין נ"ג הנ"ל והגאון תרצו היטב בהשגה אות ג' דאם היזק שא"נ שמי' היזק קני' בשנוי וא"ל הש"ל אז נאסר החמץ לכל העולם באמת כיון דפסידא לגזלן הוא והוא עבר בב"י עש"ה ודפח"ח אם כן יפה כיון כבוד הדר"ג וחמי ני' להלכה לדעת הגאון נוב"י אבל לא מטעמי' דודאי מדברי המג"א הנ"ל אין שום ראיה כנ"ל ומ"מ קושייתו במק"ע דכיון דיאוש קונה וגזלן רוצה לקנות הוא בשעה שגזלו קנה החמץ מיד ואי"ל תו הש"ל כי קושית הש"ס ב"ק ס"ו הנ"ל לאמת וכי קושית הש"ס גיטין נ"ג הנ"ל לאמת וממילא אסב"ה לעולם כולו הוא וכדברי נוב"י וע"כ מתני' דא"ל הש"ל לא אתיא כר"ש דס"ל סתם גזילה יאוש