יהודה יעלה אורח חיים עה

ככולו לפיכך אין מקפידין מלהזכיר רוב בלשון כל אבל במקום שצריך הכל דוקא שיוציאו אותו בלשון רבים לא שמענו כו' עכ"ל יעו"ש הרי העיד גם הרשב"א דפעמים מזכירין רוב בלשון כל משום רובו ככולו וכדברי הט"ז והוא בש"ס רפ"ב דכתובות דף י"ו וכל הנשאת בתולה יש לה קול ומסיק דרוב הנשאת בתולה יש לה קול כו' ועיין בספר חוט המשולש פ' קכ"ח בפסוק כי כל "העדה "כולם קדושים כו' עפ"י דברי ט"ז הנ"ל ובדרוש הארכתי בזה ובני היקר הרב המאוה"ג כו' מוהרא"ש ני' העיר לעיין במסכת נזיר דף מ"ב מ"ש ז"א רובו ככולו. ובשיטה מקובצת שם בשם הר' עזריאל ע"ש ובחולין כ"ח גבי שחיטה רוב כל א' כמוהו כתב עוד וז"ל והאחרונים הקשו על הט"ז מגמ' בכורות דף ג' דפליגי רבנן ור"י בדרש כל בכור אבל לכ"ע אין בלשון כל משמעות רובא וכעין זה איתא בפסחים דף ס"א בדרש כל ערל לא יאכל בו: ולע"ד נראה ראיה לדברי ט"ז ממס' היריות דף ג' דמבואר שם גם היכא דכתיב כל אמרי' ג"כ רובא ככולא ע"ש ולפ"ז יהיה סתירת סוגי' בדבר זה ועיין טא"ח סי' רכ"א דעל גשמים אומר ברוך רוב ההודאות אל ההודאות וכוונת הכפל עיין בר"ן בתענית דף ט' ועיין מעד"מ פ' הרואה הקשה למה לא תקנו לומר כל ההודאות כו' והניח בצ"ע. ונ"ל משום דמצינו כ"פ רובו ככולו גם היכא דכתיב כל ע"כ לא סגי בלשון כל הודאות משום דיכולין לטעות ולומר דהכוונה רק על הרוב ולא כולן ועיין תוס' בכורות ג' כ' דאין לדמות הדרש דכל. עכ"ד בני הנחמד הרב ז"ל מוהרא"ש: שנית עמד פרו"מ ני' על לשון רש"י בסוכה ריש דף נ"ג בד"ה אלו חסידים כל חסיד הוי חסיד מעיקרא עכ"ל ואלו בב"ק דף ק"ג ע"ב חסיד מי משתבע לשקרא וכי תימא דמשתבע והדר הוי חסיד והא כו' ריב"ב וריב"א חסידים דמעיקרא הוו כי' מוכח דלא כרש"י וצ"ע עכ"ד מעלתו ני'. ולענ"ד נ"ל מזה ראיה להט"ז ורשב"א במשמרת הבית הנ"ל דפעמים מזכיר הרוב בלשון כל משום דרובו ככולו וה"נ כוונת רש"י כל חסיד הוי חסיד מעיקרא ר"ל רוב פעמים והתם הענין מוכח דבאלו חסידים קאמר ששבחו להקב"ה אשרי ילדותינו שלא ביישה כו' שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש כו' הרי דחסידים מ מעיקרא הוו וכן כל חסיד ר"ל רוב פעמים ושפיר איכא לפעמים חסיד שאינו ממיקרא ופריך שפיר בב"ק ק ג וכ"ת דמשתבע והדר הוי חסיד והא כו' וגדולה מזו מצינו בקרא כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכתבו תוס' בשבת דף נ"ה ע"ב דע"כ ברוב ב"א קאמר. וה"נ עפ"י רוב חסיד מעיקרא משמע ועוד י"ל פירש"י דסוכה הוא לפי הדחוי במסקנא דבב"ק ק"ג הנ"ל ע"כ ליתא להאי וכי תימא כו' ומוכח דהאי מעשה בחסיד א' חסיד מעיקרא הוי שמעינן תו דבכ"מ חסיד הכי משמע כמובן והראשון נראה עיקר ותל"מ כעת: נאום ידו"נ ואוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה צו שלמא נפישא לכבוד ה' ידיד נפשי ה"ה הרב הגאון חריף ובקי טינרא תקיפא צדיק תמיד בנש"ק כבוד שם תפארתו מוה' יצחק אייזיק כהנא נ"י ויהל האבד"ק ראסנאוויטץ והגליל יע"א. גי"ה קבלתי ונהניתי בדבריו פניני אמריו ודברי תורתו נעימי נאומיו ואודות בנו תלמידי שי' אני עושה רצון צדיק לייסרו בתוכחתי בד"ח בנחת נשמעין שישמור יחוסו ויחזיק בתורה ועבודה שיהיה חפץ ה' בידו יצלח. ומה שהציע כבוד הדר"ג ני' איזה גרגרים לפני מד"ת החביבים עלי ונפשו אותה לדעת דעתי והנני לרצונו למלאות מבוקשו בעזה"י כיד ה' הטובה עלי. א ע"ד רש"י ר"פ האשה שנתארמלה וז"ל אף חילוק קליו ראי' קליות כשהשיבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקים לעולם עכ"ל ובפסחים דף י"א ע"א פי' רש"י בד"ה מקלי ואילך לאחר שנתייבש בתנור אינו ראוי לאכילה אלמא דקליות אינו ראוי לאכילה הלא העומר ג"כ הוא מביא מקליות רכה ולחה כבמשנה מנחות ע"א מצותו להביא מן הלח. וכ"כ רש"י בשבת דף ק"ה בד"ה כרמל ובמנחות דף ס"ד ע"ב בד"ה כרמל ודף פ"ד שם עכ"ל: הנה השמיט פרו"מ ני' להביא עוד מפי' רש"י בנימוקי החומש ז"ל ויקרא ב' י"ד קלוי שמייבשין אותו על האור וכו' שאלמלי כן אינה נטחנת ברחיים לפי שהיא לחה וגרש כרמל וכו' בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומליאה בקשין וכו' וכן פירש עוד בפ' אמור ויקרא י"ג י"ד וקלי וכו' והן אמת מצינו קליות הראוים לאכילה היינו מחטים ישינים וכמ"ש רשב"ם בפסחים ריש דף ק"ט מחלקין לתנוקות קליות שמייבשין חטים ישנים במחבת ע"ג האור ואוכלי' איתן עם אגוזי' וכו' והוכרח רשב"ם לפרש כן משום דחדש אסור עדיין בלילה הראשון של פסח ר"ל ואסור לספות לקטן בידים ע"כ דגם שבלים רכים ולחים הן ראוים לאכילה והתם דוקא מחלקים להם קליות ואגוזי' אמרינן קליות דומיא דהאגוזים משמע לאכילה או בפ"ע או עם אגוזים יחד וכלשון הרשב"ם הנ"ל אבל קליות מחטים ישנים מיהת ודאי גם בעינייהו בפ"ע ראוים לאכילה כמתניתין פ"ה דתרומת דמייתי לה הרשב"ם הנ"ל א"כ י"ל כוונת רש"י במתניתין דכתובות הנ"ל חילוק קליות לתינוקות כשהשבלים לחין מייבשין אותן וכו' ר"ל בעינייהו ולשחוק בהן אבל לא לאכלן ומתוקין לעולם ר"ל לאכלן בצרוף אגוזים וכיו"ב ג"כ אבל לא בעינייהו וה"נ הוי מצי רש"י לפרש קליות מחטין ישנים שראוים לאכילה גם בעינייהו כבמתניתין דתרומות הנ"ל אלא שכך נהגו ובימות הגשמים שלא הוי להם שבלים לחים נמי משמרים היו הקליות מהם לכל השנה: ועוד יותר מירווח י"ל דז"ל רש"י בשבת דף קנ"ה סוף ע"ב ד"ה קנוי קמח של תבואה שנתייבש כשהן לחין ואותן קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשינא במסכת פסחים סוף דף ל"ט ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח מערבין בו עכ"ל וכן פירש רש"י במגילה ז' ריש ע"ב ע"ש דאבשונא א"כ מבואר דבפסחים י"א אמתני' משקרב העומר וכו' קמח וקלי תנן ע"כ קלי בעיני' משמע עוד קודם שנטחן ונעשה קמח שפיר אמרינן מקלי ואילך אין ראוי לאכול בעיני' כמו קמח סתם שאין ראוי' לאכול ולא גזרי' ביה דלמא אתי למיכל מינה אבל החילוק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות לא כדי לאכלם בעינייהו היא אלא לעשות מהן קמחא דאבשונא שהוא מתוק לעולם א"ש: שוב מצאתי בספר הערוך ערך קל"ג וכו' וז"ל בפ"ב בכתובות ריב"ב אומר אף חילוק קליות ראי' בפ' מי שהושיט בשבת בגמ' מתלקטין אין גובלין את הקלי פי' לוקחין שעורים שלא הביא שליש ומייבשין איתן באש וטוחנין אותן ואותו קמח גובלין אותו ואוכל"ן אותו כשהיא חי וכו' עכ"ל. נראה בהדיא דעתו פירוש חילוק קליות דכתובות היא לעשות מהן קמחא דאבשונא כי הא דשבת קנ"ה גובלין את הקלי הנ"ל. ולהכי לא מייתי הערוך נמי מחילוק קליות דערבי פסחים דף ק"ט הנ"ל דהתם כדי שלא ישנו תנן מחלקין לתינוקות בליל ראשון של פסח ע"כ כדי שיאכלם מיד בעינייהו קאמר ובצירוף עם אגוזים וכפי' הרשב"ם ולא כדי לעשות מהם קמח בטחינה וגיבול דהא אסור כן ביו"ט אבל הא חילוק קליות דכתובות והיינו לגיבול קלי דשבת לכן מייתי להו הערוך להדדי כנ"ל: ועוד בה שלישי' עפ"י לשון הערוך הנ"ל בפירוש קלי לוקחין שעורים שלא הביאו שליש וכו' ואותו קמח גובלין אותו ואוכלין אותו כשהיא חי היינו לפי שהוא מתוק לעולם כנ"ל זהו דוקא בתבואה שלא הביאה שליש עדיין יש בו מתיקות הרבה גם אחר שנתייבש בתנור ראוי היא לאכילה והיינו חילוק קליות דכתובות דפירש רש"י שהן מתוקין לעולם אבל במנחות העומר אביב וכרמל כתיב ביה ופירש"י בפ' ויקרא אביב בשעת בישול התבואה וכרמל כרמלא שיהא הגרעין מבושל כל צרכו כפירש"י במנחות דף ס"ו ע"ב בד"ה כר וכו' ובשבת דף ק"ה ע"א. ומתניתין היא במנחות ס"ד ע"ב לא ביכר הקרוב לירושלים לא בישל כל צרכו מביאין אותו מ"מ וכו' וה"נ מתני' משקרב העומר וכו' שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי היינו קלי מתבואה שבישל כל צרכו שפיר אמרינן עלה מקלי ואילך אין ראוי לאכול כשהוא חי אף הקמח שלא אחר הגיבול לפי שאין לו מתיקות כ"כ אף שנתייבש בעודו לח כיון שנתבשל כבר כל צרכו והחוש מעיד ע"ז כנ"ל באופן שאין כאן סתירה בדברי רש"י וכל דברי חכמים קיימים. ב שאל ע"ד הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דכלים משנה ד' שסותר א"ע בתוכ"ד מתחלה כתב דבועל זבה הוי טמא ז' ימים ותיכף אח"ז כתב וכן מי שבועל זבה לא יהיה אב אבל יהיה הבועל כמו שנוגע באב לחוד וא"כ סותר א"ע מתחילת דבריו וצע"ג והדר"ג ני' לחלק יצא דתחילת דברי הרמב"ם קאי על זבה גדולה וסוף דבריו בזבה קטנה. ובמח"כ לא עיין פרו"מ דברי הרמב"ם בפ"י מאיסורי ביאה הלכה ח' אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת ז' והבאת קרבן וכו' אבל לענין טומאה ואיסר ביאה שתיהם שוות דייקא משמע אף לטמא את בועלה ז' ימים וכמ"ש בהדיא הכי בפ"ג מהל' מטמאי' משכב ומושב הלכה ג' א' הבא על הנדה או על שומרת יום כנגד יום או על היולדת וכו' מתטמא משום בועל נדה וכו' ולא משום נוגע בנדה בלבד שהיא וולד הרי דגם בזבה קטנה מטמאה בועלה טומאה ז'. ונ"ל דהנה גם התוי"ט העתיק שם לשון הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל ויש לתמוה עוד גם על לשונו שכתב וכן "מי "שבועל זבה וכו' טפי הל"ל וכן הבועל ועוד סיים לא יהיה אב אבל יהיה הבועל וכו' תיבת הבועל מיותר דהא בו קאי והל"ל רק אבל יהי' כמו שנוגע באב וכו'. לכך נ"ל דתיבת "זב"ה היא טעות הדפוס וצ"ל הז"ב וה"פ כלפי שאמר לשלול את הזב היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמאה את מה שבועל טומא' ז' אלא טומאת מגע ומשא את מה שבועל דייק כוונתו ור"ל לא את האשה הנבעלת ממנו ולא את מי שבועל אותו ר"ל שהזב נבעל מאחר במשכב זכר בין האשה שנבעלת מהזב ובין הזכר את הזב הבעילה כנגיעה בלבד היא וז"ש הרמב"ם אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא "תהיה אב לטועאה אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בידו וכן מי שבעל הזב ר"ל זכר שבעל את הזב לא י"היה אב י"היה דייקא