יהודה יעלה אורח חיים סו

משנה ב' פ"ג דטהרות הנ"ל מים טמאים שהגדילו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה וכ"ה בפי' הרא"ש שם יעו"ש מיהת נקטינן דשמן ושומן ושלג וברד שוים כולם בחומרא זו דרמ"א סי' שי"ח סי"ו כנ"ל ועיין עצי אלמוגים סי' קכ קנ"ח ס"ו וסי' שפ"ו ס"ד ועיין בס' חמד משה סימן קנ"ח ועיין במג"א סק"ז בזה ועיין באר יעקב ביו"ד סימן ק"ג דף נ"ד ע"א מזה. ומה שעמד מעלתו ע"ד המג"א בשם רמב"ן סי' תמ"ב סק"ט והט"ז סק"ט דאם שמרים יש בלא"ה מותר מטעם זוז"ג א"כ למה צריך לבערו אם רק דבש הראשון נתחמץ בשמרי שכר ואפילו זהו רביעי וחמישי והא קיי"ל אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון מטעם היתר זוז"ג כדאיתא בתמורה י"ב כבר קדמוהו רבנן הגאון במקור חיים וגם הגאון בס' מגן האלף תמהו כן ויישבו על נכון יע"ש: ומ"ש מר ני' לתמוה עוד על המג"א ממה שפסק הרמ"א בי"ד סי' קי"ד ס"ו אם דרכו לתת בו שמרים אסור לקנות מהם אם אין במשקה ס' כו' הרי דבטל בס' שמרי איסור בדבש ולא חשיב ליה מעמיד לענ"ד לק"מ דהא סיים רמ"א שם והוא דלא עבידי לטעמא דלטעמא אפילו באלף לא בטיל מבואר בהדיא דתחילת דבריו היינו אם יש לחוש שמא עירב בו יין או שמרי יין איסור לא לטעמא ולא לשם מעמיד קאמר אלא לפי שדמיהן יקרים יותר מן דמי היין כמו בסעיף ד' שם לכן בטיל בס'. ומה שהקשה עוד על המג"א שמחמיר גם בדבש שלישי ורביעי מהא דמייתי ב"י ביו"ד שי' קי"ב וססי' קט"ו בשם העיטור חמצן של כותים אסור עד אחר ג' אפיות כו' הנה הב"י עצמו השמיטו ולא הביאו בש"ע וא"כ אטו גברא אגברא קרמית הרמב"ן לית ליה הא דהעיטור והמג"א פסק כהרמב"ן ועוד נ"ל דיש להשוות דבריהם ולחלק בין איסוה"נ דחמץ לאיסורי אכילה בלבד וגם בין איסור חמץ דעיקרו דאורייתא ובין שארי איסורין דעיקרו דרבנן וכדאשכחן הכי לבעל העיטור לטעמיה בטור יו"ד סי' קכ"א. ובב"י שם עפ"י הירושלמי בהגעלת כ"ח שלשה פעמים גבי איסור בדבריהם שאין להם עיקר מן התורה ותל"מ. שוב מצאתי בתשובת בית לחם יהודה בסוף יו"ד סי' רצ"ג עמד על מדוכה זו מב"י יו"ד הנ"ל ומג"א ותירץ כנ"ל עיין שם היטב והנאני והנלע"ד כתבתי. נאום אוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד. **((הג"ה מבן המחבר) עי"ה בזה בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ט"ז דן על דברי מג"א ודברי העיטור הנ"ל ומחלק כחילוק מרן אבי הגאון המחבר זצ"ל:)** תשובה עט חיים ושלום וכ"ט לכבוד אהובי ידי"נ וחביבי ה"ה הרב הגדול מושל ביראת אלקים חריף ובקי כש"ת מוה' שלמה דייטש נ"י דיינא בק"ק נייטרא וכעת הוא הה"ג דק"ק איפאלשאג והגליל: מכתבו הנעים קבלתי ודבריו ד"ת ראיתי על מ"ש המג"א ובעל מחצית השקל בסי' שכ"ח סק"ט דהרא"ש ס"ל טומאה הותרה בציבור כו' תמה מעלתו וכתב על הגליון דצע"ג מפסחים ע"ז דאמרינן דכ"ע טומאה דחוי' וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש כו' אהובי ידידי מה זו תמיה האיכ' ר' יהודה בפסחים ע"ז שם דס"ל הותר' עד שהקשה תוס' באמת בד"ה דלא כו' הרי ר"י ור"ש הלכה כר"י. ועוד הא איכא ר' יהושע וסתם מתני' שם בפסחים דמסיק הש"ס ריש דף ע"ח לפי' רש"י דס"ל טומאה הותרה בציבור. ועיין במהרש"א ביומא דף ז' בד"ה ודע וכו': עוד העלה לפני מה שציין מעלתו על הגליון ש"ע שלו בצ"ע על המ"מ פ"ב מהלכות שבת שכ' אי שבת דחויה או הותרה תליא בדין אי טומאה דחוי' או הותרה כו' והוא כנגד סוגי' דיומא מ"ו ע"ב יעו"ש וצ"ע: הנה ידידי לא המ"מ כתב כן אלא הכ"מ כתב כן וז"ל רפ"ב מהל' שבת דחוי' הי' שבת כו' ובפסחים ע"ז איפלגי תנאים בטומאה אם דחוי' בציבור כו' ומשמע בגמרא דהלכה כמ"ד דחויה היא וכ"פ רבינו בפ"ד מביאת מקדש ומשמע דכי היכא דפליגי בטומאה ה"נ איפלגו בשבת לגבי חולה אם הוא דחויה או הותרה וקיי"ל כמ"ד דחויה. וכ"כ הרשב"א והר"ן דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה עכ"ל וגם בספרי הב"י סי' שכ"ח כתב כן והראה מקום על הר"ן שהוא בפ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדירה בשר כו' והרשב"א הוא בתשובה סי' תרפ"ט מסכימי' שניהם דחויה היא ולא הותרה ולא כמ"ש מעלתו על הגליון מג"א שלו בקיאות זה דהר"ן ורשב"א פ"ב דביצה פליגי בזה ובמחכ"ת ז"א ולא דק אמנם קושייתו מסוגיא דיומא הנ"ל דף מ"ו ראיתי כן שהרגיש בס' דברי ר"ש דף ס"ב ע"ב וע"ד מס' סנהדרין י"ב ותי' דרבא פליג התם ביומא מ"ו על ר"ח ואמר דוחה את הטומאה ולא את השבת דסופו כתחילתו איהו מצי ס"ל שבת ג"כ דחויה אבל א"ז מוכרח דשפיר י"ל בהא לא פליג רבא וס"ל נמי בשבת הותרה כו'. ולע"ד גם בלא סוגי' דיומא דברי הכ"מ תמוהים אדיליף דשבת דחויה לגבי פ"נ כמו טומאה דחויה לגבי קרבנות ציבור טפי ה"ל למילף משבת גופיה. לענין קרבנות ציבור דחויה היא הה"נ לענין פקוח נפש וכן הק' ותמה בזה הגאון בספר דברי ר"ש שם וצ"ע: לכן נ"ל דודאי היתר המפורש בתורה ומצותו בכך בשבת והוא קרבנות ציבור אינו השבת דחויה אצלם אלא הותרה. וכן אז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים כו' בדיבור א' נאמרו וכתיב עולת שבת בשבתו כו' אבל מאי דאתי' מדרשא דקרא ואינו מפורש ממש בתורה כמו במועדו אפילו בטומאה בהא פליגי תנאי אי טומאה דחויה או הותרה בציבור וא"ש סוגיא דיומא מ"ו ע"ב גבי קרבנות שבת הותרה בציבור לכ"ע. אבל טומאה דחוי' הי' בציבור וא"כ גבי פ"נ דאין מפורש בתורה לדחות שבת ולא אתי' מסברא אלא מילפותא דקראי טובא ודשמואל עדיפי מכולהו מוחי בהם ולא שימות בהם ביומא דף פ"ה לכן לא תלי' ליה הכ"מ אי דחויה או הותרה שבת אצל חולה בדין הקרבנות ציבור בשבת משום דהתם לכ"ע הותרה כנ"ל אבל תלי' לי בדין הטומאה דדמי' ליה דתרווייהו מדרשא דקראי אתיין ופליגי ביה אי דחויה שבת או הותרה וקיי"ל דחויה טומאה בציבור וכן שבת אצל חולה ולק"מ. ובאמת הא דהכ"מ דהרשב"א הוא בתשו' סי' תרפ"ט תלי' ליה הכי שבת אצל חולה אי דחויה או הותרה בדין טומאה בציבור אי הותרה או דחוי' יע"ש א"כ לא על הכ"מ תלונות דמעלתו לי' מסוגי' דיומא מ"ו וגם הרגשתינו הא דלא תלי' ליה בדין שבת גופיה אצל קרבן ציבור אלא גם על הרשב"א ק' כנ"ל אבל אמיתן של הדברים כך הם כמ"ש דחדא מתורץ באידך כנ"ל ועיין צל"ח בפסחים ריש דף ע"ז העיר אדרש' במועדו אפי' בשבת אפסח דווקא קאי דאילו בתמיד מפורש כן בתורה ע"ש. אבל הב"ח בסי' שכ"ח כתב בטעמא דהרא"ש שלהי יומא בשם רבו מהר"מ וז"ל וטעמו דס"ל כמ"ד בפסחים ע"ז וביומא וי"ו דטומאה הותרה בציבור והה"ד דשבת הותרה בציבור והותרה אצל סכנת נפשות כו' יע"ש ועל הב"ח דהשוום להדדי טומאה ושבת גם בקרבנות ויליף ליה חולה מקרבנות בשבת גופי' כי קושי' הנ"ל באמת ודאי צע"ג מסוגיא דיומא דף מ"ו הנ"ל שוב ראיתי בתשו' חתם סופר חיו"ד ססי' של"ח ובחלק א"ח סי' פ"ה תמה כן על הכ"מ בצ"ע והאמת כמש"ל לתרץ. שוב מצאתי בספר לוית חן עה"ת פרשת אחרי הקשה על הב"י מסוגי' דיומא דף מ"ו קושי' והובא גם בסוף ספר תשו' שמש צדקה בהשמטות וגם בספר תשב"ץ ע"ש ואחתום בברכה כנה"ר ונפש אוה"נ ודש"ת. הק' יהודאסאד תשובה פ שלום וברכה וחייא אריכא ברבי' והמשכה לכבוד ידי"נ תלמידי חביבי הותיק המאוה"ג עוק"ה בחידודו וליבונו בעומק עיונו צדיק נשגב המפורסם בנש"ק כש"ת מוה' משה ליב כ"ץ ני' דיינא רבה בק"ק ניקאלסבורג המעוטרה. גי"ה קבלתי זה כחדש ימים. ואת פרו"מ הסליחה על איחור תשובתי עד היום כי רבו מאד הטרדות עלי. והתלמידים ד' עליהם יחיה מבקשים תפקידם יום יום להביע אומר. וד' יעזור לנו ע"ד כבוד שמו ית' להשיב לכל שואל כהלכה. וע"ד אשר העיר פרו"מ ני' לבקש היתר לישראל אחד שמפרנס א"ע ע"י שלוקח החלב מן השר הדר בכפר א' רחוק שעה א' מקהילתו. והוא מוכרו על יד ליחידים וביום שבת קודש שהוא נשאר בבית בקהילתו. ולהספיק לבני העיר במש"ק מהחלב שנחלבה ביום ש"ק הוא רוצה להעמיד שם בכל יום ש"ק שומר ישראל דוקא לראות החליבה והנכרים יביאו לו החלב לביתו לעת ערב שימכרה מיד במש"ק בלא שומר ישראל בדרך הילוכם. ובלא חותם שא"א שישראל יחתום ביום ש"ק. והעלה פרו"מ ני' מצד איסור שבת ודאי מותר כפסק הרמ"א ססי' ש"ז ובמג"א סקל"ג דהך לא נקרא ע"ש הישראל קודם החליבה וגם אית ליה פסידא פרנסתו. ודאי הדין עמו ועדיפא אמינא דאפילו את"ל התם בגבינות דססי' ש"ז אסור לעמוד עליהם בשבת בשעת עשייתם כגון אם קנאם קודם שנעשו כבר הם של ישראל וכמ"ש בתשובת נוב"י רסי' ל"ז התם דוקא דמלאכת עשיית הגבינות אין מוכר' הנכרי אדעתיה דנפשיה לעשותה ביום שבת דיכול להמתין עד יום חול אלא בשביל ישראל הוא עושה בשבת. משא"כ מעשה החליבה כיון דגם זולת הישראל שקנה ממנו החלב וגם זולת שום לוקח ממנו החלב בע"כ צריך הנכרי לחלוב בהמותיו כל יום אדעתא דנפשי' ודאי כדי שלא יפסיד החלב וגם משום צעב"ח. אף שקנאה הישראל קודם החליבה. נכרי אדעתא דנפשי' עביד ולא בשביל ישראל הקונה ומכ"ש דהרי כה"ג אין הקנין כלום דקיי"ל ישראל מנכרי נמי לא קנה מטלטלין אלא במשיכה ולא במעות כמסקנת הש"ך בח"מ רס"י קצ"ד. ועוד לכ"ע נמי מה שתעלה מצודתי היום וכן מה שעזי חולבות היום מכור לך לא קנה דה"ל דבר שאב"ר כדבר שלא בא לעולם וגם דבר שאינו קצוב בב"מ ט"ז ובח"מ סי' רי"א אלא בצייד עני משום כדי חייו תק"ח הוא שממכרו קיים. משא"כ במוכר נכרי כבנ"ד