יהודה יעלה אורח חיים סה

אסור לבעול בשבת הרי לפירוש ר"י בתוספת צריך לדם לראות אם היא בתולה ולזה ודאי אין צריך לשיעור גרוגרת כו'. לענ"ד הר"י בעל התוספת לטעמיה הא באמת לא ס"ל כרמב"ם אלא ס"ל חבורה משום נטילת נשמה ורמב"ם ס"ל כפירוש הר"ת צריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול והו"ל מפרק כשיעור דגברא אגברא קרמית וא"ש: ואני הבאתי ראיה לרמב"ם בזה עפ"י קושי' מורי הגאון בס' מגן אבות שלו דף י"א מדפי הספר אמתני' דבב"ק ל"ד ע"ב הוא שהדליק כו' וז"ל למה שבק חבלה דנקט תחלה שורו שחבל באביו חייב והוא שחבל פטור והל"ל שורו שחבל בשבת חייב והוא שחבל בשבת פטור כו'. ונ"ל לרמב"ם ניחא דבשבת גם הוא חייב אם יצא דם פחות מכגרוגרת כיון דחיובו משום מפרק ולא פסיקא ליה מלתא דהוא חלוק משורו אבל חובל באביו א"ל שיעור לדם דומי' דנזקין שפיר תני ליה רישא לחלק בין שורו להוא כנ"ל אבל קשיא לי אידך מתני' דבב"ק דף פ"ז ע"א בחדא מחתא תני להו המכה או"א ועשה בהן חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שנדון בנפשו ולרמב"ם חובל בשבת משום מפרק בעי' דם כגרוגרת דוקא כדי לפוטרו משום קלבד"מ משא"כ בחובל באביו ואמו בהוצאת דם כ"ש חייב עליהן ופשטא דמתניתין משמע דשוים שניהם וצ"ע לענ"ד וי"ל מתניתין בחרשו מיירי כרבא בב"ק דף פשו ע"ב ורמב"ם פ"ה דין ו' מהל' ממרים גם בשבת סגי בטיפה א' וכן הוא לשון רש"י בחולין מ"ו ע"ב טיפת דם: ואגב ראיתי בתשובת בית אפרים חלק א"ח סי' כ"ב מביא לשון הירושלמי ר"פ הנחנקין גבי מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה באיזה חבורה כחבורת שבת או כחבורת נזקין אין תימר כחבורת שבת אפילו לא חיסר אין תימר כחבורת נזיקין עד שעה שיחסר ונדחק בפירושו ע"ש העלה עפ"י פי' פני משה דחבורה שסופה לחזור ולהתרפאות לענין נזקין אעפ"י שסוף הדם לצאת שוב יוכל באבר זה לעשות מלאכה פטור מלשלם נזק ולענין שבת חייב כיון שסוף הדם לצאת כו' יעוש"ה. ולענ"ד קשי' א"כ הו"ל לפשוט בעייתו ממתני' דבב"ק דף פ"ז הנ"ל דבהדיא משוה להו מתני' חבורה דמכה או"א לחבורה דשבת ואת"ל לצדדים קתני מתני' והא כדאי' כו' קשיא איפכא אם אית' דחבורת דאו"א כחבורת שבת היא אפילו לא חיסר משא"כ לענין נזקין א"כ חייב תשלומי נזק החבורה במכה אביו ואמו בא לו אחר שכבר נתחייב בנפשו אעפ"י שלא חיסר ואמאי פטור וגם קשה להרמב"ם הנ"ל הרי נהפוך הוא לענין שבת בעי' כגרוגרת דם משא"כ לנזקין ומכה אביו ואמו וגם קשי' חובל בחבירו בשבת דפטור במתני' דבב"ק פ"ז הנ"ל. ואמאי הא כבר נתחייב מיתה קודם חיוב התשלומים וי"ל חובל בהכאה אחת קאמר וכן במכה אביו כה"ג דבאים בב"א אבל מ"מ להרמב"ם קשיא מהירושלמי דהול"ל איפכא וצ"ע כנ"ל ולענ"ד דכוונת הירושלמי הכי עפ"י ס סוגית הש"ס דר"פ הנחנקין שקיל וטרי מכה אביו דלמא עד דקטיל לי' כו' והדר פריך איפכ' אימא אע"ג דלא עביד בי' חבורה אמר קרא מכה אדם ומכה נפש בהמה כו' אא"ע לנפש בהמה דהא אפילו הכחישה באבנים חייב תנהו ענין לנפש אדם ופירש רש"י דהיינו לאביו דאע"ג דלא בעי' מיתה חבורה מיהא בעינן ותוס' כתבו שם בהכחשה דלא הדרה איירי כו' יעש"ה וא"כ נ"ל בחובל באביו ונצרר הדם ולא יצא וגם אינו חוזרת החבורה בשבת כה"ג חייב או משום צובע לשיטת רש"י או משום נטילת נשמה מאותו אבר כי הדם היא הנפש והיינו חיסר אבל אי לנזקין מדמי' פטור אא"כ חיסר ממש שיצא הדם ומיתה הוא דלא בעי' אבל חבורה מיהא בעינן כנ"ל אבל מדדחיק הש"ס ר"פ הנחנקין לאוקמי היקשא למאי אתי ואם אית' הל"ל דאתי לחבורת אביו דבעינן כחבורת נזקין עד שעה שיחסר דוקא ולא כחבורת שבת לכל הפירושים בירושלמי הנ"ל וצל"ע והנני חותם בברכה מרובה כנה"ר ונפש אוה"נ בלונ"ח הדש"ת. הק' יהודא אסאד שאלה עח משנכנס אדר. ירבו שמחות לפרי עץ הדר. בקדש נאדר ה"ה כבוד ידי"נ הרב המאוה"ג המופלג החריף ובקי טובא מו"ה יוסף העניג ני' אבד"ק ווערבאצי. וכעת ראב"ד בק"ק נייטרא יע"א. היום פניתי ומכתבו הנעים ראיתי. הוא מסתפק ועולה לפי דעת היש מחמירין ברמ"א א"ח סי' שי"ח ס"ו הוא דעת הר"ר ברוך בעה"ת שאסור ליתן פשטיד"א על תנור שהוסק כדי להפשירו משום שהשומן שבו נימוח וה"ל נולד. אם גם בשמן זית דינא הכי או דלמא בשומן דוקא דהוא אוכל עודו קרוש וכשיהיה נמחה יהיה משקה. כמו פירות העומדים למשקין דמי וה"ל נולד משא"כ בשמן גם אחר שנימוח מקרי אוכל לא נולד הוא וכמו שלא הביא הרמ"א דעת היש מחמירין גם בסי' ש"כ ס"ט גבי שלג שנפשר ממילא מה"ט לדעת מעלתו [ולא כמג"א סקי"ד שם] משום דשלג גם עודו קרוש מקרי משקה לא ה"ל נולד ושרי את"ד מעלתו ני': הנה בספר התרומות הלכות שבת סי' רל"ה אחר שכתב איסור נתינת הפשטיד"א נגד המדורה משום נולד כמו הברד אף שתחילתו היה צלול. מ"מ בשנקרש וחזר ונעשה צלול ה"ל נולד וסיים סה"ת וז"ל אבל מותר ליתן ברד לתוך כוס יין לצננו אעפ"י שהוא נמחה הוי גרמא בעלמא כי מאליו הוא נמחה. וגם כשנמחה הוא מתערב ומתבטל תוך היין ואינו ניכר מה שאין כן שומן הנמחה מהפשטיד"א הוא ניכר בעין ולא מתערב כו' עכ"ל יעו"ש. הרי שנתן שני הטעמים להתיר דוקא לפי שמתערב הברד תוך היין ואינו ניכר. אבל אילו נמחה ונפשר השלג וברד בעיני' בחמה או נגד המדורה אסור לדידיה כמו שומן הפשטיד"א משום נולד וכ"כ הב"י וב"ח בסי' ש"כ בשם סה"ת באר היטיב. ושפיר חזיא המג"א בסי' ש"כ סקי"ד דגם שלג שנמחה בעין הו"ל נולד ואסור לדעת התרומה. ולא כמו שכתב מעלתו. א"כ דון מינה גם כן בשמן דאוכל הוא בתחלה וסוף נמי ה"ל נולד אם נקרש ונפשר כמו בשלג וברד אף שהוא משקה תמיד ועי' בספר תוספת שבת סי' שי"ח סקנ"ג וסי' ש"כ סקכ"ב וכ"ג ובמרדכי ס"פ במה טומנין באר היטב כנ"ל: וגם הרי במרדכי מייתי התם שוב דעת הר' יחיאל מפר"יש שהוא מביא ראיה להתיר מהא דפ' כירה סכה אשה ידה שמן ומחממה כנגד המדורה וסכה לבנה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפ"ה שרי כו' עכ"ל. ואם איתא מאי ראיה משמן שגם כשיהיה נמחה שמיה אוכל לכן ל"ה נולד. אבל שומן הנקרש בפשטיד"א שיהיה משקה בנימוח דמי לפירות העומדין למשקין וגם ספר התרומות שאוסר ולא חש לראי' זו נ"ל טעמו משום דהתם מחממה וסכה לבנה השמן שבידה מיד ולאלתר ואינו ניכר בעיני' לכן לא שמיה נולד כלל התם אבל להניח פך שמן שנקרש על התנור להפשירו אף שאינו נולד גמור דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא אסור לבעה"ת משום נולד כמו שומן הפשטיד"א וכדס"ל הכי בשלג וברד שנמחה בעיני'. שוב מצאתי בס' מנחת כהן שער ב' פ"ג כתב כן בפשיטות דבענין איסור הנולד השומן והשמן שוין הם בדינם עש"ה והנאני. אמנם קשיא לי טובא מהא דרבי בשבת מ"ם ע"ב א"ל לריב"א טול בכלי שני ותן בתוכו פך של שמן להפשיר. והא ניהו דמשום בישול ליכא דהפשירו בכ"ש לא זהו בישולו. מכל מקום הא מיהת הו"ל נולד כיון דניכר בפ"ע ואסור לדעת סה"ת וצ"ע לכאורה ונ"ל לתרץ הרי מסיק ר"נ ריש מסכת ביצה מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד כו' ובשבת דחמירא סתים לן רבי כר"ש כו' יעו"ש. א"כ רבי לטעמיה ס"ל נולד מותר בשבת אבל בעה"ת ס"ל להלכה נולד אסור בשבת לדידן כנ"ל: ומלבד זה הנה מ"ש מעלתו בפשיטות בשם תוס' דפסחים ובשם המג"א דשמן שנקרש מקרי אוכל אף אחר שנימוק ונימוח ומזה שפט כיון דמעיקרא אוכל והשתא אוכל הוא לא מקרי נולד כו'. במחכ"ת לא נהג מעלתו בזה מנהג החכמים במה שהעלים מלציין על מקום התוס' והמג"א איה איפה הם. או לענין מאי כ"כ. כאילו בא לנסותי אם כל דיבורי תוס' דמס' פסחים וכל הסי' מג"א ערוכים בזכרוני תמיד אין דבר מהם נעלם ממני אתמהה. ואם מעלתו הרמה לי לא ראה בעצמו דבריהם בפנים רק מה שעלה בזכרונו לא היה. לו למעלתו להעיד בשם תוס' ומג"א ולהחליט הדבר היפוך. ומה גם לדון מיניה על ענין אחר כי הנה תוספת בפסחים י"ד ע"ב ובמנחות ל"א ע"א בשם הר"ת העלו עפ"י סתירת הסוגיא דכל זמן שלא נקרש השמן משקה הוא אליבי' דכ"ע ולא אוכל. וכשנקרש וחזר ונימוח בהא פליגי תנאי ר"מ וחכמים ס"ל משקה הוא וחזר לטומאתו ראשונה ונעשה תחלה וגם לא בעי' כביצה ור"ש שזורי ס"ל בזה שאינו משקה ובש"ס מנחות שם פסק הלכה כר"ש שזורי והרמב"ם פסק כחכמים בר"פ ט' מהל' ט"א כמ"ש הכ"מ שם. ומבואר בר"ש משנה ש' פ"ג מטהרות דבעודו קרוש אינו לא אוכל ולא משקה וטהור לגמרי לכ"ע ע והכי פסק הרמב"ם בפ"א דין י"ט מהל' ט"א ולפמ"ש הצ"ק במנחות ל"א בתוס' שם דהא פיסקא דרמב"ם רפ"ט מט"א בקיבל טומאה השמן בעודו צלול ושוב נקרש וחזר ונמחה אתי גם לר"ש שזורי דמודה ביה כ"ע דמשקה הוא וחוזר לטומאתו ישנה אבל בקיבל טומאה אחר שנימוח בהא פליגי תנאי ופסק הרמב"ם כר"ש שזורי בפ"א דין י"ט הנ"ל דאינו לא אוכל ולא משקה גם אחר שנימוח יעו"ש ודרכו נכון מאד: אבל לכ"ע מיהת שמן שנקרש וחזר ונמחה ליכא למ"ד דמקרי אוכל. אלא בעודו קרוש לכ"ע אינו אוכל ולא משקה וכשנמחה הו"ל משקה לרבנן. ולר"ש שזורי אינו לא אוכל ולא משקה [ובתוספת מנחות ל"א הנ"ל מ"ש ר"ש שזורי לא חשיב שמן משקה אלא אוכל נ"ל דט"ס היא תיבת אל"א וצ"ל ולא אוכל] וכן במג"א סי' קנ"ח סק"ז בשם התוס' דפסחים י"ד מייתי רק דשמן שנקרש אפילו חזר ונימוח לא מקרי משקה אבל פשיטא ודאי לכ"ע דגם אוכל לא מקרי וממילא לכ"ע ה"ל נולד השמן שנקרש ונימוח בשבת אם כבר קיבל טומאה בעודו צלול שוב כשנקרש נטהר שאינו לא אוכל ולא משקה ושוב כשנימוח חוזר לטומאתו ראשונה להכ"מ אליביה דחכמים וקיי"ל הכי ולהצ"ק גם ר"ש שזורי מודה ביה ואין לך נולד יותר גדול הוא מזה שנשתנה דינו ע"י השתנות מציאותו מקרוש לצלול. והא גופא נ"ל טעמא דסה"ת שהחמיר גם בשלג וברד שנמחה מאליו והוא בעיני' כנ"ל משום דה"ל נולד היינו עפ"י התוספתא דמייתי הר"ש