יהודה יעלה אורח חיים סד

מאי פריך ליה אביי דף כ"ג אלא מעתה ביו"ט לשתרי הא גופא מה"ט שמא יטה שיתבער מהר אסור נמי ביו"ט דהוי הבערה שלא לצורך ואף דאמרינן מתוך כו' מ"מ איסורא דרבנן איכא ורבה הא גזר גזלג"ז עכ"ד. הנה לסברת ריב"א בתוס' ריש פסחים ה' ע"ב למ"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור כלל ביו"ט א"כ קו' גמרא הוא מדליכא מאן דפליג בהא דא"מ בשמן שריפה דשמא יטה דשמא יטה ביו"ט לשתרי למ"ד מיהת ללאו יצאה וכיון דע"כ לדידיה צ"ל טעמא אחרינא מנ"ל תו לרבה דאמרי' כלל ה"ט בזה שמא יטה ואע"ג דכתבו תוס' דף כ"ד ע"ב דלא אמרי' מתוך כו' בשריפת תרומה מדרבנן מיהת היינו דוקא סברת מתוך כו' אבל למ"ד הבערה ללאו מפורש בתורה התירה דיו"ט מדכתיב לא תבערו כו' ביום השבת כמ"ש ה"ה פ"א מהל' יו"ט אין כח ביד חכמים לאסור לדעת הט"ז ואף דריב"א לטעמיה בתוס' דף כ"ד שם דס"ל אפילו מה"ת אסור ביו"ט שריפת תרומה היינו אליבי' דר"מ דמדמי' ליה לקדשים אבל אנן השתא אליביה דטעמא דרבה קיימין וא"ש ואפי' להר"י בתוס' שם דלכ"ע הבערה ביו"ט נמי אסור נ"ל דלכאורה צל"ע פי' רש"י שמא יטה שיתבער מהר כו' והרי מקודם סמוך לא פירש רש"י דמצוה לבערו ודלמא אתי' ביה לידי תקלה דאכילה עכ"ל. והרי קיי"ל מסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה א"כ מיד שהדליקו תו ליכא חשש תקלה דאכילה וליכא למיחש כלל שמא יטה כדי שיתבער מהר דמה לו בכך. וצ"ל כיון דאם נותר משמן שבנר שלא נדלק כולו איכא חשש תקלה אכילה במוצאי שבת ממותר ה השמן חיישי' שמא יטה כדי שיתבער מהר היינו שיתבער הכל בשבת ולא ישאר בשולי הנר מותר שמן עד מוצאי שבת וא"כ כיון דמסתמא נותן שמן בנר כשיעור דצריך לו לסעודתו עד שעת שכיבה וא"כ ביו"ט לשתרי דאפילו יטה כשיגיע בסוף לשמן בשולי הנר יהיה לצורך ולא כדי שיתבער מהר ובשבת ממ"נ אסור כשיעור מצומצם שמא יטה לצורכו משום שלום בית ויותר משיעור שמא יטה כדי שלא ישאר ממנו עד מוצאי שבת ויבא לידי תקלה ומה"ט באמת גם ביו"ט אסור אבל מהני' סתמא דסיפא דומי' דרישא יו"ט דומי' דשבת קתני אין מדליקין אפילו כשיעור מצומצם ופריך שפיר הא מיהא לשתרי ביו"ט אע"ג דביו"ט מסתפק משמן שבנר וליכא משום מכבה דהא כל אוכל נפש ואיכא חשש תקלה דאכילה וממילא חיישי' שמא יטה שיתבער מהר ממש ויהיה הבערה שלא לצורך ז"א דבשיעור מצומצם ודאי לא ירצה שיתבער מהר משום שלום ביתו אלא בהגיע השמן לשולי הנר יטה לצורך כנ"ל: ועוד בה שלישית דלכאורה הא דד"ח לא חייש בהא לשמא יטה נ"ל דה"ט מפמ"ש בירושלמי בפ' זה דאין שורפין תרומה טמאה בלילה כמו בקדשים וא"כ ממ"נ הא גם בחול שייך שמא יטה כדי שיתבער מהר מתוך שמצוה עליו לבערו וליתסר גם בחול להדליק שמן שריפה ביו"ט והוא דולק בלילה דשמא יטה בלילה. ונמצא מבעיר בלילה דהא מטה הוא כמבעיר ממש ונ"ל בשבת גזרי' שישכח שהוא שבת אבל בחול הרי רואה שהוא לילה ולא יטה משום איסור שריפה בלילה כנ"ל טעמא דר"ח. אבל רבה ס"ל הא דלא חיישי' בחול שמא יטה בלילה ה"ט דשריפת תרומה דאסור בלילה רק מדרבנן הוא גזירה אטו קדשים והו"ל גזלג"ז. משא"כ בשבת וא"כ פריך ליה אביי שפיר ממ"נ אי ס"ל לא גזרינן גזלג"ז א"כ ביו"ט לשתרי אע"ג דאם יטה יהיה הבערה שלא לצורך הא מדאורי' אמרינן מתוך כו' והו"ל גזלג"ז ואי ס"ל גזרינן גזלג"ז קשי' איפכא גם בחול ליתסר דשמא יטה בלילה כנ"ל ואהדר ליה גזירה כו' אטו שבת והה"ד חלה אטו שמן והא דלא גזרי' בחול שמא יטה בלילה אין לדמות בדרות חכמים זה נזה רש פוס' ריס גזירות חכמים זה לזה כמ"ש תוס' ריש דף כ"ד סוף ד"ה גזירה וכ"כ תוס' ס"פ כירה ור"פ כל הבשר ועיין נוב"י תניינא סי' צ"ו חלק א"ח מוכיח דגמרא פליג אירושלמי הנ"ל ע"ש. ולפמ"ש להפוך הוא דמוכח כנער מגמר' נמי כהירושלמי לכ"ע בין לר"ח בין לרבה כנ"ל ודו"ק אהובי תלמודי החזיק תמיד במעוז התורה חזק ואמץ והיה לאיש והנני חותם בברכה רבך אוה"נ הדש"ת. הק' יהודא אסאד תשובה עז שלמא רבא וחייא אריכא ובריות גופא לכבוד ידי"ע וידי"נ אבן הזוהר כעצם השמיים לטוהר ה"ה הרב הגאון המפורסם בנש"ק צדיק ונשגב קש"ת מוה' פנחס ליב פריעדמן ני' ויזרח האב"ד ור"מ בקאמאראן. גי"ה קבלתי עב"ד ולעשות רצונו חפצתי כו' וע"ד התורה אשר כבדני הדרתו מחידוש משנתו אחוי' לן חורפי' ומחליי' ליה לשבח. הן אמת דברי נכון ונחמד הוא וראוי להעלותן ופרסמתי הקושיא בשמו ולכבודו הפכתי בו ונ"ל לפקפק על הקושיא שלו שהציע הדרתו גם לפני מורי הגאון רשכבה"ג מוהר"מ בנעט זצוק"ל זי"ע. אמאי אי דם מיפקג פקיד מותר הבעילה להרמב"ם דאיסור חבורה משום מפרק הוא תולדה דדש והרי דישה גופה בדבר שהוא כנוס בעין הוא החיטין בתוך הקשין כו' ע"כ: הנה יש לחלק דמלבד שיש חדר מיוחד לכל גרעין חטה תוך השיבולת יש ג"כ קליפה לכל גרעין וגרעין הדבק בגרעין סביב הוא המוץ נמצא כל גרעיני החטה הם כנוסים בכלי תוך כלי ואפילו כותש חיטין במכתשת להסיר קליפתן בלבד דהו"ל נמי דש כמ"ש בשבת ריש דף ע"ד ה"ט משום דקליפתן דבוק ממש בגרעינין ואפי' אם נפתח פתח כיון דנסדק אותו קליפת המוץ ע"י ציפורן אדם אין גרעין החטה נופל מתוכה אא"כ יקלפנה סביב כולו או רובו לכן כותש נמי הו"ל דש ועיין ר"פ העור והרוטב שזורעין חטה בקליפתה ומכ"ש הקליפה הקשה שכותשין במכתשת לפנים מן המוץ שהוא אוכל כמ"ש רש"י התם בחולין והיא חלק העליון של הגרעין דבוק בעצם ממשו הוא וה"נ דם בתולים אם חבורי מיחבר הוא נבלע בדופני הרחם אבל אי מיפקד פקיד אינו נבלע בדופן הרחם כלל אלא נכנס ועומד בפ"ע הוא לא דמי כלל לדש: ועוד פשיטא מלתא דעל גרעין אחד בלבד אין שם דישה עליו אלא על כל השיבולת שיש בה הרבה גרעינין ולכל א' חדר מיוחד בפ"ע וכיון שכ"א בפ"ע הוא לא מקרי כנוס ועומד משא"כ דם בתולים אי מיפקד פקיד כנוס במקום א' הוא ומוכן לצאת בעשיית הפתח לא דמי לדישה ומפרק ודם חלזון מיפקד פקיד היינו שאינו נבלע בעובי הבשר אלא כנוס הוא בין עור לבשר או תוך הבשר בכל שטח גוף החלזון אבל אינו כנוס במקום א' ממש אצל פתח החבורה: שניות מד"ס הרי באספ"ז בסוגיא זו הקשה בה"ג לשיטת רש"י דאיסור חבורה משום צובע הרי צובע המפה והסדין אף אי דם מיפקד פקיד ותי' דצובע בלא טרח' ואומנות אין שם מלאכה עליו ושרי יעו"ש וכוונתו נ"ל דמדאוריי' שרי אבל מדרבנן ודאי אסור אפילו במזיגת יין אדום ביין לבן וכיו"ב שהוא ג"כ בלא טורח ואומנות אלא במקום מצוה שרי הבעילה קאמר וה"נ י"ל במלאכת מפרק אי חבורי מיחבר הו"ל מפרק ע"י טורח משא"כ אי מיפקד פקיד הוא מפרק הדם בלא טורח ואומנות כלל ושרי אבל דם חלזון לפרקו אומנות הוא כמ"ש באס"ז שם: ועוד בה שלישי' לפמ"ש רש"י בשבת דף ע"ג ע"ב בד"ה אין דרך תלישה ופריקה בכך ע"י זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור עכ"ל א"כ לכאורה קשה אי דם בתולים חבורי מיחבר נמי לרמב"ם דחבורה משום מפרק הוא היינו ביד או בכלי אבל מפרק דם ע"י אבר התשמיש הו"ל כלאחר יד ופטור ומותר מדאוריי' לכ"ע ואפילו ר"פ בשבת דף ע"ג שם דמחייב משום מפרק בשדא פיסא לדקלא ואתר תמרא היינו ע"י זריקה דוקא דס"ל היינו נמי אורחיה אבל מודה הוא דכל כלאחר יד הוא פטור וא"כ בבעילה קשה כנ"ל אמנם הא בורכא דלפרק דם בתולים ע"י בעילה ודאי היינו כ' אורחיה לכ"ע באבר התשמיש דלא סגי בלא"ה וזהו אי חבורי מיחבר אבל אי מיפקד פקיד אפשר ואפשר להוציא בתולים באצבע שביד ממש כמו תמר וכל מועכות של בית ר' ביבמות דף ל"ד ע"ב ובילקוט פרשת ח"ש רמז כ"ט שעשה כן יצחק לרבקה זהו כי אורחי' וע"י בעילה באצבע האבר הו"ל מפרק כלאחר יד ופטור ומשום מצוה מותר לבעול גם מדרבנן כנ"ל: ועל ארבעה לו אשיבנו הרמב"ם לטעמיה לדעת הרבה מחברים פסק כר"ש עומד לתלוש ולשרוף כתלוש וכשרוף דמי כמ"ש הב"ש סי' קכ"ד והפלתי סי' צ"ט סקי"ב וגם בלא דבר מצוה בעומדת לבצור כבצורות דמיין בח"מ סי' צ"ה סעיף ועיין בית מאיר סי' קכ"ד ותשובת שער אפרים סי' א' ותשובת מקום שמואל סי' ג' וסי' ק"א והרי אמרי' דבוגרת בתוליה כלין מאליה והיינו ע"כ משום דקי"ל מיפקד פקיד. לכן בבגרותן שפתחן מתרחב נושרין בתוליהן. אבל אי חבורי מיחבר ונבלע הדם בדופני וכותלי הרחם מאין הרגלים להיות נושרין מאליהן על ידי רחבת פתחן וכיון דבגידולי קרקע ממש עומד ליתלש כתלוש דמי נהי דלענין שבת לכ"ע לאו כתלוש דמי כדקיי"ל בא"ח סי' של"ו סי"ב ובחולין דף קכ"ז ע"ב תאנים שיבשו באביהן ואילן שיבשו פירותיו כו' וכמ"ש תוס' בב"מ דף ק' ע"ב ד"ה ואמר כו' ובשבועות דף מ"ג ע"ב בד"ה כבצורות כו' מ"מ ביבשו עוקציהן גם לענין שבת כתלוש דמי כפי' רש"י בחולין קכ"ז ע"ב בד"ה אי דיבשו כו' ועכ"פ באדם דלתוספת בשבת ע"ג ע"ב אינו גדולי קרקע אפילו בהמה אלא לרמב"ם הוא דס"ל אדם נמי ג"ק הוי לענין מפרק הא מיהת לענין עומדת לתלוש מודה בי' דשוה אדם לענין שבת כמו בשאר דברים דקיי"ל כתלוש דמי לכן אי דם בתולים מיפקד פקיד כיון דממילא עומד להשרות בבגרותה כתלוש דמי וליכא משום מפרק משא"כ בדם חלזון ושאר חבורה באדם ובבהמה שאין הדם עומד לצאת זולת החבורה בהם וכן חולב או סוחט הפירות דאע"ג דמיפקד פקידי החלב והמשקין כמ"ש בפסחים דף ל"ד ע"ב ועי' מ"ש מורי הגאון בספר מגן אבות דף ה' ע"ד ודף כ' ע"ב מזה מ"מ לולא סחיטתו וחליבתו לא היה סופו לצאת ולהתפרק מאליו כנ"ל: ומה שהקשה עוד מכת"ר ני' לאידך גיסא לרמב"ם דחבורה משום מפרק הוא בעי' שיעור דם כגרוגרת א"כ למה אי חבורי מיחבר