יהודה יעלה אורח חיים ס

בד"ה קודם כו' יעו"ש. ואין זה ענין כלל לחיטי קורדנייתא דהתם סוף סוף לא יהיב לה מידי. ובמה תתקדש לו וזה פשוט עי' בב"ש סי' כ"ח ס"ק. אבל ביותר אני תמה על מעלתו ני' איך הוציא מפיו דבר זה לומר בלתי ס' כיון שעבר איסור דרבנן ורדה חלת דבש שאסור לאכלה ביו"ט. אתמהה הרי ע"כ לא פליגי אי דרשה דאך שלא לקצור הוא דאורייתא אי דרבנן אלא אם הוא לצורך יו"ט. אבל שלא לצורך לכ"ע דאורייתא הוא. וא"כ אם אכלו אחר שרדה עבר רק אדרבנן ואם לא אכלו עבר אדאורייתא. והרי אפילו באיסור שבות דרדיית הפת בשבת שגזרו עליו רבנן בפירוש מ"מ מותר לו לרדות קודם שיבוא לידי איסור סקילה או איסור חטאת וה"ה איסור לאו דאין חילוק בדאורייתא בין לאו לכרת כדאיתא בכ"מ וכדקיי"ל בש"ע א"ח סי' רנ"ד ס"ו. מכ"ש איסור זה שהמציא מעלתו שלא לאכלו שלא מצינו שגזרו עליו כלל ודאי וכ"ש אמרי' שלא אסרו לו לאכול ואדרבא נהפוך הוא דמצות וכופין אותו לאכול כדי שלא יעבור אדאורייתא אם לא יאכל לדברי מעלתו ועכ"פ לא אסרוה באכילה. ועוד אפילו לצד האבעי' בגמרא ריש שבת דף ד' הנ"ל שלא התירו לו לרדותה כו' היינו שעכ"פ ירויח בזה שלא יעבור על איסור דרבנן ברדיית הפת אף שעי"ז יעבור איסור דאורייתא העמידו דבריהם במקום כרת עי' מג"א סי' רנ"ד סקכ"ב משא"כ בנ"ד אף אם נאסור לו לאכלו מ"מ כבר עבר אדרבנן שרדה חלות דבש ואם לא יאכלנו יתוסף לו עוד איסור דאורייתא כנ"ל א"כ מהי תיתי כלל לאסרו באכילה וכי מי שאכל שום וריחו נודף וכו'. ותדע עוד דהא קיי"ל כמ"ד מעשה שבת דרבנן א"כ מ"ש דנקט מתני' וברייתא פלוגתא דר"מ ור"י וריה"ס במבשל בשבת ולא נקט כן במבשל ביו"ט לחול בכה"ג דלא שייך הואיל כו' סמוך לביה"ש ולא מתוך כו' כגון שאינו צורך קצת וע"כ דליכא פלוגתא כלל ביו"ט ובכל אופן ולכ"ע שרי ואפילו מצוה איכא לאכלו כנ"ל ועי' רי"ף ורא"ש ביצה ל"ו ע"ב בשם ירושלמי וכולן האסורים משום שבות ורשות כו' אם עליהן בין שוגגין בין מזידין כו' מה שעשה עשוי ועי' בשלטי גבורים וביש"ש שם ועי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח אי אמרינן אי עביד ל"מ ועי' שעה"מ הל' גירושין ותיקון יד אליהו מזה אבל ברדיית דבש לא שייך כ"ז דא"נ לא אהני מעשיו אינו אסור באכילה כנ"ל שוב מצאתי בתשובת ריב"ש סס"י רנ"ד במי ששחט מיו"ט א' דר"ה ליום ב' בשוגג אומר מותר הוא והעלה אפילו עבר ושחט ובישל במזיד הבשר הנשחט והתבשיל מותר כמו באופה מיו"ט לשבת בלא עירוב תבשילין דקיי"ל לא קנסי' לי' לאסרו בדיעבד כיון דמדאורייתא קיי"ל הואיל כו' ומכ"ש עבר בשוגג ואע"ג דמבשל קניס ר"י שוגג אטו מזיד שאני התם דאיכא איסורא דאורייתא משא"כ ביום טוב מדאורייתא אמרינן הואיל עש"ה. ועי' ביצה י"ז ע"ב. נאם ידי"נ הדש"ת הק' יהודאסאד תשובה ע לכבוד הרב המאוה"ג הדיין המופלג המצויין קש"ת מו"ה מנחם אהרן ני' בק"ק נייטרא יע"א מכ"ק קבלתי כו' וע"ד מה שכתב מר מעלתו סייעתא לדידי שגם תוס' בערובין דף ל"ז ריש ע"ב כתבו כן כאשר כתבתי אחזיקנא ליה טיבותא דהביא לי תנא דמסייע ומר מכ"ת ני' הקשה ע"ז מביצה ל"ח להרמב"ם די"ב מיל הוי דאורייתא ותי' מר עפ"י סברת ריב"א בתוס' פסחים ה' ע"ב ביו"ט לכ"ע הוי תחומין לאו דאורייתא לכאורה יפה תי': אבל באמת ז"א דרש"י ותו' בחגיגה י"ז ריש ע"ב כתבו דגם ביום טוב י"ב מיל דאורייתא הוא וכבר עמד בזה בס' טורי אבן כו' עפ"י דברי ריב"א הנ"ל. וגם הפ"ח בא"ח סי' תצ"ה סק"ג הניח בצ"ע וכן הרז"ה ורמב"ן סוף דערובין הקשו על הרמב"ם הנ"ל מביצה ל"ו ע"ב דקאמר ש"מ תחומין דאורייתא הרי דאינהו נמי ס"ל גם ביו"ט י"ב מיל דאוריי' הן אמת זה איזה שנים הקשא לי למדן מופלג א' כבוד הרב מו"ה יעקב מגיד ני' על הר"מ הנ"ל מערובין מ"ה ע"ב ספק דרבנן להקל והשבתי לו עפ"י סברת ריב"א הנ"ל דהתם ביום טוב קאי. אבל מוכח דעת ראשונים הנ"ל גם ביום טוב. לכן לע"ד נ"ל דגם הריב"א מודה דאיסור עשה מיהת איכא ביום טוב שבתון. ולאו הבא מכלל עשה הוא בשריפת תרומה וקדשים נותר שצריך להמתין עד בקר שני. ובזה מתורץ תמיה' השאגת אריה סי' ע"א על הריב"א מש"ס דיומא דף ל"ו יע"ש וכיון דמ"מ עשה איכא תו מכדי דאורייתא הוא מה לי עשה מ"ל לאו. וגם קושי' מתיישבים בזה ומה דקשה לכאורה ע"ז מירושלמי בתוס' ביצה דף כ"ג ישבתי ואין עת האסף פה. ודאתאן עלה מיהת הדק"ל קושית מעלתו ני' על הרמב"ם מביצה דף ל"ח. ונ"ל דכבר הרגשתי במכתבי הקדום דסברת תוס' דעירובין הנ"ל ניתן ליאמר דוקא אי בדאוריי' אין ברירה היינו מה"ת דינא הכי. אבל לפי מ"ה שמצדד התוי"ט פ"ח דפסחים דבדאורייתא אין ברירה היינו מדרבנן לכאורה ליתא לסברא תוס' דערובין דבעיקרו דאורייתא נמי אין ברירה כיון דבדאורייתא גופא רק מדרבנן דינא הכי אין ברירה ולע"ד ספיקא דתוי"ט בזה תליא בפלוגתת הרמב"ם ורשב"א אי כל ספק מה"ת להחמיר או מה"ת להקל כיון דהא דא"ב בדאורייתא ה"ט משום דספק תורה להחמיר וא"כ תוס' לטעמיה דפליגי על הרמב"ם כמ"ש הפלתי סי' ק"י בכללי ס"ס א"ש אבל הרמב"ם לטעמיה דספק מדאורייתא להקל לית ליה סברת תוס' עירובין הנ"ל. ומ"מ לק"מ להרמב"ם קושית תוס' עירובין הנ"ל כיון דהא גופא נמי פלוגתת הרמב"ם ורשב"א הנ"ל תליא בפלוגתא אי חתיכה א' או ב' חתיכות בעי כמ"ש הר"ן ספ"ק דקידושין ומהרי"ט בתשובת ח"ב סי' ט' א"כ בעירובין ל"ז רצה הש"ס ס לתרץ אליביה דכ"ע. א"נ קים ליה דר"י ס"ל חתיכה א' וא"ש תי' התוס' שם. אבל ר' אושיע' בביצה ל"ח מצי סבר שני חתיכות בעי כנ"ל: ועוד נ"ל בתחומין שאני דדבר שיל"מ הוא ומסקינן ריש ביצה והכי קיי"ל דס"דרב נמי אסור בדשיל"מ. ומ"מ בתחומים ספק להקל כמ"ש בערובין מ"ה ותוס' שם ד"ה אב"א כו' וה"נ אף דעיקרו דאורייתא נמי יש ברירה ואף דתוס' במסכת שבת דף ל"ד כתבו להיפוך דבתחומים ספיקו להחמיר. א"ז סתירה לתוס' עירובין הנ"ל דהחילוק פשוט התם בשבת אסור להכניס עצמו בס"דרב לכתחלה כמו שכתב מג"א סי' יו"ד סקי"א וסי' תס"ז ועוד התם אוקמה אחזק' חזקת ביתו. אבל בעירובין שם אוקמיה אחזקה דהני מים שנתקשרו בעבים הם מערב יום טוב וא"כ בביצה ל"ח דמיא להא דעירובין. ומ"ש מר ידידי מדהוצרכו תוס' בשבת ל"ד הנ"ל לתת טעם דיש לו סמך מקרא ע"כ לית ליה כהרמב"ם בתחומים י"ב מיל האמת כן הוא שכן מפורש בתוס' בשבת ל"ד שם כתוס' ועוד הרי כתבו תוס' בשבת שם וז"ל וכן יש בירושלמי ור"ל ע"כ מה"ט די"ל סמך מן המקרא. והרי בירושלמי הוא מקור דין הרמב"ם הנ"ל כמ"ש תוס' בחגיגה י"ז בהדיא ורז"ה ספ"ק דערובין הנ"ל. וע"כ צ"ל להעדפה כתבו טעם זה מלבד שעיקרו דאורייתא אף גם זו לפי שזה גופא י"ל סמך מקרא כנ"ל: וע"ד כוונת תוס' בפסחים דף צ' שכתב מעלתו בכוונתם לחלק בין היכא דאפשר להיות כן או דהחוש מעיד היפוך סברת ברירה ע"כ. ק"ל מביצה ל"ח הנ"ל ע"ז דמסקינן בתחומים דרבנן יש ברירה אף בהמה מותרת: והרי בהמה ינקי תחומים מהדדי דכל אבר ואבר יונק משל חבירו ואין כאן לברור וכמ"ש רש"י דף ל"ז בד"ה לעולם. וה"נ י"ל בדאורייתא יש ברירה למ"ד וצ"ע: וע"ד תירץ מעכת"ה ני' על קושייתי דתוס' הק' שפיר על רש"י לטעמיה ויינ"ס תחילתו על הספק ול"א ביה ברירה כמו דל"א ביה סדר"ב להקל כה"ג וטעמא דברירה הוא. מה"ט דסדר"ב להקל [ומה שכתב סברא זו ע"ש הצל"ח באמת כן הוא בר"ן ר"פ כל הגט ומהרש"ל ביש"ש פליג עלי' עי' ב"ש באה"ע סי' קל"א סק"ד. ועדיין תקש' קושייתי לדעת מהרש"ל] דברי חכמה הם. ודבר גדול דיבר בזה. אבל יש לפקפק טובא בהא בט' ציבורים בפסחים ט' דנין אנו על הבדיקה שמא נטל עכבר מצה ולא ימצא בבדיקתו חמץ. וכל עיקר הבדיקה על הספק זה נתקן שמא ימצא או לא. משא"כ ביינ"ס כה"ג ספק אחר הוא שלא על ספק זה ניתקן האיסור. וגם הול"ל ס"ס שמא ניסך שמא לא ניסך. ושמא לא זהו שנגעו. את"ל נמי שניסך ועוד ברמ"א ריש ה"ל יינ"ס קכ"ג וש"ך וטו"ז משמע דאיסור סתם יינם הוא גזרינן הא אטו הא ואפי' אי ודאי לא ניסך בנגעו והרי זה דומה לשאר סדר"ב דשייך ברירה כנלע"ד מכאן ואילך חסר: נאם הק' יהודאסאד תשובה עא מרוכב בערבות. ברכות רבבות. לראש צדיק כביר. ה"ה כבוד ידי"נ וחביבי. הרב המאוה"ג חרוץ מופלג כש"ת מו"ה אברהם כהן ני' אבד"ק גורבע יע"א: מכ"ק קבלתי. ואשר הזכירני מאשתקד שלא השבתי לפרו"מ ני' על שאלתו הלכה למעשה במינקת חבירו האמת אגיד כי יצאו הדברים מלבי. מסיבות חבילות טרדות אשר לא יאומן כי יסופר. ובפרט מענין מינקת חבירו קבלתי מרבותי למנוע מלהזדקק להורות בו היתר. לכן נשכח שאלתו מאתי. ואת פרו"מ כת"ר הסליחה. ועל של עתה באתי שהעיר הדר"ג ני' בסוגי' דתולש וגוזז לפי הסוגיא דבכורות כ"ה התולש כנף עוף חייב ג' חטאות דאורחה בתלוש וגוזז הוא ומעתה למה מנה ג' ולא ד' חטאת גם עוקר דבר משום גידולו דתולש צמר בהמה אינה פטורה רק משום דעוקר כלאחר יד דאין דרכה בתלישה כפרש"י שם ורמב"ן שכתב להתיר תלישת נוצת עוף לשחטה משום דסופה לתלוש אחר שחיטה נראה דגם במת שייך עוקר דבר מגידולו עכ"ל מעלתו: וכוונתו נ"ל דבלא הרמב"ן לק"מ די"ל מה"ט נקט ג' חטאת היא מלתא דפסיקא בין תולש מן עוף חי בין מעוף מתה משום גוזז משא"כ עוקר דבר מגידולו לא שייך רק בחי ולא במת לכן שבקה ברייתא אבל מהיתר הרמב"ן לפי שנדחה מלאכה זו ביום טוב אחר השחיטה. הותר גם קודם שחיטה ע"כ ס"ל מלאכת עוקר דבר מגידולו נמי שייך במת כמו בחי אלא שהותר אחר שחיטה לצורך אוכל נפש וקשיא א"כ לתני ד' חטאת כנ"ל ובאמת ז"א דודאי במת שכבר פסקה יניקת