יהודה יעלה אורח חיים נט

ועיין בש"ס ע"ז דף י"ג ע"ב וחייב שתים התם ע"כ רק למלקות קאי כנ"ל ולק"מ ודו"ק ועיין בחולין דף ל"ג ע"א ברש"י ובתשו' בית אפרים חיו"ד סימן ע"ה ומה שכתבתי בתשובתי במק"א [ועיין בס' קרבן נתנאל על הרא"ש ביצה י"א פי' כוונת הרא"ש כרבא בשבת ע"ה אין עיבוד באוכלין ולע"ד התם מליחה דביתא מיירי ולכ"ע ניחא ובשבת פ' שמונה שרצים סי' ב' השיג על התוי"ט וכיון לזה בס' תוספת שבת סי' שכ"א דרש"י פסק להלכה כרבא בר הונא לתרץ הצ"ע דמג"א על הרשב"א וק"ל ביבמות ל"ג הנ"ל גם בלא חלבים להך דעה הנ"ל הו"ל לש"ס לתרץ נמי זר ששימש בשבת ששלח אמורים ואיברי עולה לרבה ב"ר הונא דחייב משום מעבד ועכ"ל משום דלא מלחן לאברים כדבעי' ליה לאורחא אלא מליחה דביתא גם לרבה בר הונא ליכא משום מעבד א"כ ודאי מליחת חלבים לדידן לא עדיף ממליחת בשר לרבה בר הונא ולק"מ וכמ"ש לתרץ לעיל אלא דשעה"מ הוכיח דחלב שאין אוכל עדיף וכנ"ל. וע"ד החקירה פתח דברינו יש לכאורה ראיה לדברינו מקושית הש"ס שבת ע"ה ע"ב פיסקא המולחו והמעבדו היינו מולחו היינו מעבדו רי"ו ור"ל דאמרי תרווייהו אפיק חדא מהני ועייל שרטוט ואם איתא דמולח בשר אית בי' מפרק מדאורייתא מאי קושי' ולמה ליה לאפוקי חדא ות"ל דה"פ המולחו ר"ל לבשר הצבי והמעבד את עורו והכי משמע לשון המולחו בוי"ו הכינוי דאבשר קאי ומשום מפרק חייב דאל"כ ה"ל למימר טפי המולח והמעבד את עורו כמובן אע"כ ליכא מפרק בזה אבל באמת ז"א דמפרק רק תולדה הוא ובמשנה אבות מלאכת ארבעים כו' תנן ואסתגר בראיות ראשונות. והנני חותם בברכה כא"נ ונפש אוה"נ הדש"ת. הק' יהודא אסאד תשובה סו אין קץ לשלום למרבה המשרה. בחכמה מפוארה. וביראה טהורה. ה"ה כבוד ידי"נ תלמידי הרב המאוה"ג עמק החרוץ מופלג ובקי טוב'. בנש"ק. מו"ה משה ליב כ"ץ דיינא בק"ק ניקאלסבורג ני' גי"ה קבלתי כו' ועתה הנני להשיב על קצת אשר העיר הדרתו ני'. ע"ד אשר תמה מעלתו ני' על התוי"ט בשבת ס"פ מפנין קושיתו אי תחומין י"ב מיל נמי דרבנן הוא מפהג"מ [הוא קושית הרשב"א ובפמ"ג במשבצות סי' של"ב בשם תה"ד פשיטא הוא טעות בדפוס וצ"ל בחה"ר ונתחלף ח' בת'. ור' בד' בכתב רש"י. ועמדו עליו האחרונים בס' תוספת שבת ובס' חמד משה ובס' קול יעקב בסי' ש"ל ותירצו יפה גם שניהם גם קושי' הרשב"א על רש"י גם קושי' התוי"ט על הפוסקים בפשט הגמרא יעו"ש ולענ"ד בפשוט י"ל קושית הש"ס קאי לאוקמה למתני' גם אליביה דר"ע דס"ל תחומין דאוריית' דאשכחן סתם מתני' דף ס"ו בסנהדרין כוותיה ולק"מ קושית רשב"א וקושית התוי"ט. אבל על תי' התוספת יום טוב לא עמד איש] ופרו"מ העיר עליו הא כללא בידן מה לי לאו מה לי כרת כבמ"ל פ"א מיו"ט ונראה לי היינו בהרחקה דרבנן לא חילקו ביניהם: אבל מדאורייתא מחלקין דקיי"ל ביומא דף פ"ג דחולה מאכילין אותו הקל קל כו' וקיי"ל ביבמות דף ח' כרבא אין עשה דוחה ל"ת דכרת כמ"ש בס' כריתות להר"ש וז"ל הר"ן בפ' שבועות שתים שהסכים להרמב"ם דגם שבועה שלא אוכל ח"ש אסור ביה מה"ת אע"ג דהתם ביומא רק מרבוי' דכל חלב מייתי' איסור ח"ש. ודאי האי רבוי לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרי' רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי כו' הרי דאל"כ הו"ל לחלק בין כרת ללאו. ובשבת כ"ה קדש חמיר שכן ענוש כרת. וכן ביבמות ה' ע"ב מה פסח ומילה שכן כרת. וכן בפסחים כ"ה ע"א והרבה כיו"ב בש"ס. ולדעת ר"י קורקוס בכ"מ פ"י מטומאות מת מחלק הרמב"ם בין ספק כרת מדאורייתא להחמיר דחייבה תורה אשם תלוי וספק לאו מה"ת להקל וגם עדיפא מזה אפילו חומר דלאו נגד עשה פרכינן מדאורייתא בתוס' חולין ק"כ ע"ב סוף ד"ה היכא כו' וכן בתוס' שבת דף ע' ע"א ד"ה ועל כולן כו' א' בלאו וא' בעשה לא הוה ב"כ הבכ"א ע"כ משום פרכא. ודיבורי תוס' אלו נעלמו במח"כ מהגאון בתשובת שיבת ציון סי' ב' שלא מצא פרכא כזו כו' וע"ש. ובגמרא חולין דף ק"כ ע"א שם נבילה לא אתיא מהנך דמה להני ר"ל חלב וחמץ שכן כרת והרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תקצ"ז תירץ על קושית הר"ן הנ"ל דמ"ש מחלב דבכרת לאסור ח"ש בכל איסורי לאוין וז"ל הא לא קשיא דכיון דשניהם איסורי תורה שפיר ילפינן מהדדי ואדרבא איכא למימר מלקות עדיף דאיכא מקצת מיתה בידי אדם כו' יעו"ש. ובזה דבריו תמוהים נגד כל הני פרכות בש"ס מחומר דכרת נגד חומר דלאו וצע"ג עליו. עכ"פ מדאורייתא ודאי מחלקינן בין כרת ללאו ודברי תה"ד בסי' ר"ן והמ"ל פ"א מיו"ט רק מדרבנן מייתי וא"ש תי' תוי"ט הנ"ל ועי' תשובת נוב"י קמא חא"ח סי' כ"א: וע"ד שתמה מעלתו ני' עליו ממנ"פ אי ליכא פ"נ גם איסורא לאו דמלקות אין מתירין לחלל עליו. ואי איכא פקוח נפש אפי' איסור כרת וסקילה מותר לחלל עליו כו'. לע"ד י"ל עפימ"ש המג"א בסי' ש"ל סק"ג בטעמא דמשנין ביולדת משא"כ בשאר חולה שי"ב סכנה בסי' שכ"ח סי"ב לפי שכאב של היולדת דבר טבעיי הוא כו' ומה"ט שפיר יש מקום לחלק בין לאו לכרת כדברי הוי"ט ועי' בס' חפץ ד' במסכת שבת דף קכ"ח שם דמה"ט לא פריך הש"ס פשיטא אמתני' אלא אברייתא ומ"מ תירוץ דתוי"ט תמוה וצ"ע. וכעת אקצר נאום אוה"נ החותם בברכה ודש"ת הק' יהודאסאד תשובה סח לכבוד תלמידי הותיק. מלא עתיק. הרבני החרוץ מופלג והשנון מו"ה שלמה דייטש ני'. וכעת אבד"ק איפאלשאג מכתבו השגתי לנכון. ומה שעמד מעלתו ע"ד הירושלמי פ"ב דשבת לפמ"ש הק"ע בביאורו דבר קפרא ס"ל הבערה ללאו יצאת אע"ג דס"ל דמקלקל בהבערה חייב. ובתוס' שבת דף ק"י ע"א נקטו בפשיטות דלמ"ד מקלקל חייב לדידי' ללאו יצאת הבערה עכ"ד. הן אמת כי אני לעצמי הייתי מפרש כוונת הירושלמי עפ"י דברי התוס' בשבת ק"ו הנ"ל וה"פ דמקשה על בר קפרא למידה ע"כ המלאכות כולהון לצורך והיא שלא לצורך ומשני כיון דס"ל מקלקל בהבערה חייב ע"כ לא מצי ס"ל לחלק יצאת אלא למידה לעצמה דמקלקל חייב בהבערה כקושית תוס' לאמת. ומקשה תו א"כ לחלק מ"ש ומשני מאחת מהנה והן הן דברי תוס' שבת ק"ו בקושי' ופירוקן. כך הי' נ"ל לפרש הירושלמי. אמנם הק"ע מיאן לפרש כן דא"כ מ"ש דמקשה תו ולית לי' לר"א לחייב על כל א' וא' כו' טפי ה"ל להקשות ולית ליה לבר קפרא לחייב על כל א' וא' כיון דבהבערה בעי' קרא לחייב מקלקל וכדנקט תו הקושיא למ"ד מקלקל חייב. ועוד הרי ר' אלעזר לא מצינו לו דס"ל מקלקל בהבערה חייב וכיון דאמר הבערה למידה על עצמה ע"כ ר"ל ללאו יצאה וה"נ כיון דמשני גם בר קפרא כר' אלעזר ס"ל ר"ל ללאו יצאה וכמ"ש הק"ע כנ"ל. ולענין קושית תוס' בשבת ק"ו הנ"ל. גם זולת פירש הק"ע קשה כה"ג בבבלי לשיטת רש"י שבת ק"ו שם דתלי' פלוגת' דמקלקל בפלוגתא דמשאצל"ג. והא ר' יוסי ס"ל בההוא דפ' במה מדליקין כחס על הנר כו' משאצל"ג פטור וא"כ מקלקל בהבערה חייב וא"כ מנ"ל לר"י לטעמיה דללאו יצאת שוב שמעתי שכן הק' מהר"ם ברבי. ואין ספרו תח"י לעיין בתוכו. וכשלמדתי מסכת יבמות אמרתי לתרץ עיקר קושית התוס' וקושי' הר"א מזרחי פרשת ויקהל שהקשה מ"ט דר' יוסי דס"ל ללאו יצאת והא קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן וה"ל לחלק יצאת. ונ"ל לפמ"ש תוס' ריש פסחים דף ה ע"ב בשם הריב"א דאי הבערה ללאו יצאת ביו"ט שרי לגמרי ע"ש. וה"ה ריש הל' יו"ט כתב בשם הירושלמי לא תבערו אש כו' ביום השבת אבל ביו"ט אתה מבעיר יע"ש ובמג"א רס"י תקי"ח. וא"כ נ"ל דה"ט דר' יוסי כיון דקרא כתיב ביום השבת למעט יו"ט ע"כ הבערה ללאו יצאת. וא"כ ר"ש ור' יוסי אף דס"ל מקלקל חייב מ"מ רק לאו איכא בהבערה אפי' במתקן מאש נמי מדגלי קרא ביום השבת למעט יו"ט אפילו בלא טעמא דמתוך כו' כגון נר של בטילה דמייתי להו תוס' במסכת ביצה גם כן בשם הירושלמי. וממילא גם בר קפרא הכי ס"ל וא"ש פירוש הק"ע על הירושלמי לטעמיה ולק"מ קושית תוס' בשבת ק"ו עלי' כנ"ל ונכון הוא. ואין לזוז ממנו כי הוא היה בקי בירושלמי טפי מינן. ואחתום בברכה מרובה כנפשו היפה. ונפש אוה"נ הדש"ת. הק' יהודאסאד שאלה סט שלמא נפישא. לגברא קדישא. ה"ה כבוד ידי"נ הרב הגדול המופלג בתורה וביראה ובחכמה מפוארה. כש"ת מו"ה צדוק ני' אבד"ק ניזדאשף מדינת בעהמין מכתבו קבלתי בזמנו כו' וע"ד התמי' של התוס' בשבת ד' צ"ה רודה אוכל נפש הוא ואמאי חייב כו' וגם נימא הואיל כו' ותמה מעלת כת"ר ני' אמאי סני להו לתרץ ע"ז כמו שתי' בעצמם על תולש פירות האילן בריש ביצה דף ג' דאסור ביו"ט מקרא אך שלא לקצור והרגיש מעלתו ני' די"ל תוס' ס"ל דרש זה אסעכתא הוא ורק מדרבנן אסור את"ד: הנה אין לספק בזה כלל דבהדיא כן הוא דעת תוס' שבת צ"ה שם סוף ד"ה הרודה כו' שכתבו וז"ל ונ"ל שאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו"ט עכ"ל. אמנם מעלתו חזר והקשה ע"ז כיון דעבר מיהת על איסור דרבנן בלתי ספק שאסור לאכלה ביו"ט וא"כ הוי מלאכה שלא לצורך. וגם לאורחים לא חזי מה"ט ודומה לאופה מיו"ט לחול דלוקה כו' כעין דאמרי' המקדש בחוטי קורדנייתא עכ"ל בקיצור. ודברים תמוהים המה דא"נ יהיבנא ליה דאם עבר ורדה אסור לאכלו ביום טוב לפי שעבר איסור דרבנן מ"מ לא מקרי מלאכה שלא לצורך ללקות עליה. כיון שמניעת האכילה הוא רק ע"י שאסרוה לו רבנן וכמ"ש תוס' כה"ג בהדיא בשבת דף ד' ע"א