יהודה יעלה אורח חיים נו

אסור אפילו במקום פסידא גדול ומכ"ש אמירה לנכרי במלאכה דאוריי' כהבער' ואפיית הפת [ועיין פמ"ג סי' ש"ז במג"א אות י' ממשנה בא לכבות א"א כבה כו' לרמב"ם משאצל"ג חייב מנ"ל שבות דשבות כו' במח"כ לא ראה בפנים הריב"ש סי' שפ"ז הנ"ל פי' מתני' אפילו לר"ש ועיין זרע יעקב במס' שבת דף קכ"א כוונת תוס' ד"ה אין כו'] וסיים הריב"ש שם על מי שטען להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורי' במקום פסידא וז"ל והבל יפצה פיהו אצ"ל לדברי האוסר בשאר המצות אלא אפילו למאן דשרי במקום מצוה במקום פסידא לא שרינן ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן וכיבוי דליקה יוכיח וכן בפ' נוטל אמרי' שכח ארנקי בחצר כו' ואפילו לומר לו בחול מע"ש שיעשה בשבת לא שרי' אפילו במקום פסידא כו' יעו"ש ויש לתמוה עליו דהו"ל להביא ראיה מש"ס ביצה כ"א ע"א כי קמבעי' ליה משום איבוד ממון כו' והריב"ש מביא סוף העמוד שם אמימר שרי למיכחל עינא בשבת ע"י נכרי א"ל ר"א מאי דעתך כו' יעו"ש והמג"א בסי' ש"ז סק"ז העלה להלכה למעשה דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אבל מלאכה דאורייתא אפילו במקום הפסד גדול או שבות דשבות בלא הפסד גדול אין להקל כלל יע"ש ופשוטי מלתא טובא דבנ"ד לא מקרי קבלנות ואסור ובלא"ה נמי אין לדמות השבותים כבמג"א הנ"ל והרמ"א בא"ח ססי' תרנ"ו פסק לעבור על ל"ת דאוריי' יתן כל ממונו ולא יעבור והפמ"ג שם מסופק בלעבור ל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל הונו והגאון מהר"א הרסיד מווילנא שם מייתי ע"ד רמ"א לראי' וז"ל דהא אפי' שבות דשבות לא התירו במקום הפסד כמ"ש אין אומרים כבה כו' ויש לתמוה על שלא הראו מקום בזה על תשובת הריב"ש סי' שפ"ז הנ"ל דמשם בארה ועיין בבית הלל ביו"ד סי' רל"ב אות ד' ה' בשם הב"ח וט"ז שהק' מא"ח סי' תרנ"ו אי אונס ממון מקרי אונס עש"ה ותל"מ הנלע"ד להלכה כתבתי לעיל והנוח דעתו וחפצי ה' בידו ובידינו יצליחו: הכ"ד ידי"נ ואוה"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה סג חיים ושלום וכל טוב אל יחסר קורטב. לכבוד תלמידי החביב אהובי כנפשי הרב הוותיק וחסיד המאוה"ג המופלג החריף ובקי בנש"ק וצדיק נשגב כש"ת מוה' דוד ני' סודיוטץ האבד"ק פרסטאך יע"א. גי"ה קבלתי והנני לרצונו להשיבו ע"ד שאלתו הלכה למעשה בישראל שיש לו שותפת עם נכרי בעשיית היי"ש באופן זה הנכרי הוא הבעל הבית והכלים לבדו והוא האומן לבדו עוסק במלאכתו ועל שמו נקרא הכל והכל ברשותו והישראל אינו עוסק בו כלום רק שהוא נותן לנכרי כל המעות הצריך לעסק זה למחצית שכר והנכרי רוצה לקנות חזירים ולפטמם כדי להרוויח בהם אם גם זה היא בכלל אסור לעשות סחורה בדבר אסור וכו' או לא: הנה שאלת חכם חצי תשובה או רובה ראיתי דבריו ד"ת אדעתא דהתירא נחית כדקיי"ל הכי בש"ע א"ח סימן רמ"ה סעיף היכא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד בכה"ג וישראל שכר מעותיו הוא נוטל ואין העסק ניכר שהוא של ישראל מ"מ באר היטב בתשו' נחלת שבעה סוף סי' ע' עפ"י ראי' זו מהל' שבת סי' רמ"ה וכן העלה בתשובת חתם סופר חיו"ד סי' ק"ה דדוקא במכוון מלאכתו ושולח גוי לעסוק בדברים אסורים לבד הוא דאסור משום אמירה לנכרי שבות בכל איסורי דאו' אבל בכה"ג בנ"ד שאין הישראל אומר להנכרי שיעסוק נכרי במעותיו של ישראל במסחר איסור ונכרי אדעתי' דנפשיה עביד הישראל מקבל הריוח מהדבר האסור בהבלעת דברים המותרים ושרי כמו בשבת יעו"ש. ונידון זה דמעלתו הוא בשו"ת הרמ"ע סימן ל' ומ"ש מעלתו ראיה לאסור גם בכה"ג מקושית התוי"ט פ"ז דשביעית על סוגי' דבכורות ו' מאי פריך הש"ס ודלמא לסחורה הרי סחורה גם כן אסור מדאוריייתא וכו'. ואם איתא הא י"ל ודלמא לסחורה בשותפת עם נכרי קאמר הש"ס. במח"כ תורתו ז"א דהא קרא כתיב הכי להוליכם לשר האלף במלחמה למחנה של שאול כולם ישראל ואין מקום שם לשותף נכרי, וע"כ רק לסחורה קאמר שיוכל למכרם לנכרים פלשתים הנלחמים לבד ומקשה תוי"ט שפיר והא גם סחורה אסור וגם מ"ש עוד מעלתו לאסור אף בכה"ג בנ"ד עכ"פ לפטם חזירים משום לטותא דרבנן ארור המגדל חזירים כמו שהעלו התוס' למשוח עורות בשומנם וכו', גם ז"א במח"כ דא"כ ה"ל לתו' לתרץ נמי קושייתם הכי דהא נ"מ באסור דרבנן בשותפת נכרי בכה"ג שישראל אין עוסק כלל רק הוא בעל המעות של העסק כולו אלא ע"כ שאין חילוק בזה דאם הוא עוסק ג"כ בעסק דברים פשיטא הוא מדאו' דמה לי הוא לבדו עוסק בם ומה לי שיתף עמו נכרי הרי חלקו לבד אסור לו לסחור ואין שיעור לכמות הסחורה וגם לנכרי לבד עוסק בהמסחר עפ"י אמירת ישראל הנותן המעות עכ"פ מדרבנן אסור אמירה לנכרי שבות בכל איסורים דאו' לשיטת רוב הפוסקים ואם הנכרי בעצמו בלא אמירת ישראל עושה כן וגם הוא לבדו עוסק בהמסחר אף שקונה חזירים לפטמם שרי הישראל בעל המעות ליטול הריוח שכר מעותיו בהבלעה ולית ביה משום ארור וכו' בכה"ג שלא הוא המגדלם אלא מעותיו הן מגדלם ועיין תשובת חות יאיר סי' קמ"ב וסי' קע"ח ובאר יעקב יו"ד סי' קי"ז בארוכה ובתשובת הרמ"ע סי' ל' אוסר באריסות כה"ג דוקא שהמסחר כולו על שם ישראל נקרא עש"ה משא"כ בנ"ד כנ"ל. והנני חותם בברכה מרובה כא"נ ונפש אוה"נ הדש"ת: הק' יהודאסאד תשובה סד רב ברכות לראש צדיק ה"ה ידי"נ וחביבי עד לאחת הרב הגדול החרוץ מופלג מתוק איש חי רב פעלים בחריפות ובקיאות לו עשר ידות כ"ש מו' אהרן אלעזר פאשקעס נ"י. זה ימים קבלתי נעימותיו וכו' וע"ד הצ"ע של המג"א סימן רס"ז על המרדכי פ"ב דמגילה שכ' להרמב"ם וסייעתי' דתוס' שבת היא רק דרבנן דיי"ח קידוש היום דאו' בזמן התוס' דרבנן בברכות ק"ז ע"ב ה"ט לפי שיבוא אח"כ לידי חיוב דאו' והרי קטן אין מוציא את הגדול אף שיבוא אח"כ לידי חיוב דאו': והעלה פרו"מ לחלק יפה לרמב"ם לטעמיה כל דרבנן ה"ל דאו' בכלל לאו דלא תסור לכן יי"ח קדוש דאו' בזמן התוס' מבע"י כיון שיבוא לכל חיובא דאו' משא"כ קטן לאו בר קבולי תקנת' דרבנן כפירוש רש"י במס' נדה מ"ו ע"ב ודפח"ח: איברא לא ה"ל להביא מרש"י נדה מ"ו הנ"ל דהתם במצות ל"ת מיירי אי מופלא סמוך לאיש לאו דאו' לא באו חכמים לאסור עליו הקדישו מלאכלו דלאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא ומותר לי' לאכלו. ואין ראיה מזה על מצות עשה כקידוש היום ובהמ"ז וכיו"ב דאיכא מצות חינוך על הקטן וכמ"ש בחי' רשב"א יבמות קי"ד בהדיא כן לא אמרו מחנכין אלא במ"ע אבל לא במצות ל"ת אלא אין ב"ד ולא האב מצווים להפרישו יעו"ש: אבל עדיפא ה"ל להביא ראיה מדברי הר"ן ספ"ק דקדושין שכתב גם במ"ע כגון בהמ"ז חיובא דחינוך לא על הקטן רמי' אפילו מדרבנן אלא על אביו וראיה דהא אינו פורס את שמע אף שאינו רק דרבנן א"מ אחרים י"ח וכו' יעו"ש: אמנם כן עפ"י דברי הר"ן אלו מעיקרא ליתא לקושי' המג"א הנ"ל גם לדעת הרמב"ן דפליג על הרמב"ם בלאו דלא תסור דלא הוי דאו' נמי מבואר דחילוק מצות תוספת שבת הוא חיוב דרבנן עכ"פ שפיר תי' המרדכי על שיי"ח קידוש דאו' כנ"ל משא"כ קטן אפילו מדרבנן לא רמיא עלי' בודאי חיובא לכן אינו מוציא הגדול אבל באמת נשמר המג"א מזה מלתרץ הצ"ע שלו עפ"י דברי הר"ן הנ"ל במ"ש המג"א בלשונו וצ"ע דהא קטן אינו מוציא הגדול כמ"ש סימן קפ"ו וכו' ר"ל סעיף ב' שם פסק המחבר דלא כהר"ן הנ"ל אלא קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו ומוציא דרבנן אפילו עיקרו דאו' לפ"ז ממילא גם תי' פרו"מ ני' הנ"ל ליתא דהא ע"כ המחבר ס"ל כהרשב"א ביבמות הנ"ל לחלק במצות ל"ת דוקא פי' רש"י בנדה מ"ו הנ"ל סברתו דלא באו רבנן לאסור עלי' דלאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא אבל במ"ע מצות חינוך על הקטן רמי' חיובא דרבנן וקמה הצ"ע של המג"א: וראיתי בס' בגדי ישע על א"ח תי' נכון וז"ל אין הנדון דומה דקטן לא יבוא בשבת זה לידי חיוב משא"כ האדם גדול שימשוך מזה לבוא לידי חיוב דאו' שלא יהיה הפסק חול בנתיים שפיר ימשוך זה הקידוש שעושה עכשיו על חיוב דאו' שיבוא מאחר שאין הפסק ביניהם עכ"ל: ולענ"ד נראה לתרץ בפשוט טפי שאין לדמות זמן חיובא שעתיד בודאי לבוא דמה"ט לא מקרי דשלב"ל לפי דהזמן ממילא יבוא כמ"ש רש"י ותוס' יבמות ל"ד ובמ"ל פ"ו מגירושין הלכה ג' [וגדולה מזה מצינו מה"ט בט"ז א"ח סי' תל"ב בכוונת הרא"ש דברכות הזמן דרגל פוטר גם את בדיקת חמץ דמקודם כיון שהבדיקה היא צורך הרגל והאיסור מתייחס להרגל הה"נ וכ"ש בזמן התוספת מחול על הקדש דודאי אתי שבת קדש ממש] אבל משא"כ גברא בר חיובא נהי דקטן אתי לכלל חיובא דאו' כשיגדיל אינו ודאי דאתי הוא לכלל זה דשמא ימות קודם לכן אינו מוציא את הגדול כנ"ל: שוב עיינתי במרדכי פ"ב דמגילה בפנים דמייתי מזה דמקדש מבע"י בזמן תוספת מדרבנן ויי"ח קידוש דאו' שיתחייב אחר שתחשך מה"ט הנ"ל ראיה גם על סומא דחייב רק מדרבנן שפיר מוציא אחרים י"ח המחויבים דאו' מה"ט כיון שיכול לבוא לידי חיוב דאו' אם נתפקח משא"כ בנשים עש"ה אף שאינו ודאי שיתפקח א"כ יפה תמה המג"א בצ"ע עליו מ"ש מקטן שאינו מוציא את הגדול וליתא לתירוצי' הנ"ל לחלק וגם תי' הבגדי ישע הנ"ל לחלק ליתא דנהי דקטן חלוק מזמן התוספת חול וכו' אבל שוה הוא לסומא וצ"ע: והנה במשנה ברכות דף כ' נשים ועבדים וקטנים וכו' וחייבים בתפלה וכו' ובבהמ"ז פירש רש"י דרחמי היא ומדרבנן היא