יהודה יעלה אורח חיים נה

בסמוך לידו בכח ראשון ששואב אלא ברחוק מידו בעומק הארץ גורם ע"י שאיבתו בהרבה כחות בזאח"ז שמתרחב פי המעיין ואין לך כלאחר יד גדול מזה ועי' בחולין ל"א דכח שני אינו כח גברא. וגם הוא רק גרמא בעלמא **(הג"ה מבן המחבר עי' בחולין דף י"ו בסכנא דמיא דכח שני הוא רק גרמא ועי' בשבת דף ק"כ ובא"ח סי' של"ד סכ"ב דגרם מלאכה מותר ורשב"א בשבת שם.)** ופשיטא שאין בזה נדנוד איסור כלל וכלל: גם הערתך בטעם ב' בזה כיון דתמיד באים מים תחת לארץ מהמעיין הו"ל נולד וכמ"ש כה"ג בתו' ביצה ל"ז בבהמה שגדלה והלכה ובמג"א סי' שי"ח סק"ח גבי פירות שגדלו ותוס' בב"ק ס"א ע"א. אין דמיונם שוה דהתם ודאי שניתוסף על הבהמה ועל הפירות מה של"ה בעולם תחלה נולד גמור הוא. משא"כ המים גם מתחלה היו בעולם תחת הארץ [ועי' תוס' ריש ביצה ע"א] רחוק הרבה מפי המעיין אלא ע"י השאיבה נתקרבו ונמשכו אל פי המעיין כיון דבמקומו בעולם היו לא מקרי נולד. ומה שדולה הוא אותם מעומק הארץ ממטה למעלה הוא כמו פירות הנושרין מן האילן מלמעלה למטה ול"ה נולד. וגדולה מזו אמרי' בערובין מ"ה מיא בעיבא מבלע בליעי דוקא נולד הוא אבל אי מינד ניידי ל"ה נולד. א"כ מכ"ש מים הנובעין ממעיין תחת הארץ הא ודאי מינד ניידי. ומשום איסור תחומים נמי אין לחוש כמו דאין תחומין למעלה מיו"ד ה"נ וכ"ש שאין תחומין למטה מיו"ד תחת הארץ דמ"ש וגם עדיפא אפילו את"ל יש תחומים למעלה מיו"ד היינו דוקא שנראה לעין שבא ממקום רחוק השטח. משא"כ למטה בעומק הארץ אין שטח המרחק נראה לעין לכ"ע אין בזה איסור תחומים ומוכח הכי בערובין מ"ה ע"ב עש"ה. ותל"מ בזה. נאם אביך חותם בברכה הדש"ת הק' יהודאסאד. **(הג"ה מבן המחבר. ועי' בנתיב חיים סי' ת"ה ומג"א סי' שכ"א ס"ז וצל"ח ר"פ אלו דברים וט"ז יו"ד סי' רס"ח סי"א. ובסברא הנ"ל מתו' קושי' תה"ד דקיי"ל דביום טוב אסור לבטל אי' משום דהוא מתקן עי' מג"א שכ"ג סי"ד ומ"ש מעצים שנשרו כו' דמותר להרבות עליו עצים כו'. ובהנ"ל א"ש דשם אין תיקון בגוף הדבר ולכאורה י"ל ראיה לאסור משום מתקן לפמ"ש המג"א סי' תקפ"ו ס"ט דאסור ליטול הסתימה משופר ביו"ט כו' ע"ש ועי' שעה"מ פ"ב מיו"ט וצל"ח ביצה י"ב:)** תשובה סב אל מעלת הרבנים מובהקים. מאורות הגדולים. מלאים זיו ונוגה מפיקים לשמור ולעשות תורות וחקים. ה"ה כבוד הרב המופלג וצדיק נשגב מו"ה ישראל עפשטיין ני' ובנש"ק כהנא רבא קדישא מו"ה מנחם מענדיל ראפאפורט ני' ושלישי בקדש כבוד תלמידי הותיק הרב המופלג שנון מו"ה משה מרדכי ני' ב"צ דק"ק פאפע יע"א יקרתכם קבלתי בשבוע העברה ביומא דטרידנא טרדא דמצות טובא והיום פניתי וראיתי המאורע אשר עליו שאלתכם מנחתום ישראל ששכר מן הדוכס יר"ה את הארענדאטערס. שכל הארענדאטערס שלו צריכים ליקח מאותו נחתום דוקא לחם. זעממע"ל חם חדש בכל יום ויום למכור בחנותם כנהוג. וסבור היה השוכר שבכל יום ש"ק מניח כל הריוח לאחד מנחתומי עירו שהוא יאפה ויספיק נחם חדש לכל הקונים המשועבדים לו ליקח ממנו. הן עתה אש הקנאה בערה בכל נחתומי העיר ואין א' מהם רוצה לעשות לו כן. ובא הנחתום לשאול להמציא לו היתר באופן שיתן כל הריוח של שבת להנכרי אשר יאפה בשבילו בביתו של הנחתום ישראל השוכר והוא לא ירצה כלום ליהנות ממלאכת שבת כי פרנסתו תלוי אם לא ישמור חקו כמ"ש בקונטראקט שלו ואבד משפטו והפסדו גדול מאוד. וחתרו מעלתו כת"ר ני' צד היתר לדמותו לדין המכס בססי' רמ"ד לתי' הטו"ז סוף סק"ו אבל סתרי דברי הט"ז גופי' מתשו' מהרש"ל סי' ק' בדין יהודי ששכר בישול המלח כו' מובא במג"א סוף סקי"ז שביאר לחלק בין מרחץ ותנור דאסור ה"ט לפי שנקראת על שמו משא"כ גבי קבלת מכס והכלים של בישול המלח אין נקרא על שמו ולפ"ז בנ"ד נקראת על שמו ואסור: הנה בתשובת מהרש"ל הנ"ל בהדיא כתב לחלק בין קבלת המכס דשרי משום פסידא ובין בישול המלח די"ל שאסור מתרי טעמי חדא דמי יימר שחשיב הכא פסידא גמורה אלא מניעת רווח בזה שאינו עוש' היום כו' משא"כ שכבר נתחייב לו ומפסיד ועוד במכס אינו שוכרו למלאכה אלא לקבל המעות ואם היה פקח לזכור כל הדברים ל"ה צריך לכותבן משא"כ בבישול המלח [וזה צ"ע עליו שהעלים עין מדברי הב"י סי' רמ"ד שביאר טעם המרדכי דלא התיר במכס מה"ט שאינו שוכרו למלאכת הכתיבה או משום דסתמא לכתיבה עומד או משום דאמירה לנכרי גם בשבות אסור] אלא דבישול המלח מותר גם בלא טעמא משום פסידא אלא משום דקיבולת ממש הוא על שנה או חדש כו' ולא קובע המלאכה רק על שבת לבד כמו בקבלת מכס. וקיבולת דתלוש שרי כל שאין נקראת על שם הישראל והוא בתוך התחום כו' אבל מקרבא למתא אסורא פי' שיודעים תוך הענין כו' ועוד דלמא מקלע אורחים יע"ש. א"כ ודאי גם בנ"ד בנחתום שאינו קבולת ממש שהרי קובע לו למלאכתו רק בשבת לבד ומלאכה דאורייתא הוא כמו במכס. מי יימר דחשיב פסידא גמורה אלא מניעת ריוח הוא מה שאין עושה היום כמו אותו ששכר הארענדע על בישול המלח דתשובת מהרש"ל הנ"ל. דגם את"ל יאבד משפט הארענדע א"ז הפסד מכיסו אלא מניעת ריוח לבד וראית המרדכי להתיר משום פסידא הוא מדתניא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כו' היינו הפסד מכיסו דוקא וגם זה אינו ברור ודאי שיאבד משפט הארענדע עי"ז שישבות בשבת מלמכור כלל זה לחמם חם להמשועבדים לקנות ממנו. אדרבא נ"ל קרוב לודאי הוא שאם יציע דבריו לפני השר הדוכס יר"ה כי להיותו יהודי שומר שבת מחללו כדת תוה"ק פגעו בו קנאים הנחתומין נכרים כדי להדאיבו ולהעליל עליו ליטול הארענדא מידו בלתי ספק כי יתרצה לו האדון [וגם לכבוד יהיה לו ליהודי הנ"ל] ויצוה פקודתו על כל בעלי חניות שבע"כ יקחו ממנו כל ששת ימי המעשה חוץ מיום ש"ק ואולי גם יניח לו ממחיר דמי הארענדע קצת וירווח לו אף שבזה לא איכפת ליה להנחתום ישראל שהרי הוא אינו רוצה ליהנות כלל ממלאכת שבת אלא שהנכרי יקח כל הריוח לעצמו עכ"פ לא יפסיד דבר וכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע. אפילו מניעת הריוח ולא דמי כ ל למי שהחשיך בדרך כו' וקבלת מכס שהוא פסידא ודאי גמורה כנ"ל. וגם קבלת מכס וגם בישול המלח אינם בביתו של ישראל דאפילו בתוך תחום של ישראלים אחרים כו' חיישי' דמקלעי אורחים דלא ידעו כו' ואסור ומכ"ש בנ"ד בביתו של הנחתום ישראל. הרי מלאכה מפורסמת גם בתלוש דינו כמו מלאכת מחובר אע"ג דבדידיה קטרח הגוי אסור להניח לו לעשות מלאכה מפני הרואים שאינם יודעים יחשדו אותו בני עירו ואפילו בני ביתו שלצורך ישראל עושה: והרי עדיפא פסק הטו"ז רסי' רמ"ד וז"ל כ' המג"ר פ"ק דשבת בשם ר' שמחה דיש ללמוד מן הירושלמי דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל. והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל הוא עושה עכ"ל. ואע"ג שדרכן של השפחות בכך לעשות מלאכת של עצמן בזמן שהן פנויין מלעשות מלאכת בעה"ב גם בחול מ"מ אסור בשבת מפני החשד הרואים ק"ו נכרי אחר שבכל ימי החול אינו אופה לצורך עצמו בביתו של הנחתום ישראל ודאי כן יחליטו כל הרואה אותו אופה שלצורך הבעה"ב ישראל הוא עושה ואפילו הא"ר שהשיג על הטו"ז בדין השפחה במלאכת עצמן דמותר מהדין יעו"ש. אבל בכה"ג בנ"ד שאין דרכו בכך רק בשבת לבד ודאי מודה הא"ר דאסור מפני החשד כנ"ל. והרי עיקר דינים אלו אי חיישי' לחשדא תליא רק במנהג רוב אנשי המקום כמ"ש הטור וש"ע סי' רמ"ג ס"ב ומכ"ש כה"ג בנ"ד לא יעלה על דעת שום אדם שבעה"ב יניח את הנכרי לאפות בביתו מלאכת הנחתומים וכל הריוח יטול הנכרי לבדו לעצמו בכל יום שבת. ובודאי יחשדוהו שלצורך בעה"ב הנחתום שהוא האומן הנכרי עושה שליחותו ואין לך נקרא שמו עליו גדול מזה כנ"ל: ולא זו בלבד שאסור מפני מראית העין וחשדא כנ"ל אלא גם משום לתא דשכר שבת נמי איכא דהא אין ספק כלל שהנכרי ההוא שיאפה בכל שבת וימכור ויטול כל הריוח לעצמו בביתו של הנחתום ישראל ודאי יחזיק לו לטובה וחנות לכל הפחות בש"פ והוא שיעור לשכר שבת דאסור בש"פ הוא כמ"ש בספר תוספת שבת סי' ש"ו. וההיתר משום פסידא שמא אי לא שרית ליה שמא יעבור כו' כמו במי שהחשיך בדרך כו' ובקבלת המכס כו' ואילו במרחץ ותנור לא שריין מה"ט תי' הט"ז לחלק הני שעל הרוב הפסד גדול הוא לכן התירו מה"ט והמג"א בשם המרדכי תי' משום דהוי כמציל מידם שזה עדיף טפי מהפסד והלבוש תי' דוקא בהני הפסידא מפורסמות התירו מה"ט יעו"ש ובס' א"ר וכולהו שינוי' ליתנהו כאן בנ"ד דמי יימר שהוא הפסד גמור הא י"ל רק מניעת ריוח בלבד הוא זה כמ"ש מהרש"ל הנ"ל בשכירות ארענדא על בישול המלח ה"נ שכירת ארענדא על אומנת הנחתום כו' משא"כ קבלת מכס כו' וכיו"ב וגם מניעת ריווח אינו בודאי כי נכרים דברי אמת ויצא כנגה צדקו במשפט השר הדוכס כאשר ביארתי לעיל [איברא כיון דנכרי אדעת' דנפשי' עביד מותר גם לישראל ליטול ריווח כבנוב"י מהדר"ת סי' ל"ח ולא כהשואל עש"ה. אבל בנ"ד אסור מכל הני טעמי הנ"ל] באופן שלדברי הט"ז גם מריש הסי' גם מסוף הסי' מ"ד אסור בנ"ד ולא כמ"ש מעלתכם יצ"ו ממשמעות הט"ז להקל וגם בלא"ה דהרי אין לדמות כל השבותים להדדי כמ"ש המג"א סי' ש"ז סק"ז וגם יש לחוש לחילול השם בנ"ד כעין שכתב הפמ"ג במג"א רמ"ד אות' ח' על מקולין של ישראל ברחוב מפורסם בעיר לבוב כו' שהם אין עושין כן ביום חגם כו' עש"ה ומה גם בדור פרוץ כהיום בעוה"ר כמו שגם פרו"מ נ"י העירו. בכן אקוה שהשואל ישמע לדבריכם ולדברינו: ועוד אדבר בענין זה הנה הריב"ש סימן שפ"ז העלה בפשיטות השואל והמשיב ממתני' שבת קכ"א נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה אפילו לר"ש קתני לה אף דס"ל משאצל"ג פטור ומכבה את הדליקה לדידיה פטור וה"ל רק אמירה לנכרי במלאכה האסורה משום שבות אפ"ה