יהודה יעלה אורח חיים נד

רק שבות דשבות דהא אינו מצוה לגוי לתקן כלי שיר כלל. משא"כ בקובע מלאכתו לגוי שינגן כל שבת ושבת שיש לחוש מסתמא יקולקל לפעמים הכלי שיר ויהיה צריך לתקנו בשעת הניגון וה"ל כמצווהו לתקן כלי שיר עצמו דמ"ל מצווהו על דבר אשר היום לעשותו או מצווהו עכשיו על שבת אחרת שיבא. ס"ס חדא שבות הוי. אך באמת ז"א דכלי העיגוב שקורין ארגי"ל אינו מכלי המיתרים והנימין לא שייך סברת רש"י בעירובון ק"ב. אלא עשוי מכלים חלולים קטן וגדול שם הוא שואפים רוח ומריקים האויר מפיהם לפי פגישת המנגן בהם. ממש אין שייך בזה תיקון הכלי שיר ע"י המנגן דבאם יקולקל א' מהכלים חלולים אין התיקון קל. או לא נעשה כלל ע"י כ"א ע"י האומן המוציא כלי למעשה מתחלה והדר ה"ל שבות דשבות. אמנם בלא"ה אינו דומה כלל לדהתם דשם י"ל לראב"י דלשמוח חתן וכלה ה"ל מצוה אבל לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר. דאין להתערב שמחת זר מעשהו בשמחת הנפש אשר בשעת אמירת השיר והשבח עוז ותעצומות לאלקינו והשיר שהיו הלוים אומרים עיקרו בפיו ע"ד נגינות הטעמים שלנו. וכל תיבה ותיבה היו מנגנים לפי עניינה ותכונתה משא"כ בנ"ד הנגינה ע"י עוגב אין לו ענין לאמירת השיר שלנו. ואדרבה מבלבל דעת המכוון ובמקום אשר יכון כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד'. יכין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו. וכיון דליכא מצוה לכ"ע אין להתיר ועוד לפי הנשמע עומדים גם שני עברים מקשקשים בזוג כדי להשמיע אל המנגן. ודבר זה ה"ל שבות על ידי ישראל דאסור לכ"ע אף במקום מצוה: ובר"פ החליל שלא היה מכה ביום טוב כתבו התוס' שם ואע"ג דאין שבות במקדש מ"מ לא התירו מ' שבות שמחת בה"ש דשמחה יתירה הי'. ור"ל דלא התירו שבות במקדש רק שבות דצריכה למצוה כמו שכתב תו' שם ע"ב בד"ה ורבנן ושמחה זו של בה"ש אינה מצוה כ"כ ולא התירו במקדש ומינה יש ללמוד דהה"ד לשבות דשבות בגבולין למ"ד דשרי במקום מצוה. מ"מ צ"ל מצוה ממש ולא למלתא יתירתא ובודאי הניגון ע"י עוגב לא עדיף מצותה טפי מהניגון ע"י חליל לצורך שמחת בה"ש. מיהו למ"ש התוי"ט בעירובין פ"י משנה י"ב בד"ה והעליון כאן וכאן כו' דלאו כל שבותין התירו במקדש כו' ר"ל דיש שבותין חמורים ולדבריו מ"ל דהא דאסור להכות בחליל ביום טוב לאו משום דשמחה יתירה היה אלא משום דשבות זה לנגן בכלי שיר חמירא משארי שבותין. א"כ גם לפי"ז יש ללמוד ממנה לשבות דשבות בגבולין דאין להתיר במקום מצוה דהא לא בכל שבות דשבות התירו כמ"ש במג"א סי' ש"ז סק"ז ע"ש הה"מ ותשובת הרשב"א א"כ בין כך ובין כך נראה דאיסור גמור הוא לנגן בעוגב בשבת ע"י אינו בן ברית ומכ"ש לאותן המקשקשים בזוג דמחללי שבתא מדרבנן כו' עכ"ל מורי הגאון זיע"א. עי' תשובת שער אפרים סי' ל"ו ותשו' אבן השוהם סי' נו"ן: תשובה ס שלום וכל טוב לאהובי ידידי צמידי ה"ה הרב המאוה"ג. מעוז ומגדל. עוסק בתורה יום וליל. גבור החיל. החו"ב העצום צדיק תמים כש"ת מו' דוד ביסטריץ ני' אבד"ק מילכדארף. מכ"ק קבלתי ע"ד שנסתפק מעלתו ני' אי שרי ליטול בשבת הגרעין חטה מתוך גרון האווזא המסוכנת עי"ז בהלעטה ופשיט ליה מעלתו להתיר מדין המראת והלעטת האוזות שהתיר בתשוב' הרמ"א סי' ע"ט מ' צעב"ח וק"ו ליטול מהם הגרעין כדי לחיותן ע"כ ועי' במג"א סי' ש"ה סקי"ב ולע"ד אי משום הא יש לדחות דודאי מ' צעב"ח דאורייתא שרינן המראה משא"כ כדי לחיותן עוף המסוכן למות. אף להמית בידים הבעל חי לית ביה משום צעב"ח כמ"ש בתשו' נוב"י תניינא יוד סי' י"ג מש"ס דחולין ז' ואין כאן ק"ו ועי' תשו' עבודת הגרשוני סי' י"ג וסי' י' ובתשו' שמש צדקה חיו"ד סי נ"ז. **((הג"ה מבן המחבר. עי' תשובת בית יעקב סי' מ"ב וסי' קל"ח ותשו' ח"ס חיו"ד סי' ק"ג ובתבואת שור סי' כ"ג סכ"ו ונוב"י מה"ק חי"ד סי' פ"ב ור"ן חולין י"ט גם עיין בנמ"י בב"מ ל"ב דלאו כל צעבע"ח שווין דיש צעב"ח שלא התירו עליו אפילו טרחה ומביא ראיה מביצה דף ל"ז ע"ש,. וגם נ"ל ראיה דלא התירו שבות ע"י ישראל מ' צעב"ח. דאל"כ ק' מפה"ג בפסחים י"א בבכור שאחזו דם דאסור להקיז כו' משום אדם בהול כו' והק' מקרצוף דה"ל לחוש וק"ל הא גם החשש דאדם בהול הוא רק גזירה ואיסור דרבנן ואמרינן דבמקום צעב"ח אתי' דאורייתא ודחי' לדרבנן. עוד יש לעיין בהר"ן בשבת קכ"ח ובמג"א סי' רס"ו סי"ב ובהגה"מ בפ"ב דבב"מ והבן:)** ועוד בהמראה אין בה שום מלאכה רק עובדא דחול משא"כ לדחוק בחזקה בצאור עוף להחזיר מתוך גרונו הגרעין חטה. לפעמים עושה חבורה בהוצאת טיפת דם ע"י דוחק וחיכוך הגרעין בגרון. אמנם נלע"ד היתר פשוט ויש ללמוד הא מהא דמסכת שבת דף נג ע"א והוא הלכה פסוקה בש"ע סי' שנ"ב אין מפרכין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה בשמן כו' אבל בתחלת מכה דאיכא צערא שרי ופירוש הר"ן אפילו בידים והתם משום לתא דאיסורא הוא משום גזירה דשחיקת סממנים. וגם מבואר בש"ג ר"פ במה בהמה שם דאף בשמן ושומן וחלב קרוש שרי אפילו דאית ביה מ' ריסוק וגזירה מ' פירות העומדים למשקין דהו"ל נולד יע"ש ובמרדכי. וגם לפרך המכה יש לחוש להוצאת ליחה ודם ושרי מ' צערא דבהמה ה"נ ליטול הגרעין חטה מגרון העוף. וגם יש ללמוד כן מהא דהמרדכי ס"פ במה בהמה שבת נ"ג שם והוא בש"ע של"ב ס"ד בהמה שאחזה דם אם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות דחינן איסורא דרבנן אמירה לנכרי שבות ויליף ליה ממתני' דבכורות דף לג בכור שאחזו דם יקיז כו' דאי לא שרית ליה אתיא למיעבד ביה איסורא דאורייתא לכן דחינן איסורא דרבנן ע"ש הרי גם שבות דאית ביה מעשה שרינן מה"ט והה"ד נמי ליטול הגרעין חטה מגרון עוף שמסיכן למות בספק אם לא יטלנו וא ואיסור נטילתו ממנו אינו אלא איסור שבות דרבנן שרי' ליה משום אדם בהול על ממונו כו' ועי' מג"א סי' ש"ז סק"ז. נאם ידידו הדוש"ת הק' יהודאסאד: תשובה סא בחדש אדר שלמא אשדר. לפרי עץ הדר. בקדש נאדר ה"ה אהובי בני. הרב החריף ובקי גדול בתורה. ושלם ביראה טהורה. ובחכמה מפוארה. גן הדסים. כש"ת מו' אהרן שמואל ני' אבד"ק קאטה: גי"ה קבלתי וע"ד שאלתך הקדומה בדין ליטול גרעין חטה מתוך גרון האווזא בשבת שלא תמות ונודע לך תשובתי מאז ועתה עלה בדעתך לאסור משום מלאכת מתקן דאין לך תיקון גדול מזה דמה לי תיקון כלי מה לי תיקון גברא כבשבת ק"ו. ושוב הבאת מספר יד מלאכי ד' קנ"ב ומשמי' דהרא"ש במג"א שכ"ג סקי"ד וט"ז סק"ז דכל שאינו תיקון בגוף הכלי הו"ל כמסיר גרף של רעי ולית ביה משום מתקן): יפה כתבת ותרצת. ונ"ל ראיה לזה מש"ס שבת דף ק"ו הנ"ל דלא משכח מתקן בחובל דחייב אלא בצריך הדם לכלבו והל"ל ג"כ או שחובל הוא לרפואה שמקיז דם לאחיזת דם. וע"כ משום דזהו רק מסלק היזק והחולי הוא ה"ל כמסיר גרף של רעי מוציא מותרת דם אבל תיקון גברא דקאמר הש"ס היינו כמ"ש בחי' הרשב"א שם שמתקנו לאכילת תרומה וקדשים ור' יודא דמחשיב ליה תיקון אף שתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאצל"ג הי' איהו ס"ל מלאכה הצריכה לבד בעי' אף שאצל"ג. אבל אנן קיי"ל כר"ש איהו קרי למילה מקלקל בחבורה משום דתיקון גברא להאכילו בתרומה וקדשים אינו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים וה"ל מלאכה שאצל"ג וקיי"ל פטור אבל התיקון מצוה כיון שאין התיקון בגוף הדבר אלא שהוא מצוה גם לר' יודא לא חשיב תיקון. איברא התם מיירי לענין מתקן דאורייתא לחייב עליו משום מכה בפטיש בעי' דוקא גמר מלאכה הו"ל תיקון בגוף הדבר שיהיה ראוי למה שלא הי' ראוי הכלי קודם התיקון אבל מדרבנן מצינו גם תיקון מצוה הוי תיקון כמו מיעוט ענבי ההדס בתו' סוכה ל"ג ויומא ל"ה ושבת ק"ג וכן בהפרשת חלה ותרומה וכיו"ב הרבה אמנם מכל מקום דוקא בכעין דאורייתא תיקנו במחוסר תיקון זה הי' מתחילת הווייתו: משא"כ כה"ג של"ה חסר תיקון זה מעולם אלא שאירע בו קלקול וצריך לתקנו להחזירו כבראשונה לסלק היזקא והחולי הו"ל רק כמסיר גרף של רעי ולא אסור משום מתקן כנ"ל: ומה שכתבת הא בע"ח מוקצין הן בשבת ובמקוצה אפילו טלטול במקצת אסור עי' ר"ן בשבת דף קנ"א והו"ל לאסור בטלטול נ"ל דז"א דבמקום פסידא מותר לטלטל מוקצה וכמ"ש במג"א סי' רס"ו סי"ד ועי' בב"ח סי' ש"ח בהאי תרנגולת שברחה בשבת קכ"ח פי' גם כן משום פסידא מותר לטלטל ועי' בסי' של"ד בשם ס' התרומות וגם אתה רמזת מזה: וע"ד הספק שנסתפקת ע"ד הפלומפ"ף הנעשה לשאוב מים שנעשה מחדש. אי שרי לשאוב ממנה בשבת. מתרי טעמים א' משום דע"י רבוי השאיבה מתרחב המעיין תמיד כיון שנעשה מחדש עדיין דומיא דסכין בכותל בש"ע א"ח סי' שי"ד דאסור להוציא מה"ט דמתרחב הנקב עי"ז: נ"ל דלא דמי דהתם נראה בחוש הראות שמתרחב הנקב ע"י הכניסה ויציאה. אבל פלומפ"ף מאן יימר לן דהכי הוא דלמא אין מתרחב המעיין כלל ע"י השאיבה. ואם גם מתרחב המעיין עי"ז. אינו נראה לעין תחת הארץ הוא ואין שם מלאכה כלל אלא בגלוי ככל אבות מלאכות שהיו במשכן בגלוי הוה חוץ ממלאכת זריעה דליתא במגולה אלא במכוסה הזרע בקרקע כדאיתא בתו' שבת דף נו"ן ע"ב הטומן לפת ועיין במגן אבות דף א' מזה. דהתם חיובא דזריעה הוא אף שודאי לא ישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרש הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה. והרי האי דינא דסכין התחוב בכותל מקורו הוא מתה"ד סי' ס"ז וביאר טעמו משום דמוסיף הרחבת הנקב ותנן הקודח כ"ש חייב משום בונה ולא אשכחן בונה וקודח כה"ג תחת הארץ שיהיה חייב הרי אין רואה ואי אפשר להתרות בו. ועוד הרי אינו מרחיב המעיין בידו ממש ר"ל