יהודה יעלה אורח חיים נא

שיהו טובלת ביום ח' כו' הרי ע"כ דלתות גמורות היו של"ה יכולים לעבור תחת הקורה ותמי' ל' על רש"י שלא פירש כן בנדה ס"ז שם דהא בערובין ו' בהדיא איתא כן דאבולא דמחוזא היו דלתותיה ננעלות בלילה וצ"ע. ומ"ש מעלתו נ"י ליישב דהילוך ע"י הדחק כה"ג מוציא מידי רה"ר כיון דמונעת רבים מלעבור וכמ"ש הרשב"א במג"א סימן שס"ד שם ובב"י שם וטעמו נראה לי עפמ"ש רש"י בערובין ק"א ע"א ד"ה חייבין כו' כיון דדלתותיה ננעלות בלילה לאו רה"ר שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה כו' יעש"ה אמנם אין טעם זה מספיק רק להוציא מידי רה"ר לבד אבל מ"מ כרמלית הוא כמו ירושלים עצמה וכ"ש דלת כה"ג מקורה א' לבד ואדם יכול לשוח ולעבור תחתיה אפשר דאפילו מידי רה"ר אינו מוציא דהא לכ"ע מיהת ראוי לנעול בעי' בלי עיכוב כלל והרי קיי"ל דלת אלמנה היינו העשויה מקרש א' אפי' יש לה ציר אין ננעלים בה בשבת בש"ע סי' שי"ג סעיף ד' לפי שאין בה היכר דלת כפי' רש"י בערובין ק"א ע"א מחזי כבונה סמוך לכותל בגבהו והה"נ השראנקען לרוחב הדרך כיון שאין נועלין אותו בשום פעם ואין בו היכר דלת אסור לנעול בו בשבת וא"כ אינו ראוי לנעול כלל בשבת מיהת אפילו בפני בהמות ועגלות ולא מהני היתר זה כנ"ל. וכבר עמד הגאון בס' דברי ב"ש במס' ערובין דף כ"ב על המכשלה הזאת מטעם אחר וז"ל אגב באתי להזהיר העם באיזו מקומות שאין עושין צה"פ רק דלתות שקורין שראנקען אבל שראנקען הללו צריכין להיות ראוים לנעול ואם ננעלות הוי מחיצה אמנם ראיתי לפעמים המה עושין רק ע"י שלש מקורות קורה א' עומד מצד א' וקורה א' עומד מצד שני וקורה א' שעושין ראוי לנעול שקורה זה מגיע מקורה זה לקורה ב' זה בודאי ל"מ דאפילו אם נעול לא מהני דל"ה מחיצה שפרוץ מרובה על עומד לכן צריך להיות משני קורות ברוחב גבוה י' טפחים ובין קורה לקורה דפים ארוכים י' טפחים דאין בין דף לדף ג' טפחים דאמרינן לבוד אז אי הוי נעול הוי מחיצה ואינו צריך רק ראוי לנעול כאיזו פוסקים בש"ע עכ"ל ומ"ש בסוף לשונו כאיזו פוסקים בש"ע כבר ביארתי לעיל דלכ"ע א"ש וסגי בראוי לנעול בהיתר דלת כה"ג שצייר הגאון בזמנינו דליכא רה"ר גמורה כנ"ל והגאון נקט הציור במחיצה של ב' והה"ד ד מחיצה של ערב לבד מהני כה"ג דנקט פרו"מ בג' שלשלאות דקים כמו מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה במשנה ערובין ו' ובש"ע שס"ב ס"ה. ופשיטא מלתא דצריך לשכור הרשות משר העיר או הכנסיה שלהם כמבואר בש"ע ורמ"א סי' שצ"א ואף להכניס ולהוציא מבתי הגוים מהני כמ"ש הב"י שם שיש לסמוך על טעם ראשון לחוד בתשובת הריב"ש תש"ו וכן המנהג פשוט וכמ"ש הט"ז ותוס' שבת שם וגם מבואר בסימן שפ"ב ס"ד דא"צ לפרש להנכרי טעם השכירות שהוא להתיר הטלטול אלא שוכר סתם מהני: וע"ד תמיהת מעלתו ע"ד הרמ"א בא"ח סימן ש"י ס"ב אין הכין בשל גוי אפילו גו"צ דהר"ב איירי דוקא בחזו ולא חזו אבל המחבר שם איירי בלא חזו כלל גם בשל גוי יש הכין וצ"ע: הנה הגאון מ' אליהו ווילנא זצ"ל בש"ע שלו ציין על רמ"א הנ"ל וז"ל י"א דאין כו' ס"ל מה שאסור משום הכין כמ"ש בירושלמי גוי א"צ הכין אבל דבר שהוא אסור משום מחובר אין חילוק כמ"ש בפ"ג דיו"ט דף כ"ד ועיין רש"י ד"ה אם יש כו' וכן כל כיו"ב עכ"ל הרי בהדי' הרגיש הגאון זצ"ל בכל דברי פרו"מ ני' בזה. וניחא לי עפ"י דקדוק לשון הרמ"א דאין הכנה שייך בשל כותי ולא נקט דאין מוקצה שייך כו' כלשון המחבר שם דר"ל מה שאסור מ' הכין דוקא דבישראל הזמנה מהני בי' משא"כ בלא חזו כלל כמחובר וכל כיו"ב. אכן דבריו דברי אלקים חיים וקיימים המה וישמח מעלתו שכיוון להגאון זצ"ל בקושי'. וגם תירוצו נכון וז"ל הגאון בספר תוספת שבת סימן ש"י דאין הכנה בשל עכו"ם כו' מיהא נולד שייך גם בשל עכו"ם. עי' תקי"ג ותק"ה אפילו גרוגרת וצמוקים מותרים והיינו דוקא בתלוש שהוא מוקצה אבל דבר מחובר שלקט עכו"ם בשבת אסור גם בשל עכו"ם כמ"ש סימן שכ"ה ותקט"ו עכ"ל. עיין מג"א סי' תק"ה ובגמ' שם ועיין לשון רמ"א סוסי' תקט"ו הרי הרגיש בהנ"ל הנראה לע"ד כתבתי ועל השאר אין הזמן מסכים אתי להשיב. ואחתום בברכה כנפשו היפה ונפש אוה"נ: הק' יהודא אסאד תשובה נה רב בישית ושובע שמחות לכבוד אהובי בני הרב החריף ובקי פרח שושן הודו כזית רענן קנקן חדש מלא ישן מופלג ביראה טהורה כ"ש מוה' אהרן שמואל נ"י ע"ז כלתי הצנועה הא"ח מנב"ת מ' יהודית תחי' ענב"ב בק"ק ל"ש יחיו ושלום: גי"ה קבלתי זה ימים ואתה אהובי בני יודע המון טרדותי ומן הנמנע להשיב לך תמיד על אתר ועל כל פרט ופרט והנני להשיב לך אחת לאחת על שאלות הרבה שהעלית בעזה"י והן הנה. א' הקשית לשאול על מ"ש המג"א ס' ר"מ בני חצופה שתובעת בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה כו' מה יענה למעשה ביעקב גבי דודאים שתבעתו בפה וח"ו לומר על אמהות כן וצ"ע עכ"ל אהובי בני שי' ידוע כי זה דרכו של הבעל מג"א לקצר במקום שהיה לו להאריך והנה לא מלבו בדה פירושו זה אבל כן הוא לשון הטור שם סי' ר"מ וסיים הטור בזה וז"ל אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר עכ"ל הטור וכן כתב בטור אה"ע סימן כ"ג והוא לשון הראב"ד בספר בעל הנפש וגמ' ערוכה בנדרים כ' ע"ב ובערובין כ' ע"ב קושי' גמר' הוא על הא דבני חצופה מקרא זו דלאה ותי' הכי ארצויי ארצי' קמי' ופי' הר"ן דלא אמרה לאה ליעקב אלא שיכנוס לאהלה ולא תבעתו בפה כי'. וכוונתו מלשון אלי תבוא ר"ל לביתי שהרי יצאה לקראתו י ותדע עוד מדחז"ל על וישכב עמה בלילה הוא ולא כתיב בלילה ההוא אלא הוא שמו של הקב"ה סייעו ויצא יששכר יודעי בינה כו' ותבעתו בפה היינו כמאמר החצופה זונה אשת פוקיפר שכבה עמי אבל לאה אמנו לא זו שלא הזכירה לשון שכיבה כלל אלא גם בלשון ביאה שמרה פיה פתחה בחכמה ותאמר "אלי תבא ולא אמרה "עלי תבא כמ"ש יבמה יבא עלי"ה וגם לא הקרימה ביאה ר"ל לא אמרה תבא אלי אלא איפכא אלי תבא ע"כ פירושו לאהלי וגם נ"ל אין ר"ל כלל בלשון צווי בע"כ תעשה כן אלא כלשון מגיד העתיד ידעתי שכן תעשה אלי תבוא היינו דברי רצוי לבד ועיין רבינו בחיי פ' ויצא פירש שם בזה על אמרה כן שלא היה כוונתן רדיפת התאוה ח"ו כ"א כוונת המצות בלבד פעולתיהן נמשכו אחר השכל שידעו בנבואה וברוה"ק להוליד י"ב שבטים כו' עש"ה ובתשובת בית אפרים חא"ח סימן קי"ב כתב וז"ל ולפי מה שראיתי ברשב"ם בפירוש החומש כתב דלכך קראה אותו יששכר ע"ש ב' שכרים שכר דוראים ושכר כי נתתי שפחתי. ולפי"ז יש ליתן טעם שקוראים רק בחד שי"ן ישכר כיון שהיא היתה מתביישת בשכירות הדודאים ולא אמרה רק טעם כי נתתי שפחתי וכמ"ש המפורשים ולכך אנן לא קרינן רק בחד שי"ן כו' ע"ש הרי דגם דבורה וכוונתה כהוגן ורצויה היה ארצי' קמי' על כל זה מתביישת היתה הצדקת מלפרש שוב טעם זה כנ"ל: ב אשה שהביאה תמיד בע"ש עוגה לנחתום לאפות ושהתה זמן רב שם וחרה אף הבעל עליה ששהתה כ"כ ואמר הבעל ז"ל דאס איך געניסע ניממער געבאקענע בארכוס פאן דען זעלבען בעק ולא אמר נ והאשה אעפי"כ אפאה אצל נחתום הלז ושוב בשבת בלילה מתחרט הבעל ופתח היה מפני שלום בית ושאל אי מותר להפר הנדר בשבת עד כאן. יפה העלית עפ"י מתניתין שלהי שבת דכל לצורך שבה מותר ומ"ש כיון דאפשר לו לאכול לחם של חול או זעמון ולאח צריך לאכול דוקא בארכעס לא מקרי לצורך ז"א דהרי המג"א בסי' שמ"א למד מתוס' ערובין דף למ"ד דה"ה שלא לאכול בשר וממ"ה ר"י לביאורי סמ"ג כתב אפילו מלבוש הצריך היום שרי וע"כ משום שמצות היום לכבדו ולהתענג בו את עצמו במלבושי כבוד ובאכילת בשר והה"ר ומכ"ש באכילת באדכעס המיוחד לאכלם בשבת לכבוד היום ולתענוג וודאי מקרי לצורך כמו כן ועוד גם זאת בנידון הנ"ל א"צ להתירן כלל ע"י ג' דהוי בכלל נדרי זריזין שא"צ התרה משום דאנן סהדי שלא עלה בלבו נשים נדר רק לזרזה שתשמע לדבריו אמר כן והא ראיה שהרי לא אמר בלשון נדר ולא התפיסו כלל בדבר הנדור ועיין ביו"ד סימן רל"ב כנ"ל. וגם י"ל כיון שבחרון אף אמר כן הבעל הו"ל בכלל נדרי שגגות שא"צ התרה ג"כ. וכעין זה ממש כתב בד"מ סי' רל"ב אות ד' וז"ל כתב מהרי"ו סי' נ"ט מי שנשבע בכעס אם פ' היה אצל העסק זה אתן להקדש אלף זהובים אם נמצא שאותו פ' היה שם נראה דפטור דהוי כנדרי שגגות עכ"ל. אלא באמת לא דמי דהתם לבי' אונסי' כעובדא דר"כ ור' אסי בשבועות כ"ו דלא מקרי האדם בשבועה היינו על העבר אבל בנ"ד שבועה ונדר על העתיד הוא ולא טעה דנאמר לבי אנסי' ושוגג היה. ומשום דבכעס עשה זהו רק פתח ובעי' התרה כדאיתא בחגיגה י' באפי נשבעתי והדרנא בי וכפירוש רש"י שם ומ"ש דהוי דשיל"מ דאפשר לו לאפות אצל נחתום אחר מש"ה אין לו היתר ז"א דבשבת זו שכבר נאפו אצל הנחתום הידוע והוא רוצה לאכול מהם אין לו מתירין אחרים כ"א להתיר לו הנדר ע"י הפתח משום שלום בית וגם ע"י הכעס עשה הו"ל פתח כבחגיגה י' הנ"ל ושפיר מתירין לו נדרו לצורך שבת כנ"ל אלא באמת א"צ כלל להתיר לו דאין כאן כ"א נדרי זריזין כנ"ל: ג ע"ד מכירת היין בשבת ויו"ט במדה ובמשורה ששאלת האיכא ודאי משום מו"מ וגם תפנקס שנותנין בו החובות בסימני פתקאות הוא נראה ככתיבה ואף יין לקידוש יהיה שבות משום מצוה כמתני' ביצה ל"ו דאסור: הנה איסור מקח וממכר לחד פי' רש"י ותוס' ביצה ריש דף ל"ז נפ"ל מקרא ממצוא חפציך כו' ודרשי' חפציך ולא חפצי שמים ומתנה לכ"ע מותר לצורך מצוה בשבת ועי"ה במג"א שהבאת גם אתה בסי' ש"ו סקט"ו כולו ובס"ק כ"ז וגם מכירת היין כיון שאין מזכיר סכום הדמים אינו נקרא מקח וממכר כמבואר יפה בש"ע וברמ"א סימן