יהודה יעלה אורח חיים מו

מעכבי ג"פ והרי דעת בעל חקת התורה היא דג"פ מעכבי מלשון לא יפחות מג"פ כנ"ל. וא"כ הא ברייתא נמי תני לשון זה לא יפחות מכ"א פסוקים כנגד זי"ן שקראו בתורה ומאי פריך הש"ס כ"ד הוויין. הא כיון דלא יפחות כו' קתני לעכב בדיעבד לא מצי תני מכ"ד פסוקים דג"פ דמפטיר לא מעכבי בדיעבד אפילו לא קרא כלל בתורה תחלה ועכ"פ אם לא קרא הג"פ. והל"ל בקושיא רק ואם איתא הא טפי מכ"א פסוקים הוויין וגם לי משני הש"ס כנגדו נמי לא בעי' מנ"ל הא דלא בעי' כלל כנגדו דלמא הא דלא הני לא יפחות מכ"ד פסוקים משום דכנגדו רק לא מעכב כנ"ל אלא לזה י"ל מדלא תני ברייתא בלשון צריך המפטיר בנביא צריך לקרות כ"ד פסוקים לאורויי לן הדין לכתחלה ע"כ שמעי' דכנגד המפטיר לא בעי' כלל כנ"ל. אבל על מקשה כ"ד פסוקים הוויין. קשה כיון דברייתא לא קתני לשון צריך אלא לא יפחות לשנא דעכובא לא מצי תני כ"ד דהני דכנגד מפטיר אי כולהו ג"פ לא מעכבי כלל בדיעבד או עכ"פ מספר ג"פ דכנגדו לא מעכבי וסגי בדיעבד בשנים או א'. והל"ל רק ואם איתא כו' טפי מכ"א הוויין. אע"כ דגם ג"פ דמפטיר מעכבי גם בדיעבד וכן משמע קצת לשון רש"י דברכות דף כב הנ"ל דאי אפשר לפחות בבית הכנסת כו' לפי מה שהוכחתי לעיל מדבריו גם אמפטיר מוכח דלא סגי בלא ג"פ גם דיעבד: ועוד נ"ל ראיה מפורשת מהכרעת מהרי"ק גוף הדין דג"פ מעכבי בדיעבד וז"ל ועוד דלכאורה מאן דקאמר דהא דלא תקנו לקרא בקרבן דשבת כמו שתקנו לקרא בקרבן דיו"ט דהיינו משום דל"ה אלא שני פסוקים ס"ל דאפילו דיעבד לא מהני אי לא קרא אלא ב"פ דאי מהני בדיעבד לא הי' לנו להניח בשביל כך מקרא בקרבן דשבת דאין לך דיעבד גדול מזה כו' עש"ה הרי בהדיא מוכח מזה דעתו גם על המפטיר דמעכבי ביה ג"פ דאהא קשיא אמאי לא קרינן בקרבן דשבת למפטיר כמו ביום טוב כנ"ל אבל הא קשיא לדעת הפוסקים דבכ"מ לשנא דצריך רק לכתחלה היא א"כ דין מפטיר בנביא בלשון זה אתמר צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד תורה משמע דאם לא קרא בתורה כלל תחילה לא מעכב בדיעבד וכ"ש אם קרא אלא שפיחת מג"פ וצ"ע. הנלע"ד כתבתי בזה שוב מצאתי בפרי מגדים במשבצות סי' קל"ז פשיטא ליה וגם לאליהו רבא דגם למפטיר ג"פ מעכב הכ"ד הדש"ת אוה"נ. הק' יהודאסאד. (הג"ה מבן המחבר. מ"ש מרן הגאון אאמ"ו זצ"ל בפלוגתא אי צריך לכתחלה או דיעבד עי' בתה"ד ומג"א סי' ל"ב ורש"י בברכות ט"ו וט"ז א"ח סי' תרפ"ט ובב"ח א"ח סי' רי"ט צריך עשרה ואליהו רבה שם ועי' ש"ך יו"ד סי' ב' סי"ח לרמב"ם צריך משמע אפילו לעיכוב ואי ר"ל לכתחלה לק"מ קושייתו. ועיין ברא"ש ברכות פ' ג' שאכלו דף מ"ט גבי ברית ותורה וכן בכלהו אם לא אמר לא יצא י"ח ונ"ל טעמו משום דצריך אמרי בכלהו: תשובה נא חיים ושלום וכל טוב לאהובי בני חביבי. גבור בתורה וביראת ד' כארי וכלביא. יתרומם ויתנשא קרני יפעתו כאשר עם לבבי. ה"ה הרבני מורג חרוץ מופלג כבוד שמו מו"ה אהרן שמואל אסאד ני' בק"ק נ"ש יע"א: ני"ה קבלתי לנכון. וע"ד הספק שעלה בידך אם עפ"י סיבה נתבטל קריאת התורה בשחרית ביום הכניסה אם יש לקרות בתורה בתפלת מנחה בו ביום שהי' ערב ראש חודש או לא והת"ח פלפלו אתך בזה. זה אומר בכה כו': דע אהובי בני שיחי' באמצע חדש אלול תר"ה לפ"ק כשהיינו בוועד הרבנים בק"ק פאקש. ובבואינו בחזרה בבקר השכם טרם נסענו משם התפללנו עם מנין בית המלון. ולא שמענו בו ביום ב' קריאת התורה שחרית וכמו ג' או ד' שעות אחר חצות היום הגענו לישוב שהיה שם בהכ"נ וקבצנו מנין עשרה לתפלת מנחה ושלשתנו בד"צ שהיינו ביחד הגאון אבד"ק מיקלאש והגאון אבד"ק סאבאטיש ואני. הסכמנו בעצה א' ועשינו מעשה לקרות בתורה אז פרשה השבוע של שחרית בין אשרי לתפלת ש"ע כדי שלא לבטל התמיד תקנת עזרא שלא לשהות ג' ימים בלא תורה. והרמב"ם יחס תקנה זו למרע"ה בר"פ י"ב מהל' תפלה ומקורו ביאר יפה הכ"מ שם: והן עתה ראיתי לשון הרמב"ם מ"ר תיקן להם לישראל כו' בשבת בשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו כו' ע"ש הוסיף תיבה בשחרית. והכ"מ כתב עליו וז"ל ומ"ש בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתיקן עזרא היא כו' כוונתו מדכתב תיבת בשחרית בסוף פשיטא דעל בו"ה דסמיך ליה ודאי קאי משמע דתקנה הי' דוקא בשחרית לבד: אמנם הא כתב רק בקצת ספרי רבינו כתב נוסחא זו הנ"ל ולא כן גירסת שאר הספרים משום דבב' וה' לאו דוקא בשחרית אלא כל היום זמנו הוא ולספרינו נמי נ"ל שיצא לו להרמב"ם כן מלשון המשנה במגילה ר"פ הקורא עומד כו' בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין ג' כו' מדלא נקט תנא דמתני' סידורא איפכא ולהתחיל בשבת ובשני וב"ה דהא בשבת מתחילין בפ' השבוע וכדנקט הרמב"ם סידורא הכי על בשחרית ע"כ ה"ט משום דבמנחה לא קאי אלא אשבת אבל בב' וה' בשחרית קורין ג' וכלשון הרמב"ם. ועדיין קש' דה"ל לתנא להתחיל בשבת תחלה דאז מתחילין בפ' השבוע כסידורא דרמב"ם. והכי הנ"ל ולמתני בשבת במנחה ובב' וה' קורין ג' והוא שמעינן מינה ע"כ דבב' בשחרית היא דקורין מדמחלק זמן במנחה רק בשבת ומדלא תני הכי אלא היפך התנא סידורא דהרמב"ם הנ"ל ע"כ דה"ק בשני ובחמישי כל היום ודאי לכתחלה בשחרית ולא לעיכובא ובשבת במנחה דווקא קורין ג' דאילו בשחרית בשבת קורין ז' כדתני תו סיפא ונמצא תיבת במנחה אב' וה' נמי קאי וכמ"ש הכ"מ הכי על לשון הרמב"ם הנ"ל איפכא. והיינו אם ע"י איזו סיבה נתבטל התמיד של שחרית בקריאת התורה ברבים קורין במנחה ג' וכנ"ל: נאם אביך הנאמן הטוד פ"ק יהודאסאד: תשובה נב לכבוד ידי"נ איש חי רב פעלים. ה"ה הרב החריף עצום וחכם מופלג בעומק הלכה. הקצין מו"ה בק"ק פ"ב יע"א: גי"ה עם השו"ת על פסק הרמ"א להתיר פרוכת שהוא כלאים ופרו"מ ני' השיג עליו להחמיר קבלתיו עוד בקיץ העבר. גם עברתי עליו פעם ושתים ותוכו ראיתי כי צולל במים אדירים ומעלה אבני חפץ מאירים כספירים בעומק עיונו ונהניתי במו וחשבתי לשנות פרקי ולהשיב אמרים אליו בכתב. אבל אחז"ל מחשבה מועלת אפילו לד"ת. ולרוב הטרדות היותר נחוצים ודחוקים עלי יום יום בשו"ת לא פניתי להוציא את מחשבתי לפועל זו היה סיבת מניעת פרי עטי מן מעכ"ת ני' לא מפאת רמות רוחא כי נקל בעיני כת"ר כי נהפוך הוא אתנו מחשיבים אנחנו כל צורך לפאר ולרומם כבוד התורה כראוי ומחויב. ובכן אתו הסליחה על העבר ועתה באתי על של עכשיו בעזה"י להשיבו על אגרתו הנעים והנני לרצונו: עד"ת אשר הציע מעלתו ני' במה שיצא לקראת נשק נגד דעת הפוקר במכתב עלי העתים לבטל ברכת התורה ברבים מן האמצעים עפ"י הירושלמי ר"פ הקורא עומד במס' מגילה ר' זעירא בעי הנקראין לס"ת מה דינן אי כג' שאכלו כא' הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה אחרונה והאמצעי אינו מברך כל עיקר. או כג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע ואף האמצעי מברך לפניה ולאחריה ופשט ר' שמואל בר אבדימא דא' מוציא כולם כו' והראש ב"ד דק"ק א"ש ני' העיר על הירושלמי זה לשאול פתרון מה נסתפק ר' זעירא הא משנה מפורשת היא שם בר"פ הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה. וגם ר' שמואל בר אבדימא פשיט מסברת עצמו למה לא נסמך על המשנה. ומעלתו תי' עפ"י שיטת הרוקח בב"י ובש"ע סי' קס"ז סי"ג דנתכוונו להוציא יצאו אפי' לא קבעו והמג"א לפי הבנתו לחלק בין לכתחלה לדיעבד השיג והעלה כרש"י. אבל מעלתו כתב עיקר החילוק הוא בין סתמא ובין נתכוין בהדיא להוציא ולצאת ולפ"ז היינו ספיקו דר' זעירא בירושלמי אי ברכת התורה דמי ללא קבעו יחד ג' שאכלו ומתני' דפותח וחותם לבד מברכין היינו דווקא בכוונו בפירוש להוציא או דמי לקבעו ג' שאכלו כא' ובסתמא נמי יצאו האמצעים אף שלא כוונו בפירו' להוציאם כו' עכת"ד: הנה בכוונת הב"י והש"ע הנ"ל יפה כיון מעלתו וכן העלה בספר בגדי ישע על הא"ח וכתב ג"כ עפי"ז אין כאן פלוגתא כלל דגם דעת הרא"ש ורש"י דמייתי המג"א יש לפרש הכי דבסתמא כתבו דלא יצאו בדיעבד נמי אבל נתכוונו בפירוש מודו לרשב"א ורוקח יעו"ש. אבל במחכ"ת שגו בזה. דגם המג"א הבין כן כוונת הב"י ומ"מ תמיהתו קיימת וצ"ע דהא גם בנתכוונו שניהם בפירוש פליגי על הרוקח בדין זה שהרי ז"ל הרא"ש בפ' כיצד מברכין סי' ל"ג אבל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפילו אמר אמן לא יצא כו', ור"ח ז"ל פי' היו יושבים לעסק אחר כו' וי"מ היו יושבים זה כאן כו' ופירש"י עיקר דלכלהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל. והנה פי' הר"ח הוא שיטת הרוקח דמייתי הב"י וש"ע הנ"ל לחלק בין סתמא לנתכוונו בפי' כמ"ש הרקנטי דמייתי ליה המג"א וכן הוכיח וביאר בס' מחצית השקל בכוונת הר"ח יעו"ש. והרא"ש הכריע דפי' רש"י עיקר משום דלכולהו פי' קשה מתלמידי דרב. ר"ל לפי' הר"ח דמהני כוונו בפירוש לצאת אף בלא הסיבו. א"כ מאי מספקא להו ד' מ"ב מ"ג אי אמרי ניזל וניכול כו' כי הסיבה דמי או לא עד שקרע א' מהם ע"ז שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות. ות"ל כי לא הסיבו נמי יתכוונו כולם להוציא ולצאת אע"כ כפירש"י. ואף על גב דשומע כעונה ואפילו אמר אמן היינו נתכוונו כולם לא יצא. ואי קשיא אמאי לא מהני באמת כוונו בפירוש זהו