יהודה יעלה אורח חיים לח

ע"ש והמציא מזה באמת דבזה"ז קלישא טובא זו המ"ע ובמחכ"ת הפריז על המידה וקושייתו שדחקתו לזה אין לה מקום מתלת טעמא: חדא דהא דבעי' שירות וה"ה ברכה בטהרה דוקא היינו משום שהם לצורך ישראל ותועלתם וכיון שישראל טהורים אינו בדין שיהיה המברך והמשרת טמא דוהזה הטהור על הטמא כתיב ולכן אם נטמאו הציבור קיי"ל באמת טומאה הותרה בציבור אלא שהגאון הנ"ל הקשה דעכשיו טמאים נמי מזיבה ונדה ושרץ דלא הותרה בו טומאה בציבור ע"ש. ולענ"ד כיון דעכשיו הכל טמאים בכל הטומאות האלו וכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם המצוה על הכהנים לברך כמו שהם בטומאתם דדיו לעבד שיהי' כרבו השוכן אתנו גם בזה"ז ומכ"ש לפי סודה של המצוה הידוע לי"ח ח כ"ה תברכו וכתיב וחסידך יברכו - כ"ה ר"ל מדת כ"ה והוא מחז"ל במדרש כל המברך את ישראל כאלו מברך השכינה וא"כ פשיטא מלתא שאין הטומאה מעכבת בזה הא חדא: ועוד הרי קיי"ל ד"ת אינן מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש כו' והפוסקים בש"ע סי' מ"ז ס"ט פסקו שאין להפסיק בין ברכת התורה ללימודו וצריך פ' ברכת כהנים תיכף וכן נוהגים ע"ש מג"א בשם מהרש"ל הרי יוצאים בזה ידי לימוד תורה וד"ת אין מקבלין טומאה אף שניתוסף עלי' מצות עשה כמו גבי ק"ש שמותר בה בעל קרי שהוא ג"כ ד"ת ומ"ע ומה"ט אינו ענין לשירות דעבודה דטהרה מעכבתו הא תרי: ועוד אף אי יהיבנא לי' דאתקש ברכה לשירות ולנזיר לענין זה דטהרה בעי' מהיכן אתקש מקרא לשרתו ולברך בשמו וכבר פירש רש"י עירובין י"ח ע"ב היינו שמו המיוחד הוא שם המפורש בן ד' אותיות ובמקדש דוקא דומיא דשירות שאין עבודה אלא במקדש ובזה להזכיר שם המפורש ודאי שפיר בעי' טהרה יתירה דומי' דשירות לברך בשמו אבל עתה בזה"ז שאין מברכים אלא בכינוי והא לא איתקש לשירות והמצות עשה לבזה"ז נפ"ל מאמור להם דילפינן מיניה דצריך להקרות להם ובזמן המקדש א"א להקרות להם שם המפורש וכמש"ל הא תלתא: איברא דלפי"ז גם על תוס' דסוטה דף ל"ח שם בשם ר"י דעומד מעכב בדיעבד נמי דומי' דשירות מנ"ל הא לבזה"ז נימא נמי בשם המפורש דוקא. ונ"ל דז"א לענין עמידה שהוא מפני הכבוד ובכל הברכות כולם מצוה לעמוד לכתחלה וכיון דברכת כהנים גלי קרא דומי' דשירות לעכב אפי' בדיעבד אבל טעמא ודאי הוא מפני כבוד השכינ' וכמו שמצינו ויקם מעל הכסא לכבוד דבר אלהים ודאי גם בברכה בכינויו בעי' עמידה וסי' לדבר ה' זוחף כפופים כמו בש"ע צריך לזקוף בשם כמ"ש "וד' בהיכל קדשו "הס מפניו כל הארץ כנ"ל ודו"ק בס"ד. עוד נ"ל לתרץ בפשוט כוונת הר"י מתמיהת הד"מ עליו. ונקדים דבתשובת נוב"י מהד"ק חלק א"ח סי' מביא פלוגת' בכוונת מג"א במ"ש סק"א וז"ל ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטלה עכ"ל אם ר"ל הזכרת השם בברכה שלפניה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן כו' וכוונתו הוא לתרץ הצ"ע שהקדים המג"א מנ"ל לר"י חילוק זה. דה"ט עם אחרים מותר לזר לישא כפיו כיון שהרבה שעושין מצוה אחד א' מברך לכולן וכולן יוצאין בו וכיון דאין הזר מברך לפניו ליכא איסור עשה הזכרת השם לבטלה או אם כוונתו הזכרת השם בברכת כהנים עצמה ג' אזכרות זהו האיסור עשה ור"ל לתרץ עיקר הצ"ע של הד"מ על הר"י דהן הן עצמן דברי הר"י שסיים לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים א"ת מברך כו' זהו איסור עשה הזכרת השם לבטלה ולפירוש זה הסכים הגאון בנוב"י עש"ה סי' וי"ו וכתב על שני הפי' ואי משום דברכה לבטלה הוא איסור לאו משום לא תשא אולי זה כיון המג"א במה שסיים ועי' סי' רט"ו עכ"ל ובמחכ"ת הגאון הא ודאי לא קשיא דש"ס ערוך הוא בתמורה דף ד' ע"א דמוציא שם שמים לבטלה נפ"ל מאת ד"א תירא והו"ל אזהרת עשה ולא לאו עש"ה וע"כ לפי"ז הא דאמרינן בש"ס ברכות דף ד' ובכ"מ דאיכא לא תשא היינו רק אסמכתא לאיסור לאו דפשיטא דקרא לא תשא כו' בשבועת שוא מיירי כלשנא דקרא נשאתי את ידי ועיין רמב"ן פ' יתרו בפ' לא תשא ובפ' וארא וכן הוא מבואר במג"א סי' רט"ו סק"י וזהו כוונת המג"א ברמיזתו מהכא להתם דעשה הוא ולאו רק אסמכתא אבל יותר תמוה דהתם מייתי מג"א פלוגתת תוס' ורמב"ם אם בברכה איכא נמי איסור דאוריי' או לא והיינו בברכה שא"צ ונ"ל פשוט גם לרמב"ם דס"ל איסור דאורייתא הוא היינו דוקא בברכה שא"צ ר"ל ברכה להשי"ת כמו נוסח הברכה כיון דהקב"ה אינו צריך לברכתינו ואין נתוסף בו כביכול אלא שהקב"ה רוצה בכך וצונו על כך לברכו בהמ"ז וכיוצא ונחת רוח לפניו ית"ש שאמר ונעשה רצונו וראוי ומחוייבים אנחנו לברכו ולשבחו דרך הודא' א"כ ברכה שא"צ שלא תקנוה חכמים שפיר י"ל איכא איסור דאורייתא אי משום לא תשא אי משום את ד"א תירא. יראת הרוממת שלא להזכיר שמו על מגן גם בברכה שא"צ דייקא אין להקב"ה צורך בו כלל ואינו חפץ בו אבל ברכה לאדם שאחד מברך את חבירו שצריך הוא לכך וגם חפץ בו פשיטא לי מלתא דליכא ביה איסור דאורייתא לא משום לא תשא שהרי לא לשוא ועל מגן הוא מוציא ש"ש אלא מתפלל הוא על חבירו שיברכהו הי' ומצוה קעביד ולא משום את ד"א תירא שהרי בזה שמברך את חבירו בשם הקב"ה שבח הוא להשם ב"ה ויראת הרוממת הוא זה שמזכיר את ה' על שהוא יה' בעל הברכות ומבקש מאתו יתברך על חבירו ברכה ולכ"ע ליכא איסור בזה. ותדע דהא קרא כתיב ויאמר בועז אל הקוצרים ד' עמכם ויאמרו לו כו' יברכך ה' כו' ולא היו כהנים ומהתם ילפי שלהי מס' ברכות שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם ואת"ל נמי התם רק תיבה א' וברכה א' מברכת כהנים הוא דמותר לזר לומר יברכך ה'. אבל כל השלשה פסוקים מברכת כהנים לא זה אינו דהרי מעשים בכל יום שאבות מברכים לבניהם ורבנים לתלמידיהם ולשאר כל אדם ברכת כהנים כולו ועוד הרי המקרא לכהנים כל תיבה ותיבה כדילפינן מאמור להם הרי ש"ץ שהוא זר ולא כהן אומר ברכת כהנים כולה עם הכהנים וקודם להם וע"כ כקורא הוא בתורה אותו הפרשה והיתר גמור הוא ומצוה נמי הוא והארכתי בזה במ"א וא"כ אין מקום לפרש כוונת מג"א לתרץ הצ"ע של הד"מ על הר"י ור"ל הזכרת השם לבטלה היינו ג' אזכרות שבברכת כהנים עצמה וצלע"ג על הגאון נוב"י הנ"ל איך נעלם ממנו כל זה ודבריו מרפסין איגרי וגם לשון המג"א מה שמזכיר השם לבטלה אם על הברכת כהנים הול"ל שמזכיר השמות א"נ הול"ל שמזכיר השם ג"פ לבטלה וגם אם זהו בעצמו כוונת הר"י שסיים אם לא משום ברכה לו לבטלה למה שינה המג"א בלשונו. לכן לבי אומר לי לתרץ הצ"ע של הד"מ ורמ"א על הר"י דאיסור עשה על הזר הוא דאמרי' בכתובות כ"ד היינו דכמו שהזהירה תורה שלא לקלל את חבירו בשם והמקלל עובר בלאו ולוקה ה"נ צותה לכהנים שיברכו את ישראל בשם כמ"ש כה תברכו כו' ושמו את שמי והנה המקלל חבירו בלא שם ליכא איסור תורה וה"נ כהן המברך בלא הזכרת השם לא קיים המצות עשה ושמו את ש"מי על ב"י כ"ה תברכו דייקא ברכה בשמי ודעת הראב"ד בפרק כ"ו מהל' סנהדרין דמקלל אינו לוקה אלא בשם המיוחד דוקא ורמב"ם פליג דבכל השמות שאינם נמחקים לוקה ונ"ל ברור דבמצות עשה לכהנים לברך את ישראל בשם מודה הרמב"ם דבשם המיוחד דוקא כדכתיב קרא ושמו את ש"מי המיוחד לי ואם שינה הכהן ובירך בשאר שמות שאינם נמחקים נמי לא קיים המ"ע שנאמר כה תברכו כ"ה דייקא ושמו את שמ"י המיוחד לי ונ"ל א"כ אם הכהן מברך רק בפסוק א' מג' פסוקי ברכת כהנים כגון יברכך ד' וישמרך או שאומר יאר ה' כו' או ישא ה' כו' נמי קיים מצות עשה ושמו את שמי כו' כמו שהמקלל בשם פעם א' עובר בל"ת. ה"נ כהן מברך בשם פ"א קיים מצות עשה ושמו כו' אלא לא קיים המ"ע בכלל שמצוה נמי כ"ה תברכו כסרר הזה בשלשה פסוקי הברכות ולקיים ושמו את שמי ג"פ ר"ל בג' שמות בברכת כהנים כולו א"כ בכל פסוק מאלו שלשה קיים מ"ע אחת ושמו את שמי לכן נ"ל טעם חז"ל על כהן שאינו נושא כפיו כאלו עובר ג' עשה, ר"ל ג' פעמים ושמו את שמי והוא מ"ע א' כ"ה תברכו ג"פ. ואם מברך בפסוק א' עובר בשני עשה ואם בשני פסוקים מברך עובר בעשה א'. והנה שם המיוחד הנרמז בתיבת שמי ר"ל שם המפורש ככתיבתו בנקודתו וכן היו כהנים מברכים בביהמ"ק שמצותן בכך ושמו את שמי אבל משחרב בהמ"ק זה שמי לעל"ם כתיב לא כשאני נכתב אני נקרא וגם לכהנים אסור להזכיר שם המפורש אלא בכינוי. ומ"מ רמזה תורה דמ"ע לכהנים לברך נוהג בכל זמן בתיבת א"ת ושמו א"ת שמ"י דייקא את הטפל לשמי המיוחד הוא בכינוי ר"ל גם בזה"ז דזה שמ"י לעלם ול"ל ושמו את ש"מי מ"מ וכ"מו את ש"מי. ובזמן המקדש נמי לזרים חוץ מכהנים אסור ר להזכיר שם המפורש ככתיבתו וא"כ היינו עשה דאמרינן זר שנשא כפיו ר"ל אם מברך בשם המפורש ככהן שמצוה בכך בזמן המקדש ואפילו רק בפסוק א' עובר בעשה זה שמ"י לעל"ם זה מצוה עשה להעלים השם המיוחד מלהזכירו ככתיבתו ואם כן שפיר קאמר הרי' על ר' יוס' שהיה אחר החורבן כנ"ל וגם הכהנים רק בכינוי מברכים א"כ מאי איסור יש בזר העולה לדוכן כיון דעשה הוא זה ש"מי לעל"ם שמ"י דייקא המיוחד אבל בכינוי לברך את חביריו בברכת כהנים מותר הוא כנ"ל אם לא משום ברכה לבטלה ר"ל אם מברך הזר ברכה שלפניה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך עמו ישראל. וזהו שסיימו תו' בלשונם ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל דייקא למנקט באריכות לשונם נוסח הברכה שלפניה הרי לא אמרה תורה מצוה זו לזרים אלא לכהנים. ואם כה יאמר הזר ברכה זו וצונו לברך כו' הוא ברכה לבטלה ונ"ל אף להתוס' דס"ל ברכה שא"צ דרבנן הוא שא"צ דוקא אבל כה"ג שמברך על שקר שאומר וצי"ונו כו' וז"א לכ"ע איכא איסור דאורייתא על הזכרת השם. ועכ"פ איסור דרבנן איכא לכ"ע כנ"ל נכון ואפשר להעמיס כן בכוונת מג"א הנ"ל במ"ש ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו שמזכיר השם כו' ר"ל וכתיב זה שמי לעלם וכוונתו לתרץ דברי הר"י כנ"ל שזה דחוק לפרש כן במג"א והנלע"ד כתבתי: הק' יהודא אסאד.