יהודה יעלה אורח חיים לא

שלא כתב המחבר חילוק זה בין מכר למתנה גם בסוף סי' רי"ח דהתם בארע' דבי' חייא וכו', וכיו"ב בכל הסימן שם באמת אין חילוק דגם במתנה אמרינן חדא א"ל ולא תרתי כיון שהוא חוץ ממנו אפילו ארע' השני' סמוך ממש לראשונה וה"נ המקום בעז"נ לא עדיף כמוכר או נותן בית שאין יציע וחדר שלפנים ממנו בכלל גם במתנה: ועוד הרי כפי שטר הצוואה הרי הטיל המוריש על בנו ר' זלמן הנ"ל תמורת מתנה זו החיוב עליו לשלם בכל שנה ושנה לת"ח א' ביום היא"צ וגם להדליק נר נשמה א"כ אינה מתנה ממש לומר בזה בעין יפה נותן אלא דמוזיל גבי' ברי דמי מחירו הוא והש"ע והרמב"ם הנ"ל במתנה גמורה ממש קאמרי בשהמקבל אינו נותן לו שום מחיר בחזרה היא דנותן בעין יפה משא"כ כבנ"ד: ועוד לפמ"ש וביאר הסמ"ע סי' רט"ו ס"ק ל"ז ול"ח הטעם לחלק בזה בין מכר למתנה דלא היה לו שום אונס במכירו למתנה וכו' היינו במתנת בריא או אפילו מתנת שכ"מ לאיש אחר דוקא משא"כ מתנות וצוואות שכ"מ לבנו בודאי היה לו איזו אונס המכריחו למתנתו זו בכדי להתנות עם בנו המקבל מתכה זו שישלם בכל יום יאר"צ עבור נשמתו במחיר המתנה שאם היה מניח מקומו בבהכ"נ לבניו בירושה בכלל חשש פן ואולי יהי' מתרשלים בתשלומי היא"צ כקדירה דבי' שותפי לכן נתנה לבנו הנ"ל ביחוד ע"ד קרן קיימת שיעש' היא ר' זלמן תמיד לתועלת נשמת אביו כאשר התנה עליו וקרוב לודאי שזו הי' סיבות המתנה היינו כמו אונס ומנ"ל במתנה בכה"ג לומר בעין יפה הוא נותן הא לית' טעם הסמ"ע הנ"ל [וע' תשובת הרשב"א בח"מ סי' רנ"ג דף פ"ז בב"י מחודש י"א ובסי' ר"מ בב"י דף ע' תי' ריטב"א ספ"ק דקדושין ובד"מ אות ב' שם וברמ"א סוף סי' ר"מ מדינים קרובים לאילו אבל אין עניינם לכאן]: אבל מ"ש פרו"מ שני הוכחות אמצעיות משובח והוא א' מדפרט המוריש בשטר הצוואה כל דבר ודבר מעזבונו קטן וגדול שם הוא איך ומה יעשו בניו במו ולא הניח דבר מלפרש להם ולא רמז כלל שם על אותו המקום בעז"נ מה יעשו בו ושל מי יהיה ע"כ כוונתו היה לכלול גם זו במתנה לבנו הנ"ל זו ודאי ראיה נכונה שאין עלי' תשובה: ב' ועוד עפמ"ש הריב"ש סי' ר"ז הובא בסמ"ע סי' מ"ב ס"ק כ"ח דדנין בשטרות אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מבואר באומרים בל"א "מיין "שטאדט או "ער "האט "איין "שטאט "אין "שוהל כוונתם לכלול בלשון יחיד זוג א' שני המקומות איש ואשה יחד גם זו הוכחה נכונה ולענ"ד ראיה ה לזה שכ"כ המחבר סוף סי' רט"ו סעיף ח' אף במכר וכו' בכל דברי מו"מ הולכין אחר לשון ב"א וכ"כ עוד המחבר גם בסי' רי"ח סעיף י"ט וטעם שכפל המחבר כן נ"ל דגם מה שחוץ לאותו דבר שמכר או נתן דגם מתנה דינו בהם כבמכר שלא נכללו בו מ"מ אם לשון ב"א כוללים אותם הולכין אחריו וכ"כ כ בהדי' הרמב"ם פכ"ו מהל' מכירה הלכה ז וז"ל וכן מקום שאין קוראין אלא בית לבית לבדו או שקוראין בית לבית וכל סביבותי' ולכל שעל גביו הולכים אחר לשון ב"א אנשי המקום וכו' יעו"ש א"כ יפה כיון פרו"מ בזה אמנם לענ"ד שפיר מוכח לשון השטר צוואה מקומי שיש לי בביהכ"נ יהיה נתון לבני ר"ז יחי' דע"כ על שני המקומות אמר וכמו שאבאר דלכאורה אילו היה כתב בלשון מק"ום שיש לי בביהכ"נ וכו' לא היה מקום ספק כלל דודאי על שניהם אמר ועיין גמרא ורש"י בקדושין דף י"ט ע"א ד"ה טובא משמע דמצינו בקרא שם הכולל רבים בלשון יחיד כמו שד"ה אדום כנ"פיינא [פי' תיבה זו בלשון לט"יין או בלשון צרפ"ת היא שדות הרבה כמ"ש רש"י שבת דף וי"ו ע"א ד"ה בקעה וכו' וכן כתיב בהמה רבה כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קע"ג סוף ע"א רק בנ"ד בשביל שכתב מקומי שיש לי באות י' היחס לשון יחיד משמע לכן יש מקום ספק למערער כך נראה לי לכאורה אבל לענ"ד אדרבא נהפוך הוא דהא בהדיא איתא בגמ' ב"ב דף קע"ג סוף ע"א הנ"ל שד"ה שיש לי מכורה לך רק אחת מהנה מכורה כמו גבי ש"די מכורה לך אף דיש לפרש שדות הרבה בלשון שדה שיש לי כנ"ל יד בעה"ש על התחתונה יעו"ש וכבר ביארנו דבכה"ג שדות ומקומות חלוקים אין חילוק בהם בין מתנה למכירה לפ"ז אלו כתב מ"קום שיש לי בביהכ"נ יהי' נתון לבני ר' זלמן שפיר היה מקום ויד לאחיו לערער מדלא כתב מקו"מות לשון רבים אלא מקום א' במשמע דיד בעה"ש על התחתונה כנ"ל אבל השתא דכתיב מ"קומי שיש לי בביהכ"נ וכו' ולא היה צריך לכתוב רק תיבת מקומי לבד מקומי בביהכ"נ יהיה נתון לבני וכו' וכיון שכפל דבריו ליחס את המקום לו גם ביו"ד הקנין מ"קומי שיש ל"י בכל הה"ג אמרינן וקי"ל לישנא בתרא לטפויי אתי לר"ע דדייק לישנא יתירא ולרשב"ם ב"ב דף קל"ח ע"ב אפילו רבנן מודה לי' ועיין מהרי"ק שורש צ"ז כ' בפשיטות בשם הרי"ף וכל הפוסקים דקי"ל הכי וכן בשורש י"ב ע"ש הארכתי בזה במקומו וכ"פ הרמב"ם פרק כ"ה מהל' מכירה א"כ ה"נ בנ"ד שלפנינו שכתב מקו"מי שיש ל"י בביהכ"נ אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ר"ל כיון דלשון מקו"מי לשון יחיד משמע מקומי המיוחד לי לבד היינו בעזא"נ אבל מדכפל דבריו שיש ל"י דייקינן בזה לישנא יתירא לטפויי אתי גם המקום בעזרת נשים אף שאין מיוחד לו לעצמו מ"מ שלו הוא וה והוסיפו בלשון זה מקומ"י שיש ל"י פירוש מקומי דייקא המיוחד לי ממש בעזא"נ וגם מקו"מי שיש ל"י היינו בעז"נ שלי הוא יהיה נתון לבני [ומסתמא גם בשפתי דייטש שהעתיקאמנה הצוואה ללה"ק כך היה כתוב שמה "מיין שטאדט "וועלכע "איך "האבע "אין "שוהל] ולפי"ז נ"ל בש"ס ב"ב דף קע"ג הנ"ל נמי בדוקא נקט בלשון הנ"ל שד"ה שיש לי וכו' אינו מכור אלא אחת כיון שלא אמר יתור לשון אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ואדרבא כיון דלשון שדה כולל הרבה וכן לשון שיש לי כולל הרבה אמרי' אין רבוי אחר רבוי אלא למעט אבל אם אמר שדי שיש ל"י וכו' דייקינן כפל דבריו ביו"ד היחס לישנא יתירא לטפויי אתי וכל שדותיו מכורים ונתונים או עכ"פ שנים מהם מיעוט רבים: הן אמת הרדב"ז בתשו' ח"ג ס"ס תקי"ח מייתי בשם תשו' הרשב"א דלא אמרינן מלתא יתירא לטפויי אתי לאפוקי ממונא רק בהני דמפורש בגמרא וכו' יעו"ש וכ"כ תשו' הריב"ש סי' ר"ז בשם תשו' רשב"א ע"ש להלכה: אמנם במקומו תמהתי עליו מתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' א' ועוד ממק"א ועוד בנ"ד לא מקרי לאפוקי ממונא שאין כאן חזקת מארי קמא ולא חזקת ממון להמערער כמ"ש לעיל בפתח דברינו: ועוד דאפילו לרבנן דר' עקיבא את"ל דפליגי ולא דייקא לישנא יתירא אתי לטפויי מיהת בנ"ד דגם זולת לישנא יתירא במ"ש מקו"מי שיש ל"י הא מקומי לבד נמי משמע בלשון בני אדם אחד שהיא שנים של איש ואשתו דשייכים להדדי כמ"ש מעלתו ני' ג"כ והנה מצינו דברה תורה כלשון ב"א גם בזה שכן אמר אבינו יעקב ע"ה ר"פ וישלח ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו' ופירש רש"י לפי פשוטו דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור אדם אומר לחבירו וכו' קרא תרנגול וכו' מיהת זוג אחד של איש ואשתו בודאי כוללם יחד בשם מקום אחד כמו שהם גוף א' והראב"ע ר"פ שמות פירש לפי הפשוט כדרכו מ"ש וכפר בעדו וז"ל ועזר הכהן [היא אשתו] בכלל בעדו [ועוד נ"ל עכ"פ בשם מקום כך הוא משמעו לכלול שני מקומות והוא מדכתיב קרא בראשית יקוו המים אל מקום אחד וכו' וכמו דאמרינן ריש סוטה דבכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא א' מהת"ל אחד זה בנה אב עש"ה וה"נ ממשמע שנאמר אל מקום אחד ע"כ מקום משמע שתי מקומות סתמא עד שיפרוט לך א' כנ"ל] ובהא מיהת דאיכא הוכחה מתחילת הלשון קצת כ"ע מודים דלשנא יתירא מ"קומי שיש ל"י וכו' גלי דעתיה בזה דפי' מקומי שלי ושל אשתי קאמר וא"צ לומר כלל לטפויי אתי אלא לפרש כוונתו אתי כנ"ל באופן שהדין עם ר' זלמן המחזיק במקומות אביו בלא פקפוק: ועוד נ"ל אפילו את"ל מקומי יחידי רק של עזרת אנשים לבד קאמר צריך להבין מנ"ל דשל עזא"נ קאמר דלמא איפכא של עזרת נשים לבד קאמר הפחות שבשני המקומות שלו כדקי"ל הכי בית מביתי שיר משורי וכו' משמנים ביניהם עיין בש"ס מנחות ק"ח ובש"ע ח"מ סי' ר' ואף שאין דרך אנשים בעז"נ היינו לישב שמה אבל י"ל לדמי שוויי' נתנו לו על קרן קיימת וצ"ל לשון ממלא מקומי במקום קדוש ע"כ משמע לישב עלי' קאמר ממלא מקומי דייקא היינו ע"כ בעזא"נ אמנם ידי"נ הרב המאה"ג עמק החרוץ מוה' עזרא צירף ני' ראשב"ד העירני לתרץ עפמ"ש תשובת הרשב"א תולדות אדם ח"ל סימן פ"א דכה"ג לכאורה תלי' בדין ברירה אמנם העלה כיון דאין נ"מ בקיום המכר אם לא חל למפרע רק מכול"ה לכ"ע יש ברירה ע"ש א"כ מתנות שכ"מ דמחיים חל ע"כ נ"מ אי לא חל עד לאח"מ אין מתנה לאחר מיתה שפיר תלי' בברירה וקיי"ל אין ברירה בדאו' א"כ לגמרי בטל מתנות המקום לבנו הנ"ל ובכה"ג דבטל השטר לגמרי קיי"ל בח"מ סימן מ"ב יד בעה"ש על העליונה א"כ ע"כ זכה בשני המקומות מה"ט אלא דבזה יש לפקפק אבל אסתגר בקמייתא ויפה דן פרו"מ ני' נאום הדוש"ת אוה"נ הק' יהודא אסאד. הג"ה מידי"נ הגאון מוה' יוסף קליין ני' דיינא רבא דפה: מה דפשיטא ליה למרן ז"ל דאפילו שניהם אין מוחזקין כגון בעועדת באגם ל"א בו"ש ברי עדיף ומוקמי לה בחזקת מ"ק מספק"ל טובא להגאון בעל קוה"ס כלל א' אות זיין ע"ש דהדבר במחלוקת שניי' בין אבות העולם הראב"ד והרמב"ן דהראב"ד ס"ל דנגד חזקת מ"ק לחוד אמרינן בו"ש ברי עדיף אבל הרמב"ן ס"ל וכן דעת הטור דאף נגד חמ"ק לחוד ג"כ אמרינן בו"ש לאו ברי עדיף וכמ"ש מר"ן ז"ל. ובעניותי לא מבעי' לדעת תוס' שם שכ' דאין סברא כלל מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחצי השני ושאני גבי ספק ויבם שהנכסים בחזקת יורש הם א"כ ודאי ל"ש כאן לומר אין ס' מוציא מידי ודאי כיון דשניהם יורשין הם [וכבר כתב הסמ"ע הביאו המג"א סימן תמ"ז אף שבכ"מ פסקי' כהרי"ף מ"מ במקום שהתוס' חולק לא קי"ל כוותיה יעו"ש] אלא אפילו לתי' הש"מ בשם הרא"ש שמועיל לחציו השני ורק שם אינו מועיל הואיל והוא רק עפ"י הודאתו של השני ומוכח מדבריו שאם היה הדבר נודע לנו בבירור אף בלא הודאתי של זה היה מועיל לחציו השני והוי אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי מ"מ אין ראיה לכאן. לענ"ד דשאני התם די"ל דהוי ס"ל להרא"ש דמה ששניהם מוחזקים