יהודה יעלה אורח חיים קלט

ומצאנו כו' אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כ"מ שי"ל משאר המטלטלין שנאמר מכל אשר לו כו' עכ"ל וכ' הלח"מ וז"ל כלומר ומסיפי' דקרא לחודיה לא נפיק אלא ממאי דקאמר מאדם ומבהמה כו' דכולה צריכי כדאיתא בגמרא שם עכ"ל ובסוף הל' ערוכין ז"ל הרמ' לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר ע"ד הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמ"ש חכמים וא"ז חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות כו' ע"ש ולכאורה דבריו סותרים ונ"ל כוונתו מדהביא רק סיפא דקרא בב' המקומות ס"ל לחלק בהא להחרים כל נכסיו אסור מדאו' מקרא מכל אשר לו דרשא גמורה הוא אבל כל מין לבדו לאו עיקר דרשא הוא מאדם מבהמה כו' דזיל בתר טעמא שלא יצטרך לבריות רק מדרבנן אסור ובזה כל דברי הרמב"ם נכונים וא"כ להפקיר קרקעות לבד לא אסור מה"ת והדק"ל קו' א"ד אמנם נ"ל אפי' דהרמב"ם כך נראה דעתו הי' משום דפסיק כרבנן דפליגי אר"א בעבר והחרים כל נכסיו ה"ה מוחרמים וכמ"ש הכ"מ פ"ו שם אבל לר"א דס"ל החרים כל נכסיו ל"מ כלל י"ל נחות דרגי' דכל מין א' לבד נמי אסור מה"ת להחרים וא"ש תי' הדר"ג ני' מיהת לר"א לטעמיה אבל גם לר"א נ"ל פשוט דלא אשכחן ליה אלא להחרים ולהקדיש שאוסר לעצמו ואינו יכול לזכות בו יותר בהא אשכחן קרא דאסור מה"ת במין א' לבד נמי אבל להפקיר הרי בעצמו יכול נמי לחזור ולזכות בו כמו אחר ומה"ת אפילו בינו לב"ע מהני הפקר לכ"ע ודברי תוס' נדרים בקרקע בעי' ג' צ"ע ועי' קצה"ח סי' רע"ג ופשיטא דגם לר"א שרי מדאו' להפקיר כל קרקעותיו דמנ"ל לאסור דמחרם והקדש ליכא נחילפיה דטעמא רבה. לחלק ביניהם כנ"ל וא"כ נדחה תירוצו וקו' הג' א"ד בתוקפו עומד וגם השתא תקשה טפי קו' מג"א הנ"ל אי מתנה מותר בשבת טפי הול"ל בידו ליתנם במתנה דהוי ארווח לן בזה קו' א"ד הנ"ל דמתנה שאין יכול לחזור ולזכות בו עוד ודאי אסור ליתן כל קרקעותיו במתנה כמו להחרים ולהקדיש ול"ל בידו ליתנם גבי מכשירי פסח כמובן כו' ע"כ לשוני להגאון הנ"ל: תשובה ריב לאהובי אדמ"ו חמדת לבבי ועטרת ראשי ה"ה הרב הגאון העצום האמיתי אור ישראל וקדושו ועל פני תבל זרח אור שמשו רבן שכבה"ג מרגליתא דל"ל טימ' בוצינא קדישא. ציס"ע כו' כקש"ת מוה' מרדכי באנעט ני' ויזרח בצל צח האב"ד ור"מ בעוב"י ק"ק נ"ש והמדינה מעהרין. מכתב קדשו של אדמ"ו הדר"ג השגתי לנכון וברכתי ברכת הנהנין בדברי תורתו מעולפת ספירים כזוהר רקיע מאירים ואשרי הדור שהגדולים שומעין לקטנים כו' ועל עתה באתי ע"ד הקו' שהציע כבוד אדמ"ו ני' בשולי מכתבו (וכעת כבר נדפס בספרו מגן אבות דף ד' בסופו) על הרמב"ם דס"ל חובל משום מפרק למה כתב הרמב"ם דחובל הוא תולדה הרי כתוב בתורה כיון דממילה מוכח דחובל חייב א"כ הו"ל אב כו' עכתד"ק: ולי תלמידו נלענ"ד לפמ"ש בתשו' הרמ"א סי' ע"ו דעיקר תיקון גברא בפריעה אבל בחיתוך לבד מקלקל הוא לכ"ע דמל ולא פרע כאילו לא מל ופטור יעו"ש. ורמב"ם לטעמיה פסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור כמ"ש בתה"ד סי' רס"ה. והרי ביבמות דף ע"ב איתא לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכ' תוס' שם דפריעה הלממ"ס הוא וא"כ לא מקרי מפורש בתורה לכן הוי תולדה ולא אב כנ"ל: איברא דק"ל על תשו' הרמ"א דלר"י נמי החיתוך מקלקל הוא בחבורה אלא כיון דצורך תיקון הוא צריך קרא ור"ש ס"ל מקלקל נמי ילפי' מיניה כיון דבלא פריעה ליכא תיקון וכיון דפריעה הלממ"ס הוא איך נאמר קרא אתי' להכי ועי' תוס' בנזיר דף ס"א ע"ב בד"ה אימא ובגמ' ורש"י שם וצ"ע: ויעיין רש"י עירובין דף כ"ג ע"ב במשנה דחובל אב מלאכה הוא ויעי' במג"א ססי' שכ"ח סקנ"ג דר"ל משום מפרק ונ"ל בזה מתורץ קושיתי הנ"ל שהקשיתי מאז לאדמ"ו ני' מ"ש דנקט ר"ש ילפותא דידיה מדאיצטריך קרא למשרי מילה הל"ל מדאצטריך הלכה למשרי מילה דלר"א מילה גופי' הלכה כו' ולהנ"ל א"ש דאי מהלכה הו"ל רק תולדה דלא מפורש בתורה אבל מדאצטריך קרא מפורש בתורה הוא והו"ל אב. שוב מצאתי בירושלמי בשבת פר"א דמילה וביבמות פ' הערל דנפ"ל מהמול ימול א' למילה וא' לפריעה ולמ"ד ד"ת כלשון ב"א נפ"ל מחתן דמים למולות א' למילה וא' לפריעה וביאר המפרש פני משה דפליג על ש"ס בבלי יבמות ע"א וס"ל נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו יעו"ש ולענ"ד י"ל למ"ד ד"ת כלשון ב"א לא נתנה פריע' מילה לא"א רק למשה נתנה במדין ואצ"ל דפליג על דרב מיהת א"כ נכונים דברי תשובת הרמ"א עפ"י הירושלמי וגם בתוס' יבמות ע"ב הנ"ל כתבו פלוגת' בזה ובמקום שאמרו לקצר א"ר להאריך ואדמ"ו הגאון יחי' יודיעני דעתו הרמה אם כנים דברי. ואגב ראיתי בחידושי אדמ"ו ני' בשיעורין דרבנן מה שהעתקתי מאז וזה לשונו הטהור (וכעת כבר נדפס בס' מגן אבות שלו) הרמב"ם פ' דחובל ומבעיר חייב בתיקון קצת ואם ס"ל כרש"י פוסק כר"י אליביה דר"י ואם ס"ל כפי' התוס' פוסק כר"י אליביה דר"ש והא דשביק דברי ר' יהודה י"ל משום דסתמא סוגי' משני בכריתות הנח לתינוקת כו' גם בב"ק דף ל"ד מבואר דעכ"פ נדון בנפשו בצריך לעפרו דאל"כ אין לו פי' להמשנה וז"ב עכ"ל הזהב: אמנם לי תלמידו נלענ"ד לתרץ קושייתו עפמ"ש תוס' בסוגי' דף ק"ו בד"ה חוץ כו' בטעמא דר"י דס"ל אפי' צריך לדם לכלבו פטור דאין זה תיקון חשיב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו כו' משמע דוקא בחבירו אבל לחבול בהמה מודה ר"י שדרכו בכך הו"ל תיקון חשיב א"כ שפיר פסק הרמב"ם כר"י נמי וחובל בבהמה מיירי אבל חובל באדם וצריך לדם מודה רמב"ם דפטור וכ"מ ברמב"ם פ"ח מחובל פירש טעמא רק משום נחת רוח ליצרו בשעת הקלקול בא זה התיקון משמע אבל בשביל הדם שבא אח"כ ולא בשעת הקלקול וגם אין דרך בכך פטור כשני תירוצי תוס' כנ"ל איברא בפ"ח משבת כפל לשונו הרמב"ם אפי' רק להזיק ואעפ"י שלא יצא דם כו' משמע דגם משום דם חייב באדם נמי והיינו ע"כ כר"ש ולא כר"י וכמ"ש מורי הגאון יחיה. ויש לדחות ויעיי' בתה"ד סי' רס"ה בהדיא כתב בפשיטות דעת הרמב"ם דפוסק כר"י ולא כר"ש ונ"ל הא דרי"ו אומר חובל בצריך לכלבו ולא נקט חובל לנקום נקם דמתקן הוא נח"ר ליצרו ואפי' אין צריך לדם ה"ט דלרבותא דר"ש נקט אפי' צריך לדם נמי הו"ל תיקון קצת כנ"ל עיין מרש"ל ומג"א סי' ואקצר כעת ואחתום באהבה רבה. נאום תלמידו הנאמן אוה"נ הדש"ת ומצפה לראות פניו כראות פני אלהים. הק' יהודא אסאד תשובה ריג לאהובי מחמד לבי אדוני. ה"ה הרב האי גאון העצום המפורסם בכל קצוי ארץ. רשכבה"ג. צדיק יס"ע. שר התורה כקש"ת מו"ה משה סופר ני'. האב"ד ור"מ בעוב"י ק"ק פ"ב: מכתב גאון קדשו קבלתי בשמחה ואהבה רבה ואשרי הדור שהגדולי' שומעין לקטנים. ועל עתה באתי ע"ד הקושיא שהקשה הדר"ג ני' בח"מ ססי' חי בהג"ה רמ"א דשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד חרפוני ובזוני כדי לנדות ואין בזה משום לשה"ר והוא מש"ס דמ"ק דף ט"ז העיני האנשים ההם תנקר ופירש"י אי לאו דשליח לא אמר למשה ל"ה ידע כו' ע"ש. ותמה כבוד הדר"ג ני' מהא דאיתא בירושלמי והובא במג"א סי' קנ"ו מותר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקות מ"ט אני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך והשתא מנ"ל דמותר לשליח ב"ד להגיד ושאני גב' דתן ואבירם דלשה"ר על בעלי מחלוקת הי' ומותר עכדת"ק: שוב נדפס קושיא זו בספר מ"ב: ולענ"ד נראה פשוט דצריך להבין דמייתי הש"ס במ"ק העיני האנשים וכו' סוף המקרא וסיום דבריהם ושבק תחלת דבריהם המעט כי העליתנו וכו' כ' תשתרר וכו' אף לא וכו' ותמוה טובא מלבד דטפי ה"ל להביא מקרא המוקדם ודבריהם הקודמים. עוד זאת דכל החששא משום לתא דלשה"ר הוא רק אמרם המעט כי העליתנו וכו' כי תשתרר וכו' אף לא אל וכו' שהיא תרעומת על משה ואפקרות' נגדו משא"כ סוף דבריהם בע"כ להשיב לו תשובתם לא נעלה אם גם ישלח לנקר עיניהם בכדי שידע שלא ישלח יותר לקרוא להם כי לא יעלו אצלו בשום אופן ואין בזה לתא דלשה"ר כלל. ועוד תמוה טובא דהא מהדרי' למילף דשליח ב"ד רשאי להגיד לב"ד אם בזוהו וצערוהו לו והא מהיכן שמעינן ליה התם התריזו בדבריהם נגד משה ולא נגד השליח כלל וצ"ע. לכן נ"ל לפמ"ש רש"י בחומש העיני האנשים התם וכו' כאדם התולה קללתו בחבירו וצריך להבין הרי לא פרטו מי אלה האנשים שתולים בהם קללתם ונ"ל משה שלח אליהם שני שלוחי ב"ד והשיבו באחרונה דבריהם אלו העיני האנשים ההם וכו' דייקא רמזו על השלוחים בהם שכנגדם היו מדברים אליהם וכדי בזיון וחרפה וצער היו דבריהם אלו לשלוחי ב"ד שאלו תלוי קללתם בהם וא"כ מובן דקראי המוקדם במה שספרו מתרעומתם וחרפתם נגד משה י"ל כי קושיא שלא חשו על לה"ר משום שהיו בעלי מחלוקות אבל מה הי' להם לספר אמרם העיני האנשים ההם וכו' שהרי כבר הקדימו בפתח דבריהם תשובתם לא נעלה וגם כבר סיפרו מהם כל דיבתם רעה ומה הוסיפו בדברים אלו העיני האנשים וכו' לענות בהם סרה יותר אע"כ שסיפרו ממה שהגיע אליהם בזיון וצער שתלו קללתם בהם בשלוחי ב"ד ותו לק"מ ודו"ק כי זה אינו נוגע לאחרים שיהיה בכלל מותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקות היינו מה שנוגע למשה וספרו לו דוקא אבל מה שהודיעו צערם של עצמם ע"כ דמותר לשליח ב"ד כנ"ל: והנה אחר כתבי זאת מצאתי און לי כי האיר ד' את עיני וראיתי בשאלתות פ' קרח הביא סוגיא הגמ' דמ"ק די"ו הנ"ל וז"ל ואי משתעי מלתא בישא כלפי בי דינא ואתי שליחא ואמר לית ביה משום לא