יהודה יעלה אורח חיים קלח

לגוף ולנפש והיינו דיליף מיניה תלמי"די חכ"מים ר"ל התל"מיד והר"ב כי הר"ב נקרא "חכם "והתלמיד נקרא תלמי"ד חכ"ם מרבים שלו"ם בעולם הנשמות מרבים דייקא שלום לגוף שלום לנפש וכמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה כנ"ל והארכתי עוד בזה ולקצר אני צריך ובאתי רק לכבוד הדר"ג ני' כי רב הוא למלאות מבוקשי: הכ"ד אוה"נ בלונ"ח הדש"ת. הק' יהודא אסאד תשובה רי שלום וכ"ט לאהובי מ"ו חמדת לבבי הרב הגאון הגדול פאר הדור נר ישראל וקדושו ע"ה פ"ה ציס"ע: כקש"ת מו' אהרן סודיוטץ נ"י אבד"ק ס"ה: אחדש"ה אודיע לכבוד מ"ו כי נחת ועונג היה לי בדברי תורתו תורת פז כו' וע"ד קו' אדוני הגאון ני' בפ' במה מדליקין לפמ"ש תוס' עצמם בא"ד מקודם לתרץ דליכא מעילה בבגדי כהונה להדליק מהם נרות לצורך שמחת בית השואבה הואיל ונעשה לצורך קרבן לכבוד קרבן והי' באותן בגדים הראוים לצורך קרבן משא"כ בגדים שא"ר לפתילות לצורך קרבן א"כ שפיר קאי קוהג"מ דאע"ג דמהני כריכה להדלקה אבל משום מעילה איכא כו' ומאי הק' תוס' כלל ולי תלמידו נ"ל דנשמרו תוס' מזה בלשונם במ"ש הלא היה בהן פשתן כו' וטוב לפתילה דהוי ככרך כו' ושפת יתר הוא מ"ש וטו"ב לפ"תילה אבל ר"ל כיון דטוב לפתילה הוא גם הצמר כה"ג עי"ת הדר הו"ל לצורך קרבן וליכא מעילה כנ"ל וענ"ל לתרץ קו' מורי ני' דצריך להבין על קושי' א' דתוס' האיכ' מעילה כו' והרי בגדים לא לפתילות עומדים והו"ל שלא כדה"נ ומותר לגמרי לתוס' קדושין נ"ו ע"ב כמבואר במ"ל פ"ה מיסוה"ת ונ"ל כיון שבלו הבגדים שפיר הו"ל לעשות מהם פתילות כדה"נ והק' תוס' שפיר אמנם צמר כיון דלא חזי יפה לפתילה נהי דלא חשיב צורך קרבן מה"ט כי קו' מורי הגאון ני' מ"מ גם מעילה ליכא כיון שהוא שלא כדה"נ לפתילה דלא חזי ליה והק' תוס' שפיר אמנם תוס' בחולין דף ק"כ ע"ב בד"ה היכי כו' ובפסחים ריש דף כ"ו ומהרש"א שם כתבו דתלי' הא בפלוגת' דאביי ורבא ומאן דמותיב בפסחים כ"ה לרבא ליכא מעילה שלכדה"נ ולאביי איכא מעילה שלכדה"נ ועיין בשאגת אריה סימן ע"ו וא"כ לפמ"ש קו' תוס' ורשב"א הוא רק אליביה דרבא כנ"ל אבל לאביי דאיכא מעילה שלא כדה"נ נקטינן כי קושי' מורי באמת דקושית הגמרא הוא משום איסור מעילה כיון דלא לפתילה חזי' לא חשיב צורך קרבן וא"כ נ"ל הרמב"ם לטעמיה דליתא לדידיה תי' התוס' כיון דפסק הלכה כאביי דפסחים וע"ש בצל"ח דף כ"ו ובחידושי א"כ מעיקרא לק"מ קו' תוס' להרמב"ם לטעמיה ודו"ק ותי' זה אם כי רחוק מפשוטו קצת יותר מרווח הוא משאר תירוצים דמ"ש המפורשים בכוונת קושית התוס' משום אין שבות במקדש כיון דכהנים זריזים הם לא גזרי' בהו א"כ נסתר כללא דהכ"מ סוה"ל בבה"ח וכללא דמהרש"א בשבת מ"א כנ"ל. לבבי לא כן ידמה דלשון התוס' ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיני' ובמקדש ל"ש הך גזירה עכ"ל לשון זה הך גזירה לא משמע שכוונו לאין שבות במקדש אבל נ"ל כוונתם דאבנט מעשה רוקם היה וגם כלאים דאו' היה שוע וטוי וניז א"כ טרחא גדולה הרבה לנפצם חוטי צמר מתוך חוטי הפשתן ה"ט דלא שייכא הך גזירה דייקא במקדש דשמא ידליק בעיניה וממילא אין סתירה מכאן להכ"מ ולא למהרש"א הנ"ל וממילא הדק"ל על הרמב"ם מה יענה לקו' התוס' ועכצ"ל כתירוצי ואקצר כעת אוה"נ בלונ"ח הדש"ת ושש בשעשועיו: הק' יהודא אסאד תשובה ריא חיים וברכה ושלום לנופך ספיר ויהלום אוצר בלום ה"ה כבוד הוד ידי"נ ויד"ע הרב הגאון הגדול המפורסם מנורה הטהורה ע"ה פ"ה ציס"ע כו' כקש"ת מוה' דוד דייטש ני' אב"ד ור"מ בעוב"י ע"ח בעהמ"ח ס' א"ד: מכתבו הטהור הגיעני לנכון. וקראתי לשבת עונג והיה לי שעשועים בדבריו הקדושים והנני להשיב להדר"ג קדשו ני' ע"ד קושייתו לפמ"ש תוס' בפסחים נ"ו ד"ה מאלי' דאין לו קרקע פטור מפסח כמו מראי' א"כ מכשירי פסח למה דוחה שבת לר"א נימא הא בידו להפקירן כמו גבי ציצית כו' עכד"ק: ונ"ל לתרץ בס"ד דהנה המג"א בססי' י"ג הק' מ"ש דנקט ש"ס בידו להפקירן הל"ל ליתנם במתנה לקטן או לגוי ונ"ל חדא מתו' באידך דק"ל פירש"י בקו' הגמ' כל שעתא זמני' הוא אציצית לבד ולא פירש' נמי אמזיזה, ונ"ל בביאור דלכאורה קשה הא אמרי' בקדושין דף ס"ג כל שבידו לא מקרי דשלב"ל אבל גם דצריך שלשה לא מקרי בידו דמי יימר דמזדקקי ליה יע"ש וא"כ הכא אמאי קרינן ליה בידו להפקירן הרי קי"ל הפקר בפני ג' ומי יימר כו': וצ"ל כיון דמדאורייתא הפקר א"צ שלשה הו"ל בידו להפקיר מד"ת וכן לא דחי מכשיריו לשבת מה"ת ובתוס' ס"פ א"ב המודר כתבו לחלק בין הפקר מטלטלין סגי בא' והפקר קרקע בעי' ג' וא"כ מכשירי פסח ל"ל הואיל בידו להפקיר קרקעותיו לא דחי שבת דאמרי' מי יימר. אבל אי הוה נקט בידו לתנם במתנה גם בקרקע א"צ ג' היה קשה קושית הדר"ג ני' ממכשירי פסח ובמזוזה דבית קרקע הוא ליתא כלל לתי' הגמרא משום מי יימר כו' כמו מכשירי פסח אע"כ מעיקרא קאי הקושי' מציצית לבד ומשום דחובת טלית הוא אבל ממזוזה ל"ק כלל דבידו שלא ידור בו וכמ"ש בחי' רשב"א ותו לק"מ. אלא דצריך להבין הא גופא כיון דבידו לתנן במתנה גם בקרקע הדק"ל מכשירי פסח לא ידחו שבת מה"ט אי מתנה מותר בשבת כמ"ש הב"י בא"ח סי' תקכ"ז וגם ממילא הדק"ל קושי' מג"א הל"ל בידו לתנן במתנה. ונ"ל בקרקע ודאי הא ל"ש לתנו בשבת לקטן דלאו בר קנין וזכיה הוא להקנות לו קרקע ולעכו"ם שיקנהו בחזקה שמא לא ירצה לקבל מתנה משום שונא מתנות כו' ובטלית בלא קנין אסור לתנו לו משום לתא דהוצאה עיין תוס' ורא"ש שבת ג' ע"א ותדע דאל"כ אלא כתי' מג"א דקנין אסור במתנה בשבת עדיין קשה יתנו לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר דממ"נ אם לא יחזיר הרי לא הקנה לו כלל דלא מהני למפרע כלל ואם יחזיר יהיה מתנה למפרע אבל באותו יום השבת עדיין ליכא קנין אע"כ כמ"ש כנ"ל: שוב ראיתי דליקא לתי' זה לקו' הדר"ג נ"י דנמ"י ורשב"א יבמות פ"ח מחלקי' בסברת מי יימר כו' במידי דבעי' ג' דוקא מומחים אבל הדיוטות שכיחי, א"כ בהפקר נמי ג' הדיוטות סגי ל"ל מי יימר ועי' שעה"מ פי"ב מאיסורי ביאה. איברא לענ"ד תוס' בסוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי כו' פליגי וס"ל אפי' בהדיוטות אמרינן לאו בידו הוא דמי יימר דמזדקקי ליה ב"ד עש"ה ומ"מ נ"ל דוקא היכא דהני ג' צריכים לעשות דבר מה י"ל מי יימר דמזדקקי ליה משא"כ בהפקר הם א"צ לעשות דבר אלא דבעי' שיפקיר בפני ג' הרבה ג' איכא בשוקא או בבית ועד שיוכל לילך אצלם ולהפקיר בפניהם את שלו ול"ל בהא מי יימר. והדק"ל קו' הדר"ג ני' אלא קושי' מג"א מיתרצא שפיר מטעם אחר כנ"ל: לכן נ"ל באופן אחר לתרץ בפשוט קו' אדוני הגאון עפמ"ש הגאון בקצה"ח סי' רע"ג להרמב"ם דהפקר משום נדר נגעו בה הו"ל רק אינו ברשותו מצד שא"י לחזור בו אבל אכתי שלו הוא ול"ה קנין עד דמטי ליד זוכה וביאר קצה"ח עפי"ז הא דשמעתין דבידו להפקירן היינו אע"ג דשלו הוא מ"מ אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו נמי פטור מציצית כמו באינו שלו ע"ש וא"כ א"ש דוקא אין לו קרקע אמרינן דפטור מפסח וראי' אבל מפקירו בלבד מ"מ שלו הוא דאינו קנין ויש לו קרקע מקרי אע"כ זכה בו אחר וזה אינו בידו ולק"מ ומזה ראי' לסבר' הקצה"ח הנ"ל ודו"ק והארכתי עוד אבל אין רצוני להטריח אותו: נאם ידידו מוקירו זעירא דמן חבריא. הק' יהודאסאד שוב אח"ז קבלתי תשובה בענין זה מהגאון מאור הגולה מו' משה סופר אבד"ק פ"ב ני' ובמכתב תשובתו אלי כ' וז"ל קושי' אהל דוד דהק' למאי דאמרי' פר"א דמילה דלר"א ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו להפקירן א"כ אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר נכסיו ולא יהיה לו ולפמ"ש תוס' פסחים ג' מי שא"ל קרקע פטור מפסח קו' זו א"צ לפנים וכבר כתבתי לו זצ"ל בחייו הנה כמ"ש לפנינו א"ב ריח קו' התורה אמרה פסח ידחה שבת והוא מקשה קו' לאלהינו אך הקו' להיפוך נילוף ציצית ומזוזה מפסח דאעפ"י דיכול להפקירו אפ"ה דוחה שבת ולק"מ גם זה דהא לר"א קיימי' ואיהו אית ליה בעירוכין כ"ח ע"א אין להחרים כל נכסיו וכן פסק רמב"ם ובשלמא מאי דאמרי' בעלמא אי בעי מפקיר נכסיו וחזי ליה א"ש דמפקיר עד פחות ממאתים זוז והוי עני וחזי' ליה אבל להפקיר כל קרקעותיו מבלי השאיר לו שריד אסור. וא"כ ע"כ לעלות לרגל וחייב בפסח עכ"ל הגאון הנ"ל נ"י אלי: והשבתי לו הנה הדר"ג ני' הביא הקושי' פסח גופי' אמאי דוחה שבת משום דנקט בלשונו נמי דלר"א ציצית אין דוחין שבת ולכן כתב דכמ"ש לפנינו א"ב ריח קו' התורה אמרה כו' והוא מק' קו' לאלהינו כנ"ל אבל האמת לא כן הוא דמכשירי ציצית אמרי' לר"א אין דוחה שבת מה"ט ולא במצוה גופא דלא שייך ביה דחי' שבת כלל כמ"ש תוס' וקו' הג' א"ד הוא לר"א מכשירי פסח אמאי דחי שבת ולא הק' מעולם אפסח גופא ומכשירי פסח הניחו תוס' פסחים ס"ח ע"ב בתימ' לר"א מנ"ל דדחי שבת ול"ל התורה אמרה ידחה שבת וקושי' א"ד הוא דאדרבא הו"ל למילפה מציצית דלא ידחה וקו' זו ריחו נודף אבל אפסח גופא בלא"ה לק"מ דלא אשכחן לר"א סברא זו דמשום בידו להפקירן לא ידחה שבת אלא במכשירי מצוה ולא במצוה גופא כנ"ל. ומ"ש הדר"ג לתרץ דר"א לטעמיה בערוכין כ"ח אסור להפקיר כל קרקעותיו וכ"פ רמב"ם: הנה הרמב"ם פ"ו הלכה ב' מערוכין ז"ל מחרים אדם מן בקרו